ספינת הקרב פוטיומקין – 100 שנה לסרט המפורסם על מרד חיילים רוסיים במפקדיהם הברוטאליים

אלי אשד חזר מהקרנה לציון מאה שנה להקרנתו הראשונה, בחודש דצמבר 1925, של אחד הסרטים הגדולים בתולדות הסרט האילם והקולנוע בכלל "ספינת הקרב פוטיומקין", סרט שמתאר את המרד של חיילים רוסיים בקציניהם שמתעללים בהם. תוך כדי הסרט הירהר במתרחש היום במלחמת רוסיה אוקראינה, שם מתרחשים דברים דומים.

המערכת

חזרתי מהקרנה מיוחדת בסינמטק של הסרט בן מאה השנים בדיוק "ספינת הקרב פוטיומקין".

הסרט מתרחש, וגם צולם, בעיר אודיסה. אז עיר סובייטית, היום עיר אוקראינית שמופצצת באופן קבוע כחלק ממלחמת רוסיה אוקראינה, ואנשיה חווים על בשרם מדי יום את זוועות המלחמה מזה שנים.

בהחלט זכרתי את זה בעת הצפייה בסרט המפורסם, קלאסיקה של הקולנוע הסובייטי. אוניית הקרב פוטיומקין (Battleship Potemkin) סרט אילם סובייטי אפי משנת 1925, שהופק בידי אולפני מוספילם, ובוים ונכתב במשותף בידי סרגיי אייזנשטיין וצוות תסריטאים. הסרט מציג עיבוד דרמטי למרד שפרץ בשנת 1905 על סיפון אוניית הצי הרוסי פוטיומקין, כאשר אנשי הצוות התקוממו נגד קציניהם.

תחילה צפו במקדימון הסרט:

האירוע ההיסטורי מאחורי הסרט

במהלך מלחמת רוסיה–יפן (1904–1905) הועברו רבים מקציני הצי הרוסי המנוסים לחזית האוקיינוס השקט, והצי בים השחור נותר עם חיילים צעירים וחסרי ניסיון. התבוסה הקשה בקרב צושימה ערערה עוד יותר את המורל, ובאווירה זו החלו ארגונים מהפכניים לפעול להכנת מרד רחב היקף בצי.

ב־27 ביוני 1905, בעת תרגול ירי סמוך לחוף אוקראינה, סירבו אנשי צוות אוניית הקרב פוטיומקין לאכול בשר מקולקל שנמצא נגוע ברימות. למרות זאת, רופא האונייה אישר את המזון כאכיל. כאשר הסגן איפוליט גיליארובסקי איים לירות במלחים המסרבים, פרץ המרד. גיליארובסקי נהרג, וכך גם כמה מקציני האונייה, ובהם הקפטן יבגני גוליקוב. בסך הכול נהרגו שבעה מתוך שמונה־עשר הקצינים.

המלחים הקימו ועד מהפכני בראשות אפנסי מטיושנקו, הניפו דגל אדום, והשתלטו גם על אוניית טורפדו סמוכה. האונייה הפליגה לאודסה, שם פרצה שביתה כללית. ניסיונות לשתף פעולה עם המורדים בעיר לא צלחו, ובמהלך האירועים נורו פגזים לעבר אזורים עירוניים, והמהומות התפשטו.

צי הים השחור נשלח לדכא את המרד, אך חלק מהאוניות סירבו לירות על פוטיומקין, ואחת מהן אף הצטרפה למורדים לזמן קצר. בהמשך הצליח הפיקוד להשיב את השליטה באותה אונייה, והמורדים מצאו עצמם מבודדים.

לבסוף הפליגה פוטיומקין לנמל קונסטנצה שברומניה. לאחר סירוב הרומנים לספק אספקה צבאית, הסכימה רומניה להעניק מקלט לצוות בתנאי שיתפרק מנשקו וימסור את האונייה. אנשי הצוות נענו לתנאים, ואילו מפקד המרד הורה לפתוח את שסתומי האונייה כדי להטביעה, וכך בא הקץ לפרשת המרד.

