דווקא בזמנים של משבר, מלחמה, וטירוף מערכות, צצים רעיונות חדשים ואפשרויות חדשות, שלא נראו כאפשריים בזמנים של יציבות.
להלן ראיון גדול עם האידיאולוג הבין-אמונתי תום וגנר, בשיחה על הקונפדרציה האברהמית, ברית בין אמונות מונותאיסטיות שונות, שהולכת וצוברת עוצמה מיום ליום.
האם זהו העתיד?
המערכת
אלי: האם אתה יכול לומר משהו על הקריירה האזרחית שלך, כשאתה לא עוסק בענייני המזרח התיכון? הקנאביס וכו'? איך הגעת לעניין הזה?
תום: אני יועץ אסטרטגי ומנכ"ל משרד יחסי ציבור המתמחה בקמפיינים פוליטיים וציבוריים, וגם סופר ומרצה בענייני המזרח התיכון המתחדש. לנושא המזרח תיכוני הגעתי כבר מגיל צעיר מאוד. בגיל 16 השתתפתי במשלחת נוער ייחודית בגרמניה עם בני נוער מהרשות הפלסטינית. בצבא, שירתתי כמש"ק תיאום וקישור האחראי על הקשר בין צה"ל למשטרה הפלסטינית ביריחו, כך שמגיל צעיר אני מורגל לשבת בחדר מול קצינים פלסטינים וליצור גשרים מעל בעיות.
בקריירה האזרחית שימשתי בשנת 2004 כדובר מרכז פרס לשלום, בשנים שבהן שמעון פרס ז"ל היה עדיין בחיים ושימש הרוח החיה מאחורי חזון יצירת הקשרים במזרח התיכון. באותה תקופה עבדנו על פרויקטים משותפים בין החברה האזרחית בישראל למדינות ערב, ובנינו רשתות קשרים חשובות. לאחר מותו של פרס נותר ואקום גדול בקשר האזרחי, התרבותי, והעסקי. נוצר גם ואקום עצום בתחום היחסים הדתיים והלאומיים, שמרכז פרס לא עסק בהם גם בשיאו, למרות שיש צורך דחוף לייצר דיאלוג שיכול להכיל בתוכו גם את הדתיים והלאומנים משני הצדדים. אחרי השביעי לאוקטובר, ראיתי שהוואקום החריף והקמתי את "מרכז המזרח התיכון", כפלטרפורמה לקידום קשרים ישירים בין החברה האזרחית הישראלית לגורמים ידידותיים במזרח התיכון.
הספר "מלחמות הקנאביס" היה הספר הראשון שלי, שתיעד מסע אישי שעברתי עם אבי ז"ל, שהיה מטופל בקנאביס רפואי לאחר שחלה בסרטן. הספר הביא עדויות של מטופלי קנאביס רפואי רבים הנאבקים על בריאותם נגד מערכת אטומה באופן מחריד. הספר היה מועמד לפרסים בארץ, הפך לרב-מכר, ואף זכה במדליית זהב בפרס הספרים העולמי על המהדורה האנגלית שלו.
עטיפת הספר "מלחמות הקנאביס"
אלי: ועכשיו לענייננו. בימים אלו פורסם ספרך "המהפכה האברהמית" באנגלית. הוא מתוכנן להיות מתורגם לשפות נוספות?
תום: "המהפכה האברהמית" הוא למעשה הספר השני שלי שמתפרסם באמזון באנגלית, אחרי "מלחמות הקנאביס". הוא נמצא כעת בתהליכי בדיקה ראשוניים לקראת הוצאה לאור גם בערבית, עניין שאני רואה בו חשיבות מרובה. בינתיים, יצא לאור בעברית גם "איחוד המאמינים", הספר השלישי שלי והשני בסדרת "השלום האברהמי". "איחוד המאמינים" נכתב יחד עם הסופר הפלסטיני אליאס נסרי בבון, כך שהוא מהווה את הספר הישראלי-פלסטיני הראשון ומציב נוסחה מפתיעה לגישור בין-דתי. גם אותו אני מקווה לתרגם לאנגלית לערבית.
