הבשורה על ישוע הנוצרי על פי שלום אש

אייל חיות-מן סוקר את הרומן ההיסטורי "האיש מנצרת", אחד השנויים ביותר במחלוקת שהופיעו במקור ביידיש. סיפור חייו של ישוע הנוצרי כפי שכתב סופר היידיש המפורסם שלום אש (1 נובמבר 1880 – 10 יולי 1957). ספר שהפך לרב מכר באנגלית ועורר סערה עצומה ביידיש ובאנגלית.

המערכת

סקירה של "האיש מנצרת" (הוצאת פרדס, תרגמה מיידיש בלהה רובינשטיין, 2023).

מסיבות היסטוריות, אידיאולוגיות, ואחרות, במשך שנים רבות נעשתה הפרדה מלאכותית בין מחקר היהדות של העת העתיקה – ספרות בית שני, הספרות האפוקליפטית, ספרות חז"ל ועוד – ובין מחקר הנצרות הקדומה, הברית החדשה וכתבי אבות הכנסייה. בעשורים האחרונים, המחקר האקדמי מכיר יותר ויותר בעובדה שהפרדה כזו לא התקיימה בפועל: הנוצרים הראשונים היו יהודים לכל דבר וראו את עצמם ככאלה, ובמשך המאות הראשונות לספירה סביר שיהודים ונוצרים היו בקשר מתמיד, בארץ ישראל ומחוץ לה. במקרים רבים, הרעיונות של קבוצה אחת רלוונטיים להבנת אלה של קבוצה אחרת, ולא ניתן להבין אחת מהן במלואה בלי להכיר במגוון של השפעות הדדיות.

הדבר נכון גם לגבי הברית החדשה עצמה, שהנטייה היום היא להדגיש את קווי הדמיון המשמעותיים בינה ובין הספרות היהודית של בית שני – מבחינת סגנון, מוטיבים, וכמובן גם מבחינה רעיונית. ספר המחקר החשוב של סרג' רוזר שיצא ממש השנה, "כתבי הברית החדשה כספרות יהודית", הוא למיטב ידיעתי ספר המחקר הראשון שיצא במקור בעברית שעוסק בפירוט בסוגייה הזו.

סופר היידיש שלום אש הקדים את התובנה הזאת בכמה עשורים, ושילם על כך מחיר יקר. ספרו "האיש מנצרת" עורר ביקורת כה חריפה בקהילה היהודית-אמריקאית בת זמנו, שהוא התקשה למצוא מו"ל שיפרסם אותו בשפה שבה נכתב. כך קרה שהספר יצא באנגלית ב-1939, ורק כמה שנים אחר כך פורסם גם ביידיש.

"האיש מנצרת" מספר את סיפורם של ישוע ושל ראשוני השליחים, בקווים דומים לאלה של הברית החדשה, ועל רקע יהודה והגליל של שלהי בית שני. סיפור המסגרת מעניין לא פחות, ולפרקים יותר, מאשר סיפור העלילה עצמו: המספר, יהודי תושב פולין, מוצא משרה כמתרגם של שפות שמיות אצל מר ויאדומסקי – היסטוריון וארכיאולוג חובב, פולמוסן וקונספירטור נלהב, וכמובן גם אנטישמי מושבע. כשהקשר ביניהם מתחזק, ויאדומסקי מתוודה בפני המספר על סודו – כל הידע שלו על העולם הקלאסי לא בא ממחקר, אלא מניסיון אישי. הוא איננו כלל "מר ויאדומסקי" אלא קורנליוס, מפקד מבצר אנטוניה שתחת פיקודו נלכד ונצלב ישוע בפסח של שנת 33 לספירה – ושנדון לחיי נצח בגין חטאו.

מכאן והלאה, הסיפור נפרש משלוש נקודות מבט: הראשונה היא זו של קורנליוס, שמספר את האירועים בגוף ראשון; השנייה של יהודה איש קריות, מתוך כתב יד עתיק; והשלישית של המספר עצמו, שבשלב מסוים מקבל את זהותו כגלגול של יוחנן, תלמיד של החכם בן התקופה נקדימון בן נקדימון (דמות פיקטיבית, עד כמה שהצלחתי לברר), ומתעד את חלקו בסיפור.

