ד"ר ניסים כץ, חבר יקום תרבות, ממליץ
על הסדרה "בן ערובה"
בראש השנה ישבתי לצפות בהמלצה של נטפליקס, הסדרה "בן ערובה".
הסדרה זורקת את הצופים אל כור ההיתוך של הסיוט הגדול ביותר של כל מנהיג ומנהיגה, ומציעה בחינה דרמטית, אך מהדהדת באופן מטריד, של הבחירות הבלתי אפשריות העומדות בפני בעלי השררה בזמן משבר. בעוד שההפקה המלוטשת והתפניות העלילתיות מותחות וסוחפות, כוחה האמיתי של הסדרה טמון בהשתקפות הלא-מכוונת אך העוצמתית של הדילמות מהעולם האמיתי, ובמיוחד בהקשר של משבר החטופים המתמשך מול חמאס.
הסדרה הבריטית בת חמשת הפרקים, שעלתה לשידור ב-21 באוגוסט 2025, מציגה את סוראן ג'ונס בתפקיד ראש ממשלה שנבחרה לאחרונה, אביגיל דלטון. מנהיגותה עומדת למבחן מיידי כאשר בעלה, רופא במשלחת הומניטרית, נחטף. דרישת החוטפים פשוטה ונוקבת – התפטרותה. קונפליקט מרכזי זה מטלטל את דלטון ומאלץ אותה לשקול את חיי בעלה מול יציבות ממשלתה וביטחון אומתה.
תרחיש בדיוני זה, על אף היותו מרכיב יסוד בז'אנר המותחנים הפוליטיים, מקבל רלוונטיות גולמית ומיידית כאשר מתבוננים בו דרך עדשת המציאות הגיאופוליטית הנוכחית. הסדרה הופכת, שלא במתכוון, למראה המשקפת את ההחלטות המייסרות שניצבו בפני מנהיגי ישראל, וגורמים בינלאומיים, בהתמודדות עם החטיפות על ידי חמאס ב 7/10. מנהיגים אלו נדרשים לנווט בנוף בוגדני של ציוויים אתיים, חישובים אסטרטגיים, ולחץ ציבורי עצום.
"דילמת המנהיג" במצבים כאלה היא רבת פנים ומענה. מבחינה פסיכולוגית, מנהיגים חייבים להתמודד עם המחיר הרגשי העצום של החזקת חיי אדם בידיהם, תוך שמירה על חזות של חוזק ונחישות. מבחינה אתית, הם לכודים בין החובה המוסרית להגן על אזרחיהם, לבין ההשלכות ההרסניות האפשריות של כניעה לדרישות טרור. כפי שניתן לראות בהקשר האמיתי, משא ומתן עם ארגונים כמו חמאס עלול להתפרש כתמריץ לחטיפות עתידיות ולחיזוק אידיאולוגיות קיצוניות.
הסדרה חוקרת את המתח הזה דרך החלטותיה הקשות יותר ויותר של דלטון. הסדרה מציגה את מאבקה הפנימי באופן גולמי, שלמרות הדרמטיזציה לוכד את מהות הכריכה הבלתי אפשרית הזו. בחירותיה מסתבכות עוד יותר בשל יריבים פוליטיים, לחצים בינלאומיים, והמבט הבוחן תמיד של התקשורת – כולם אלמנטים המהדהדים את הלחצים המופעלים על מנהיגים בעולם האמיתי המתמודדים עם סוגיית החטופים.
יש מספר בעיות בסדרה. העלילה, על אף היותה סוחפת, נופלת לעיתים לקלישאות המוכרות של ז'אנר המותחן הפוליטי. חלק מהתפניות העלילתיות צפויות מדי עבור צופים מנוסים, ודמותו של היריב הפוליטי המנסה לנצל את המשבר לטובתו מרגישה שחוקה וחד-ממדית. נוסף לכך חוסר האמינות של תרחישים מסוימים. החלטות אסטרטגיות וביטחוניות מתקבלות לעיתים בקלות רבה מדי, באופן שאינו משקף את המורכבות והבירוקרטיה הכרוכות בניהול מדינה בזמן משבר. דמויות המשנה, כמו יועציה של ראש הממשלה ואנשי כוחות הביטחון, מתוארות לעיתים כשטוחות, כאשר הן משמשות בעיקר ככלי לקידום העלילה של הגיבורה הראשית, במקום להיות דמויות מורכבות בזכות עצמן.