אלי: איך בעצם הגעת לענייני המזרח התיכון שבהם אתה עוסק כעת מנושא הקנאביס? שני הדברים לא נראים כמתחברים ממש, ואולי כן?
תום: באופן מפתיע, יש אנשים שרואים חיבורים בין הנושאים. בעיקר סביב המאבק של האסלאם הקיצוני בקנאביס, והאופן שבו השימוש בו עשוי לפתח חשיבה חופשית יותר. אלו תפיסות מורכבות ואיזוטריות שאני לא עוסק בהן. עבורי, מדובר בשני נושאים שונים שפגשתי בתחנות שונות בחיי. בשניהם יש סיפור חשוב שאני, כמספר סיפורים, רציתי לספר.
בשני הנושאים האלה יש גם עוול גדול וכאב אנושי רב, שלפעמים נדמה שאפשר לפתור בקלות יחסית עם חשיבה הגיונית ודיון ענייני שלוקח בחשבון את כל הנתונים. למרבה הצער, נדיר שנושאים כאלה נשקלים באופן הגיוני וענייני. עוד נקודת חיבור מעניינת היא ששני הנושאים – גם הפעילות למען לגליזציה וגם הפעילות למען שלום – נתפסים היום, שלא בצדק, כמעט הזויים או מנותקים מהמציאות.
עטיפת הספר השלישי של תום וגנר.
אלי: תאר בכמה שורות את התזה האברהמית שלך.
תום: התזה נשענת על ההכרה הקולקטיבית, שקיימת בקונצנזוס בשני העמים, שאנחנו בני משפחה. זה דבר גדול, שאפילו אינו עניין דתי, כי גם חילונים מסכימים שיהודים וערבים הם בני דודים. רוב מוחלט של האנשים גם יסכימו שבעיות בתוך משפחה אפשר לפתור אחרת מאשר בעיות בין זרים מוחלטים. גם קשרי הגומלין בין היהדות לאסלאם היו מצוינים בעבר, והתקיימה סימביוזה נפלאה שנבעה מקשר עמוק בין הדתות, ומההכרה של הקוראן בקדושת התורה, ומההכרה של היהדות באיסלם כדת מונותאיסטית נוספת שסוגדת לאותו אל.
היסודות המשותפים האלה מניחים את אבני הדרך ליצירה של "תודעה אברהמית" משותפת, בדומה לתודעה האירופאית. זוהי זהות-מטרייה שאינה באה להחליף את הזהויות הלאומיות והדתיות, אלא להזכיר לכולם שהם בני אברהם, ושהמלחמה בין הנכדים מביישת את הסב המשותף.
תודעה כזו, עם נרטיב אזורי שמכיר במקומו של כל עם כחלק מסיפור משפחתי, יכולה לסלול את הדרך לחזון עתידני של קונפדרציה אברהמית, בדומה לאיחוד האירופי – עם גבולות פתוחים, פרלמנט אזורי, שיתופי פעולה בכלכלה ובתשתיות, הסכמי סחר, וגם תחרויות מוזיקה וספורט אזוריות.
כמובן, החזון הזה נשמע היום רחוק והזוי. תודעת האויבות וארגוני הטרור לא מאפשרים זאת. יחד עם זאת, ניתן לראות איך ארגונים אלו נחלשים ומאבדים מהדומיננטיות הצבאית שלהם, ולשמוע את ההבטחה המעניינת של מלך סעודיה ל"מזרח תיכון חופשי ממיליציות עד שנת 2030". זה מאפשר לדמיין מציאות חדשה. מי שהיה מדבר על איחוד אירופי וגבולות פתוחים בשנת 1944 היה נתפס כהוזה. גם לי אין אשליות, רוב האנשים כנראה יתייגו אותי כנאיבי או מנותק. אבל אני חושב שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליי זה שאני מנותק מהמזרח התיכון. אני מחובר למזרח התיכון ברשתות קשרים שרוב הישראלים כלל לא מסוגלים לדמיין, עם חברים עיתונאים באיראן, אימאמים סורים, ושייח'ים שיעים מעיראק. השיח שאני שוחה בו ביום יום הוא האזורי, לא הישראלי, זה נותן לי פרספקטיבה אחרת, מחוברת יותר. אז אולי אני נאיבי? הזמן יגיד.