אלא שהספינה המורדת לא נשכחה.

הפוטיומקין הופכת לסמל של המהפכה

לאחר המהפכה הבולשוויקית, בשנת 1917, המעשה הועלה על נס בצורות שונות בתעמולה הסובייטית, ובראש בראשונה בסרט שנעשה מפורסם.

מרד המלחים באוניית פוטיומקין, כפי שהוא מוצג בסרטו של אייזנשטיין, אינו רק שיחזור של אירוע היסטורי, אלא מהווה ליבה רעיונית וסמלית של היצירה כולה. הרקע – קריסת המשמעת בצי הרוסי על רקע תבוסת מלחמת רוסיה–יפן והידרדרות תנאי השירות – מתורגם בקולנוע של אייזנשטיין לדרמה קולקטיבית רבת עוצמה, שבה היחיד נטמע בתנועה ההיסטורית הגדולה ממנו. סירוב המלחים לאכול את הבשר הרקוב אינו מוצג כאירוע טכני, אלא כרגע מכונן של התקוממות מוסרית, נקודת השבר שממנה אין חזרה.

העימות בין הקצינים לבין אנשי הצוות – ובעיקר דמותו המאיימת של גִילְיַארוֹבְסְקִי – מקבל ממד כמעט טרגי, המוביל להתפרצות אלימה שמסמלת את קריסת הסמכות הצארית. אייזנשטיין אינו מתעניין בגיבורים אינדיבידואליים אלא ביצירת תודעה קולקטיבית – המרד מוצג כתהליך חברתי בלתי נמנע, ולא כמעשה גבורה של יחידים. גם דמותו של מנהיג המרד, מטיושנקו, נטמעת בתוך ההמון ואינה זוכה להאדרה אישית.

בהמשך, כאשר האונייה מפליגה לאודסה ונקלעת למערבולת פוליטית וצבאית רחבה יותר, הסרט מדגיש את תחושת הבידוד והמצור – הן הפיזי והן הרעיוני. המפגש עם הצי הקיסרי, הסירוב ההדדי לפתוח באש, וההתפוררות ההדרגתית של הסמכות הצבאית, מדגישים את המסר המרכזי של הסרט – כוחו של ההמון גובר על מנגנוני השלטון, אך הוא גם שברירי וחסר יציבות.

בסופו של דבר, גורלה של פוטיומקין – כניעה, גלות, והטבעה עצמית – אינו מוצג כתבוסה אלא כמעשה סמלי. בעיני אייזנשטיין, הכישלון הצבאי מתעלה לכדי ניצחון רעיוני – המרד אולי נכשל בפועל, אך הפך לאבן יסוד במיתוס המהפכני ובזיכרון הקולנועי של המאה העשרים.

הסרט נחשב לדוגמה מובהקת לתיאוריית המונטאז' הסובייטית, ובמיוחד בזכות סצינת "מדרגות אודסה" המפורסמת, שהפכה לאחת הסצינות המצוטטות, המשוחזרות, והמשפיעות ביותר בתולדות הקולנוע. בשנת 1958 נכלל הסרט ברשימת "12 הסרטים הגדולים בכל הזמנים" בתערוכת אקספו בבריסל, ובסקר מבקרי הקולנוע של כתב העת Sight & Sound משנת 2022 דורג במקום ה־54 בין הסרטים הגדולים אי-פעם. במהדורות קודמות של הסקר אף דורג בעשירייה הראשונה.

הרקע להפקה

לרגל חגיגות עשרים שנה למהפכת 1905, החליטה הוועדה המרכזית הכל-רוסית להפיק סדרת מופעים אמנותיים המוקדשים לאירועי המהפכה. בין היתר תוכנן סרט קולנוע גדול, שיוקרן בליווי קריינות, מוזיקה חיה, וקטעים דרמטיים, על פי תסריט ייעודי.

המשימה לכתיבת התסריט נמסרה לנינה אגאדז’אנובה, ואילו הבימוי הופקד בידי סרגיי אייזנשטיין, שהיה אז בן 27 בלבד.