בעולם האמיתי, הדילמה מורכבת ומסוכנת אף יותר. הבחירה אינה פשוטה בין הקרבה אישית לחובה פוליטית, אלא בין חזונות מתחרים של ביטחון לאומי, ובין האמונה המוסרית שכל חיים הם יקרי ערך. הוויכוח בתוך ישראל ובקרב בנות בריתה לגבי דרך הפעולה הטובה ביותר להבטחת שחרור החטופים המוחזקים בידי חמאס מדגיש את הקרע העמוק הזה. יש התומכים בקו נוקשה, מתוך אמונה שלחץ צבאי הוא הדרך היחידה לפרק את ארגון הטרור ולהרתיע מפני התקפות עתידיות. אחרים דוגלים במשא ומתן ובפשרה, ומדגישים את הצו ההומניטרי המיידי להחזיר את החטופים הביתה.
הסדרה, כדרמה טלוויזיונית, מסוגלת להציע פתרון. אולם, במציאות הקשה אין תשובות קלות או סופים נקיים. כל נתיב רצוף בסיכונים ובטרגדיה פוטנציאלית. למנהיגים המתמודדים עם החלטות אלו אין את הפריבילגיה של התסריטאים ליצור סיום מספק.
בסופו של דבר, "בן ערובה", על אף היותה יצירה בדיונית, משמשת כפרשנות עוצמתית ורלוונטית על כובד משקלה של המנהיגות בעידן של טרור. היא מאלצת את הקהל להתעמת עם שאלות לא נוחות על מחיר הביטחון, גבולות הכוח, והמחיר האנושי העצום של סכסוכים פוליטיים. בזמן שאנו צופים בראש הממשלה דלטון מנווטת במשבר הבדיוני שלה, אנו נזכרים במנהיגים האמיתיים שחיים את הסיוט הזה ממש, ומקבלים החלטות שיהיו להן השלכות של חיים ומוות אמיתיים, ויעצבו את מהלך ההיסטוריה. הסדרה אולי מספקת בידור, אך הדילמות שהיא מציגה הן השתקפות נוקבת ומפכחת של עולמנו.
ניסים ממליץ גם
על הסרט "תזמורת המצעדים"
בנוף הקולנועי של ימינו רק לעיתים נדירות אנו זוכים לפנינה קולנועית כמו "תזמורת המצעדים" ("En Fanfare").
סרטו החדש של הבמאי עמנואל קורקול ("השלאגר") הוא קומדיה אנושית, שנונה, ומלאת לב, המצליחה לנגן על כל המיתרים הנכונים של הרגש, וליצור חוויה קולנועית מענגת ובלתי נשכחת. זהו סרט שמזכיר לנו את כוחה של המוזיקה לגשר על פערים, ואת היופי שבגילוי קשרים משפחתיים במקומות הכי לא צפויים.
העלילה מציגה בפנינו את טיבו (בנג'מן לוורן, בתפקיד נפלא כהרגלו), מנצח בעל שם עולמי, שחייו המוקפדים והזוהרים נעים בין אולמות קונצרטים יוקרתיים ברחבי הגלובוס.
שגרת חייו מתנפצת לרסיסים כאשר משבר רפואי פתאומי חושף סוד משנה חיים – הוא מאומץ. הגילוי המטלטל לא נעצר שם, ובמהרה טיבו לומד שיש לו אח ביולוגי, ג'ימי (פייר לוטן הכריזמטי), שחי חיים הפוכים לחלוטין משלו. ג'ימי הוא עובד קפיטריה פשוט, המטפל באימו, ומנגן בטרומבון בתזמורת חובבנית וצבעונית בעיירת פועלים אפרורית.
מנקודת מפגש זו, הסרט יוצא למסע קסום של חיבור בין שני עולמות. קורקול מנווט בכישרון רב בין הקומדיה הנובעת מהבדלי המעמדות והאישיות, לבין הדרמה המרגשת של שני אחים הזרים זה לזה, המגלים בהדרגה את הקשר העמוק ביניהם. הכוח המניע את החיבור הזה הוא, כמובן, המוזיקה. היא השפה האוניברסלית שמאפשרת להם להתגבר על המבוכה הראשונית ועל הפערים החברתיים. הסצינות שבהן טיבו, המורגל בווירטואוזיות של תזמורות פילהרמוניות, מנסה להדריך את התזמורת החובבנית והתוססת של ג'ימי, הן מהשיאים הקומיים והמרגשים של הסרט.