אלי: היו הוגים שקיבלת מהם השראה לגבי התזה הזאת?
תום: בהחלט. בסופו של יום, "המהפכה האברהמית" הוא קולאז' שהרכבתי ממאות שיחות שקיימתי מילדותי עם אינטלקטואלים והוגים ממדינות המזרח התיכון. בין האנשים שהשפיעו מאוד על תפיסתי היו חמיד מוטאשר, מייסד המפלגה הליברלית האחוואזית; המהנדס ג'מאל סברח', ראש "ממשלת סוריה בגלות"; העיתונאי הסורי אלכסנדר ריפאי; והוגה הדעות המרוקאי מוחמד איקן.
ישנם אנשים רבים שאני מזכיר בספר, כמו חברי אבו מוסא העיראקי, מלומד סוני שכתב פרק על הקשר בין הקוראן לאסלאם שמצוטט במלואו כחלק מהספר שלי, או אליאס נסרי בבון, שותפי לכתיבת הספר השני, "איחוד המאמינים", פלסטיני נוצרי מבית לחם שהשפיע משמעותית על תפיסתי לגבי האפשרות ליצור גשר בין הדתות.
אחת ההשפעות העמוקות ביותר מגיעה מחבר מצרי, איש צנוע וגאון, שנסיבות חייו ומדינתו אינן מאפשרות לו לבטא את מחשבותיו בחופשיות. ידידי המצרי הוא שטבע את המונח "אברהמיזם פוליטי" כדי לתאר זרם חשיבה שמסוגל להכיל תחת כנפיו מאמינים מכל הדתות, וגם חילונים, ובכך לתת מענה מובהק לזרם האסלאם הפוליטי. האברהמיזם הפוליטי, כפי שהוא זיהה נכון, יכולה להיות תשובה מושלמת עבור אותם מוסלמים שמנסים להגדיר את זהותם רחוק ככל האפשר מהשיח הקיצוני והרצחני, ולפעמים גם רוצים להראות את ידידותם לישראל כחלק מבידול עצמי מאנשי האיסלם הקיצוני.
אלי: מהי הפעילות שאתה עושה עם נציגי קבוצות אברהמיות שונות במזרח התיכון? איך היא מתקדמת?
תום: אני מקיים קשרים שוטפים עם פוליטיקאים, עיתונאים, אינטלקטואלים, ואנשי דת ממדינות המזרח התיכון השונות. יש להם רצון עז לקשר עם החברה האזרחית והמערכת הפוליטית והדתית בישראל, ואני מנסה לעזור. בפועל, דרוש כאן מערך שלם שיטפל בתופעה הזו. תומכי ישראל בעולם המוסלמי הם לרוב אנשים נרדפים, מאוימים, ומתמודדים עם בעיות סייבר, מדיה, ודיפלומטיה שחוזרות על עצמן.
מתחת לרדאר, אני מתווך בשיחות רבות בין פוליטיקאים ישראלים למקביליהם בעולם הערבי, ובין רבנים לאימאמים. אני מפעיל ערוץ יוטיוב ופלטפורמת שיח בשם "מרכז המזרח התיכון", בהם אני מארח דוברים מהעולם המוסלמי המעוניינים לפנות לציבור הישראלי, לפעמים בשיחות זום סגורות, ולפעמים בשידורים חיים בערוץ היוטיוב שלנו.