לפי התכנון המקורי, הסרט נועד לעסוק בשורת אירועים הקשורים למהפכת 1905: מלחמת רוסיה–יפן; הטבח בארמנים; המהומות בסנט פטרבורג; והקרבות במוסקבה. הצילומים היו אמורים להתקיים בערים שונות ברחבי ברית המועצות.

צמצום העלילה והצילומים

אייזנשטיין העדיף ללהק לסרט שחקנים לא־מקצועיים, ובחר את משתתפיו על פי טיפוסים אנושיים מובהקים ולא על פי פרסום או מעמד מקצועי. הוא חיפש פנים ואופי שיבטאו את רוח ההמון ולא כוכבים מוכרים מן התיאטרון או הקולנוע.

אייזנשטיין החל לצלם בלנינגרד והספיק להפיק קטעים שכללו שביתת רכבות, קרון סוסים עירוני, מראות לילה בעיר, ופיזור הפגנה ברחוב סדובאיה. אולם תנאי מזג האוויר הקשים – ובעיקר ערפל מתמשך – יחד עם לוח זמנים לחוץ (האישור הרשמי לתסריט ניתן רק ביוני), אילצו אותו לצמצם את הפרויקט. לבסוף הוחלט להתמקד בפרק אחד בלבד: המרד על סיפון אוניית הקרב פוטיומקין, שתפס כ־41 עמודים בלבד מן התסריט המקורי.

הצילומים והלוקיישנים

הצילומים נערכו בעיר אודסה, שהייתה אז מרכז קולנוע חשוב. אוניית הקרב המקורית הנסיך פוטיומקין־טבריצ'סקי כבר עמדה לפני גריטה ולא התאימה לצילום, ולכן שימשה לצילומים אוניית הקרב שנים-עשר השליחים, שעגנה בנמל אודסה והוסבה למחסן מוקשים – עובדה שהקשתה על ההפקה. סצנות הפנים צולמו על סיפון הסיירת קומינטרן.

במהלך הצילומים נוצרו סצינות שלא הופיעו בתסריט המקורי, ובהן סצינת הסערה הפותחת את הסרט – אחת הסצינות האייקוניות ביצירה.

הקרנת הבכורה והחידושים הטכניים

הקרנת הבכורה נערכה ב־24 בדצמבר 1925, באירוע חגיגי בתיאטרון הבולשוי, לציון יום השנה למהפכת 1905. בעלילת הסרט מונף דגל אדום על סיפון האונייה, אך בשל מגבלות הצילום בשחור־לבן, הדגל נראה שחור. לשם כך נצבעו ידנית 108 פריימים בצבע אדום בעותק שהוקרן בבכורה – אפקט חזותי שהותיר רושם עז על הקהל.

הקרנת הבכורה המסחרית התקיימה ב־18 בינואר 1926 בקולנוע הממלכתי הראשון במוסקבה (כיום קולנוע חודוז’סטבני).

גרסאות, צנזורה ושחזורים

כאמור, נוכח הנסיבות החליט אייזנשטיין לוותר על מבנה התסריט המקורי, שכלל שמונה אפיזודות שונות, ולהתמקד בפרק אחד בלבד – המרד על סיפון אוניית הקרב פוטיומקין – שתפס רק כ־41 עמודים בתסריטה של נינה אגאדז’אנובה. יחד עם גריגורי אלכסנדרוב, הוא עיבד והרחיב מחדש את החומר הקיים.

כמו כן, במהלך העבודה נוספו לסרט סצינות שלא הופיעו כלל לא בתסריט המקורי של אגאדז’אנובה ולא ברישומי הבימוי הראשוניים של אייזנשטיין. כתוצאה מכך, התרחקה גירסת הסרט הסופית במידה רבה מן התסריט המקורי.