ההצלחה הגדולה של הסרט טמונה במשחק המשובח של צמד השחקנים הראשיים. בנג'מן לוורן מגלם את טיבו באלגנטיות מאופקת, ומצליח להעביר את השבר הפנימי וההתנשאות הראשונית שמתמוססת לאטה לטובת חום ואכפתיות. מולו, פייר לוטן מעניק לג'ימי חספוס אותנטי ולב רחב, כובש את המסך בחיוכו ובפגיעותו. הכימיה בין השניים אמינה ומדויקת, והם מצליחים לבנות מערכת יחסים מורכבת ומלאת ניואנסים, שמרגישה אמיתית לחלוטין.
מעבר לסיפור האישי, "תזמורת המצעדים" הוא גם שיר הלל לקהילה ולכוחה המאחד של יצירה משותפת. התזמורת הצועדת אינה רק אוסף של נגנים; היא משפחה, מקום מפלט, ומעניקה תחושת שייכות עבור אנשים מכל הגילאים והרקעים. קורקול, בבימויו הרגיש, מעניק כבוד לדמויות המשנה ומראה כיצד התשוקה המשותפת למוזיקה מעניקה משמעות לחייהם.
לסיכום, "תזמורת המצעדים" הוא סרט "פיל גוד" מהסוג הטוב ביותר – כזה שאינו מתפשר על אינטליגנציה, עומק רגשי, ואיכות קולנועית. עם תסריט מהודק, בימוי מדויק, ומשחק יוצא מן הכלל, הסרט מהווה חגיגה של אנושיות, משפחה, ומוזיקה. זהו סרט שתצאו ממנו עם חיוך על הפנים, זמזום קליל בלב ותחושת אופטימיות מחודשת.
מומלץ בחום.
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על תערוכת הצילומים "חופש בזמן מלחמה" של סברינה דה ריטה
סברינה דה ריטה היא אמנית רב-תחומית: משוררת; צלמת; ציירת; מוזיקאית. על אירוע השקת ספר שיריה "האם כנף יכולה לעוף" בעריכתה של ורד זינגר, בהוצאתו של יואב איתמר "חבר לעת" בשנת 2015 כתבתי ביקום תרבות.
סברינה היא תושבת חיפה, ובמשך עשר השנים האחרונות היא מצלמת בעיר, ויצרה צילומים רבים. משהו קרה בשנתיים האחרונות, מאז פרוץ המלחמה בשבעה באוקטובר 2023. היו ימים שבשל המצב הבטחוני היה מפחיד ומסוכן לצאת מהבית. פעולות יומיומיות הצטמצמו לכדי הישרדות, והחופש האישי כמעט ונעלם. בתוך המצב המגביל, המחניק הזה, המצלמה הייתה אמצעי לנשום, לצאת מהבית, לצלם בסביבה הקרובה, ולתעד את הרגעים של מפגשים אנושיים.
ב- 25.9.2025, בבית הקהילתי טבריה 15 חיפה, אשר מארח מגוון רחב של פעילויות, חוגים ומיצבי אומנות, נפתחה תערוכת בוטיק של סברינה דה ריטה, בשם "חופש בזמן מלחמה". התערוכה כוללת 12 צילומים, המציגים את חיפה בשנים 2023 – 2025 דרך עדשה אישית.
"המצלמה מאפשרת לי להתחבר לעולם, להרגיש שייכת, ולהביע את עצמי. אמנות משמשת כמפלט, בזכותה אני מרגישה נחמה ואפילו חופש", אמרה סברינה באירוע הפתיחה. היא הוסיפה על מבנה התערוכה: "מתקיימת תנועה בין תיעוד של עיר מתוחה, חללים סגורים, קולות מחאה, לבין תיעוד של רגעים קטנים של נשימה, וחיפוש אחר חופש ותקווה".
התערוכה מחולקת לשני מקטעים.
הצילומים בקיר הראשון מציגים את חיפה בצל המלחמה: חזית חנות נשק; בניין שנפגע מטיל; גרפיטי "מחזירים אותם הביתה"; חיילים ברכבת; אישה עם כלב במקלט.
הצילומים בקיר השני הם ניסיון לבטא רגעי חופש קטנים – טיול בגן בנימין, אישה עם מטרייה וכלב – שיוצרים תחושה של שגרה בתוך כאוס.