פרט לכך, אני מפעיל רשת של למעלה מ-30 קבוצות וואטסאפ, טלגרם, ופייסבוק לשיח ישיר בין ישראלים לקהילות שונות במזרח התיכון (ישראלית-איראנית, ישראלית-פלסטינית, ישראלית-לבנונית, וכו'). יחד עם חברים איראנים, סורים, ופלסטינים, אנחנו מובילים קבוצת מנהיגות אזורית בשם Middle East Freedom Alliance (MEFA), שבה חברים אינטלקטואלים ומנהיגים מרוב מדינות האזור. זוהי למעשה סימולציה של פרלמנט אזורי. כל הדברים האלה נשמעים טוב על הנייר, אבל האמת היא שזו טיפה בים, וזה נעשה ללא שום משאבים או תמיכה מהמדינה או מארגונים גדולים. יש תוכניות רבות והכרחיות לפיתוח הפעילות, אך בהיעדר משאבים, כנראה נצטרך לצמצם אותה.
אלי: האם אתה מרגיש שכיום אנחנו במצב טוב יותר לגבי המזרח התיכון? יש לך הערכות לגבי העתיד שאתה מוכן לשתף?
תום: כן, בוודאי. האיום המרכזי על קיומנו, תוכנית הגרעין האיראנית, ספג נזק קשה וספק אם ישוקם. התוכנית של חיזבאללה לכיבוש הגליל, שגובתה במערך צבאי שלם, הושמדה, וכך גם היכולות הצבאיות של חמאס בדרום. בסוריה נוצרה מציאות חדשה, הדרוזים מניפים דגלי ישראל, ובלבנון קולות רבים יותר ויותר קוראים לנורמליזציה.
יש כמובן גם אתגרים קשים. הדימוי שלנו בעולם הערבי ובכלל חטף פגיעה קשה בגלל המראות מעזה. אבל צריך לזכור שסביב השביעי באוקטובר היו ספקות לגבי עצם קיומה של ישראל. היום, יש פחות כוחות המהווים איום ישיר, וישראל החזירה את ההרתעה שלה במרחב. אפשר לצפות בטווח הקרוב יחסית להתקדמות מדינית משמעותית מול אינדונזיה ולבנון, ואולי אף תרחיש שיפתיע את רוב הישראלים – מלחמה בין חיזבאללה לבין המיליציות של אל-ג'ולאני בסוריה, כנקמה על הטבח שביצע חיזבאללה בסורים במשך שנות שלטון אסד.
אלי: חזית את המלחמה זמן קצר לפני שפרצה. עד כמה ההערכות המפורטות שלך לגביה התממשו?
תום: בשלישי לאוקטובר חזיתי את פריצתה של מלחמה אזורית. זה נבע כמובן מתוך אנליזה גיאו-פוליטית של המציאות באזור, לא מאיזשהו מקום מיסטי. לצערי, מי שנסמך על התקשורת הישראלית בלבד כדי להבין את המתרחש באזור לא יצליח לקבל תמונה מלאה. וללא תמונה מלאה, לא ניתן לחזות את הדברים היטב. אבל כאשר מתחברים לשיח בעולם המוסלמי, אפשר להבין לאן נושבת הרוח. כך חזיתי בשנתיים האחרונות גם את התקיפה הישראלית באיראן, את נפילת שלטון אסד בסוריה, ואת עסקת החטופים השנייה. ההערכה המפורטת שלי לגבי סיום המלחמה כללה חפירה של תעלה או צינור תת-קרקעי שיחבר את מדינות המפרץ לים התיכון דרך ישראל ועזה, כדי לייצא נפט ישירות לאירופה, כחלק מהסדר האזורי והבינלאומי שיוצר מזרח תיכון חדש, אני מאמין שנראה גם את זה קורה.
אלי: אתה מתכנן ספרים נוספים?
תום: כן. בימים אלו אני עובד יחד עם הסופר האיראני אראש חמדיאן על הספר השלישי בסדרת "השלום האברהמי", שייקרא "הסכמי כורש", ויעסוק בנרטיב הישראלי-איראני, שנפרד לחלוטין מהנרטיב האברהמי.
אני מתכנן להמשיך בפורמט הזה של כתיבה משותפת עם הוגים ומנהיגים מהמזרח התיכון, וליצור סדרת ספרים תחת הכותרת "השלום האברהמי". השותפים שלי לכתיבת הספרים הבאים יהיו אינטלקטואל מרוקאי, אימאם סורי, וחייל צה"ל ערבי-מוסלמי.