הכוח הגדול בכתיבה של אש הוא ללא ספק השליטה שלו בריאליה התקופתית. התיאורים של נופי ארץ ישראל של התקופה, שגרת היום, בעלי המקצועות השונים, השכבות החברתיות והמתח ביניהן, כל אלה ממלאים לא מעט פערים בסיפורי הברית החדשה ויוצרים תחושה של עולם חי ועשיר. לפעמים נדמה שאש שולח בכוונה את הגיבורים שלו לכל פינה של הארץ כדי שיוכל לשרטט דיוקן מלא ככל האפשר של החברה שהוא מתאר: ממשתאות של החברה הגבוהה בירושלים; לכפרי דייגים על שפת הכנרת; לשכונות עוני בפאתי ירושלים. בנקודה אחת הוא אפילו שולח את ישוע ותלמידיו לצור וצידון הפיניקיות, שם הם עדים לפולחן המולך, שגם הוא מצויר בצבעים עזים מאוד. כמי שכותב על תקופה קרובה, לעתים השתאיתי מעומק הידע והשליטה בפרטים שאש מפגין, גם אם פה ושם תפסתי אותו בטעויות או אנכרוניזמים.

כאמור, הסיפור נוטע את ישוע ואת משנתו היטב בתוך הרקע היהודי של התקופה: במחלוקות בין פרושים לצדוקים ובין בית הלל לבית שמאי; בין מתונים לקנאים; ועוד. ברור שישוע כן מייצג עמדה שונה במקצת, אבל הפרושים בספר רואים בו אחד מהם. לגיטימי ומרשים גם כאשר הוא מתגלה כבר-פלוגתא בנושאים ספציפיים. חלק מהדמויות שמקיפות את ישוע מקבלות גם הן פרשנות מעניינת. במיוחד מרים המגדלית (מריה מגדלנה), שמתחילה את הסיפור כיפהפייה מפתה ומחוזרת, שסובלת במקביל מדיכאון ומייסורי מצפון, ומחפשת מענה רוחני מתוך צורך פסיכולוגי עמוק. וכמובן יהודה איש קריות, הגיבור הטראגי האמיתי של הסיפור, שהמניעים שלו הולכים ומתבררים לאורך הספר.

לצד זה, הבחירה להיצמד לנרטיב של הברית החדשה יוצרת לא פעם טקסט מסורבל ומלא בחזרות. זה נכון במיוחד לשליש השני של הספר, שמסופר מנקודת מבטו של יהודה. אנחנו מקבלים עוד סצינה שבה ישוע מבצע נס, עוד פעם שבה הוא מרפא עני כזה או אחר, עוד קהל של מעריצים, או חכם שבוחן את ישוע או מגנה אותו, עוד משל שהוא נושא בפני התלמידים.

נכון, גם הברית החדשה כוללת חלקים כאלה, והם משעממים מסיבות דומות, אבל להם לפחות יש את התירוץ של בעיות נוסח וקיבוץ של מסורות שונות לתוך טקסט אחד.

מעבר לחזרתיות של האירועים, לאש יש גם נטייה לחזור על היגדים, התרשמויות, ומחשבות, פעם אחר פעם, כאילו הוא מתקשה לסמוך על הקוראים שלו. בשביל ספר שנחשב לקלאסיקה, בהחלט הרגשתי שעורך טוב יכול היה לקצץ בין רבע לשליש ממנו.

הבעיה העמוקה יותר היא התחושה שכל זה סופר כבר. בניגוד ליהודה או למרים, לא הרגשתי שאש מגלה לנו משהו חדש על ישוע עצמו, על האישיות או על המניעים שלו. הוא חיוור, סובל, מלא חוכמה ורחמים, לפעמים מהסס, ולפעמים מלא ביטחון בעצמו ובשליחותו – בקיצור, הוא ישוע של הברית החדשה. מבחינה תיאולוגית יש אולי חידושים מסוימים, אבל מבחינה אישיותית לא הרגשתי שגיליתי משהו שיצדיק את המסע הארוך בעקבותיו. יתר השליחים, כמו שמעון בר-יונה (לימים פטרוס), הם כל כך חיוורים ונטולי אישיות שבקושי ניתן לתאר אותם כדמויות.

במובן הזה, כאמור, דווקא סיפור המסגרת מתגלה לפעמים כמעניין יותר מהעלילה שהוא נועד לכאורה לשרת. היחסים בין המספר ובין מר ויאדומסקי מתאפיינים ברתיעה הדדית, וגם בלא מעט בוז והקנטות מצד ויאדומסקי. ועם זאת יש בהם גם הרבה חמלה והזדקקות הדדית. השקיעה ההדרגתית של שניהם בתפקידים ההיסטוריים שלהם יוצרת רפלקציה מעניינת – מצד אחד על השינויים שעבר העם היהודי מאז להיום, ומצד שני על האופן שבו, כמאמר ויליאם פוקנר, "העבר לעולם אינו מת, הוא אפילו לא עבר".