הצילומים עצמם נערכו בעיר שבה התרחשו האירועים, אודסה, שהיום היא עיר אוקראינית, ולא רק בגלל ששם התרחשו האירועים המתוארים. אודסה הייתה באותה תקופה מרכז חשוב של תעשיית הקולנוע הסובייטית, שבה ניתן היה למצוא כלי שיט מתאימים לצילום סרט מלחמתי מסוג זה.

אחת הסצינות המפורסמות והנודעות ביותר בסרט היא טבח האזרחים על מדרגות אודסה (המכונות גם מדרגות פרימורסקי או מדרגות פוטיומקין). סצנה זו נחשבת ל"קלאסית" ונמנית עם הרגעים המשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע כולו.

בסצנה מתוארים חיילי הצאר, לבושים במדים לבנים, היורדים במורד גרם מדרגות ארוך, לכאורה ללא סוף, בצעד אחיד, מכני, בלתי אנושי, ויורים מטחים לעבר ההמון. במקביל, יחידת קוזאקים רכובה מסתערת על האזרחים בתחתית המדרגות. בין הקורבנות נראים אישה מבוגרת המרכיבה משקפי-צביטה, ילד קטן עם אמו, תלמיד במדי בית־ספר, ונערה צעירה. אחת הדמויות הזכורות ביותר היא אם הדוחפת עגלת תינוק, אשר נופלת ונפצעת, בעוד העגלה מתדרדרת במורד המדרגות בין ההמון הנמלט.

על אף שהטבח במדרגות אודסה לא התרחש בפועל כפי שהוא מוצג בסרט — לא באור יום ולא בצורה המתוארת — הוא נשען על מציאות היסטורית ממשית, בעיר אודסה אכן התרחשו מהומות קשות בעקבות הגעת אוניית פוטיומקין לנמל. עיתון "הטיימס" והקונסול הבריטי המקומי דיווחו באותה עת כי חיילים ירו לעבר מתפרעים, וכי מספר ההרוגים הגיע למאות.

מבקר הקולנוע רוג'ר איברט כתב כי העובדה שמעולם לא התרחש טבח ממשי במדרגות אודסה "אינה מפחיתה מעוצמת הסצינה – להפך: יש בכך אירוניה מסוימת, משום שאייזנשטיין יצר אותה בעוצמה כה רבה, עד שכיום רבים מתייחסים אל הטבח כאילו היה אירוע היסטורי אמיתי".

בשנת 1926 נמכר הנגטיב המקורי לחברת "פרומתאוס" הגרמנית, שביצעה בו שינויים עוד לפני התערבות הצנזורה. בהמשך צונזר הסרט גם בברית המועצות: קטעים וכתוביות הוסרו, ודבריו של לב טרוצקי בפרולוג הוחלפו בציטוט של ולדימיר איליץ' לנין המוכר היום.

בשנת 1930 הוצג הסרט בגירסה מדברת, שוחזר בשנת 1950 עם מוזיקה מאת המלחין ניקולאי קריוקוב, ובשנת 1976 יצאה גרסה נוספת בליווי מוזיקה מאת דמיטרי שוסטקוביץ', בהשתתפות אולפני מוספילם וארכיון הסרטים של ברית המועצות.

בשנת 2005 שוחזרה גרסת היוצר של הסרט בפיקוח הקרן הגרמנית לקולנוע (Deutsche Kinemathek), בשיתוף גוספילמופונד והארכיון הממלכתי הרוסי לספרות ואמנות, בליווי המוזיקה המקורית של אדמונד מייזל.

ההתעללות בחיילים נשארה מאפיין קבוע בצבא הרוסי עד עצם היום הזה, ואולי יותר מתמיד במלחמת רוסיה אוקראינה.

תוך כדי הצפיה שאלתי את עצמי מתי יתמרדו החיילים הרוסיים במלחמת רוסיה אוקראינה במפקדיהם הרצחניים?

אולי כבר בקרוב.

צפו בסרט המלא "ספינת הקרב פוטיומקין":

קיראו גם:

הסרט "ספינת הקרב פוטמקין" בן מאה

אלי אשד על שני סרטי "איבאן האיום" של אייזנשטיין