התערוכה נחתמת במבט ממעוף אנפה מעל חיפה.
כדאי לשים לב, שאנשים זרים במרחב הציבורי מצולמים מהגב. לצורת הצילום הזאת מספר יתרונות: פרטיותם של המצולמים נשמרת; מתגלה הצד הפחות נצפה שלהם; ואף מתעוררים סקרנות וקורטוב של געגוע לפניהם הנסתרות.
סברינה הודתה לאוצרות קוראל דניאלי ואירינה גולדשטיין, שליוו אותה לאורך הדרך, ממציאת הרעיון לנושא התערוכה עוד בחודש ינואר 2025, ועד גיבוש הקונספט של התערוכה, "חופש בזמן מלחמה".
בנוסף, סברינה הודתה לעינת רודמן, המנהלת של הבית הקהילתי טבריה 15, שעזרה בכל הלוגיסטיקה סביב תליית הצילומים, פרסום התערוכה, ועוד.
את הערב ליוותה המוזיקאית והיוצרת, זמרת, משוררת, ועורכת שירה, נורית פלד קירשטיין, תושבת חיפה.
היא ביצעה את השיר "מקום בתוכי", שכתב והלחין דוד פרץ, וגם "כמה עוד ימותו לפני שנבין שמתו מספיק אנשים?" – תרגום שלה לשיר של בוב דילן.
בפתיחת התערוכה החגיגית נכחו עשרות חברים של סברינה, שמכירים אותה מתחומי האומנות השונים, בהם היא עוסקת.
התערוכה תוצג עד לדצמבר 2025.
חבר יקום תרבות יואב ויכסלפיש ממליץ
על הסרט "נגמרה החגיגה"
מפיצי הסרט הצרפתי החדש של אנטוני קורדייה אימצו את השם שניתן לסרט במדינות דוברות אנגלית "נגמרה החגיגה" (The Party's OVER) בעוד השם המקורי הוא Classe Moyenne ("מעמד הביניים") והעלילה אכן נגזרת מהשם המקורי.
זוג מבוסס, עורך דין ושחקנית עבר (פיליפה ולורן טרוסלארד, בגילומם של לורן לאפיט ואלודי בושז), יוצא לחופשה בבית הקיץ שלו בדרום צרפת יחד עם הזוג הטרי, הבת גראנס והחתן מהדי. חופשה משפחתית מזמינה מטבע הדברים בילוי משותף, לצד עימותים ופריקת תסכולים, גם אם מדובר בנוף ירוק ואתר שטוף שמש, ולא במלון צפוף עם כסאות פלסטיק סביב הבריכה.
שני הזוגות נקלעים לזירת עימות עם בני המעמד הנמוך, "אנשי המשק", כלומר זוג המשרתים טוני ונדין עזיזי. החתן (בגילומו של סאמי אוטלבלי), מתברר אינו רק ממוצא אלג'יראי (משפחתו מהעיר אוראן, בה מתרחשת עלילת "הדבר" של אלבר קאמי), אלא גם עורך דין מתחיל, והוא מזהה פוטנציאל כלכלי (קבלה למעמד הביניים), ומקצועי בתיווך בין הזוג הלבן לזוג המשרתים. איכשהו מתברר שגם מוצאו של המשרת טוני מאוראן. שמו הפרטי של החתן, מהדי, מרפרר למשיח באחרית הימים, או לפחות למושיע בחופשה המשפחתית.
הוא מעדיף לא להשקיף מהצד אלא להיות המתווך בין הצדדים, והבחירה מובילה לניגודי אינטרסים וגם לסיטואציות קומיות-דרמטיות. חוסר הנחת של האב הלבן, המרבה בציטוטי פתגמים בלטינית, מהמחותן ה"בר" (Beur, ערבי) מתגלה בשיחה ביניהם, כמו גם תחושת האחווה בין החתן למשרתים. פירוש שם המשפחה של טוני ונדין עזיזי הוא "חזק", ואכן מתברר שיש להם, למרות היחס הפוגעני והמזלזל מצד מעסיקיהם, כוח והשפעה החורגים מעבר לסטטוס המקצועי שלהם. הניסיון לפטר אותם מסבך את העלילה, חושף את הפגיעות של הזוג המבוסס ומעלה קולות מודחקים על פני השטח.
95 דקות. בתי קולנוע "לב", "יס פלאנט" ו"הוט סינמה" ברחבי הארץ.