אי אפשר שלא להתייחס להיבט הפנטסטי, או לפחות המופלא, של הספר. הסיפור מקבל כפשוטם את מעשי הנסים והריפוי של ישוע, אם כי אש מסרב להתחייב לשאלת המשיחיות והקימה לתחייה. אבל מעניינת יותר היא ההנחה שהמופלא מגיע גם להווה, דרך דמותו בת האלמוות של ויאדומסקי והגלגולים של המספר ושל דמויות נוספות. לכאורה אפשר לקרוא את ויאדומסקי כמשוגע ותמהוני ואת המספר כמי שנשבה ברשת הבדיות שלו, אבל קריאה כזו תבטל בעצם את רוב העלילה ולכן היא לא סבירה בעיני. עם זאת, ההיבט העל-טבעי של הספר אמנם קיים, אבל נותר לא מאוד מפותח.

כדי להבין את הספר במלואו צריך לזכור גם את התקופה שבה הוא נכתב – סוף שנות השלושים, זמן שבו האנטישמיות התקרבה לשיאה הרצחני ביותר. אין ספק שחלק מהמפעל של אש הוא הניסיון לחדור אל תוך הסיפור המכונן של האנטישמיות הקלאסית – בגידתו של יהודה איש קריות וצליבת ישוע בידי "היהודים" – ולתקן אותו מבפנים. כך, בנרטיב של אש, פונטיוס פילאטוס נושא באשמה כבדה בהרבה לצליבה, ואילו סצינת רחיצת הידיים המפורסמת מועברת ממנו לרבן יוחנן בן זכאי, לאחר שזה מנסה לעצור את הליך המשפט הלא חוקי שעורכים כוהני בית חנן. במקום היהודי הנודד, ישנו הרומאי הנודד, בדמותו של קורנליוס-ויאדומסקי. ולגבי יהודה, אש מתאר את המעשה שלו כשגיאה, אבל כזו שנבעה דווקא מאמונה עזה מדי ומניסיון לחייב את ישוע לחשוף את עצמו כמשיח.

אפשר לדעתי ללכת עוד צעד אחד הלאה, ולראות את המהלך של אש כניסיון ליצור חזית יהודית-נוצרית מאוחדת כנגד האכזריות הפגאנית, שמתגלמת בזמנו בנאציזם (אגב, בניגוד לעמדה המכילה והניואנסית כלפי הנצרות, התרבות היוונית-רומית שמוצגת אצל אש היא קריקטוריסטית למדי). לא סתם ההגמון קורנליוס מתגלם בדמותו של ויאדומסקי, האנטישמי המודרני, שלמרות סממנים קתוליים מסוימים, עורג לאותנטיות לאומנית ואלימה, פרה-נוצרית.

בהקשר הזה, אגב, מעניין להשוות בין "האיש מנצרת" ובין ספר נוסף שפורסם באותה שנה בארה"ב, וניסה גם הוא לפנות אל העבר היהודי כדי לברר את הזיקה בין היהדות ובין התרבות המערבית היוונית-רומית – "כעלה נידף" של מילטון שטיינברג, שגיבורו הוא אלישע בן אבויה.

אני מרגיש שיש לי עוד לא מעט לומר על היבטים שונים של הספר הזה, אבל אעצור כאן לעת עתה. בסופו של דבר, חוויית הקריאה ב"האיש מנצרת" הייתה מאוד מעניינת עבורי, אבל אני לא בטוח אם אני יכול להמליץ עליו בלב שלם. הקריאה בו רחוקה מלהיות מרתקת, ולמרות כמה שיאים דרמטיים, העניין שמצאתי בו הוא יותר רעיוני והיסטורי מאשר ספרותי.

עם זאת, אני בהחלט ממליץ עליו לחובבים של התקופה ושל רומנים היסטוריים בכלל – ולמי שמתעניין ביהדות, נצרות והיחסים ביניהן, בהחלט מדובר בניסיון מרתק ומעורר מחשבה.

הערת המערכת:

אש חיבר עוד שני ספרים נוספים על ראשוני הנצרות. על מרים, אימו של ישוע, ועל השליח פאולוס. הם הופיעו רק באנגלית ולא תורגמו לעברית.

קיראו גם

ד"ר אלי אשד – אותו האיש אותו המשיח – ישוע הנוצרי בספרות העברית