ההיסטוריה של ההיסטוריות החלופיות

ד"ר אלי אשד סוקר את תולדות הז'אנר הספרותי הקדמון של ההיסטוריה החלופית – מה היה קורה אילו ..?

גרסה של מאמר זה פורסמה בכתב העת "נכון" גליון מספר 14.

המערכת

נַנִּיחַ כִּי פָּגַשְׁתְּ בְּאִישׁ אַחֵר

נַנִּיחַ כִּי מָצָאתִי לִי אַחֶרֶת

הַכֹּל הָיָה שׁוֹנֶה, בִּתִּי אוּלַי           

יָפָה הָיְתָה יוֹתֵר אוֹ מְכֹעֶרֶת…….

…..הַכֹּל הָיָה שׁוֹנֶה לוּ אַךְ בְּיוֹם

שֶׁל רוּחַ עַז וַעֲנָנָה קוֹדֶרֶת

לֹא נַסְתָּ אֶל חֹם חַדְרִי

לַחַת שֵׂעָר וּרְטוּבַת אַדֶּרֶת.

נַנִּיחַ כִּי אוֹתָהּ עֲנֶנֶת לֹא

שֻׁלְּחָה בָּעִיר וְלֹא הָיְתָה מַמְטֶרֶת..

(יצחק שלו, " נַנִּיחַ כִּי", מתוך קובץ השירים "שִׂמְלַת הֵרָיוֹן", 1972).

הקדמה

הז'אנר הספרותי של ההיסטוריות החלופיות הוא כיום אחד הז'אנרים הפופולאריים ביותר במדע הבדיוני והפופולאריות שלו התחזקה במיוחד בשנים האחרונות.

סיפורים אלה מתרחשים במציאות שבה אירוע מפתח כלשהו בהיסטוריה התחולל בצורה שונה מזו המוכרת לנו. למשל, הנאצים והיפנים ניצחו במלחמת העולם השנייה – הדוגמה המפורסמת והנפוצה ביותר. או מדינות הדרום ניצחו במלחמת האזרחים האמריקנית, או שהארמדה הספרדית הביסה את האנגלים במאה ה-16, וכתוצאה הדת הקתולית נשארה שם דומיננטית, ועוד ועוד אפשרויות. אין סוף ממש…

יש ויכוח גדול בקרב חובבי מד"ב עד כמה ניתן להתייחס לסיפורים כאלה כמד"ב "של ממש",  ולרוב ההצדקה המדעית הבידיונית עבורם היא שהם מתרחשים בעולם מקביל או במימד אחר, אחד מאינספור עולמות דומים זה לזה וזהים בבסיסם, אך ששינויים באירועים המתרחשים בהם יכולים לגרום לאין ספור שינויים נוספים, עד שהעולמות נהפכים לשונים מאוד אלה מאלה.

תיאוריה זאת, שהופיעה תחילה בסיפורי מד"ב, מצאה לה צידוק מדעי מכובד בתיאוריית העולמות המקבילים של הפיסיקאי הוגו אוורט, ותיאוריה זאת מצידה השפיעה מאוד על סיפורי מד"ב העוסקים בעולמות חלופיים.

במדע הבדיוני יש סיפורים הלוקחים כנתון את קיומם של אין סוף עולמות, ומתארים הרפתקאות של גיבורים העוברים מעולם אחד לשני ונתקלים בגירסאות שונות של עצמם. למשל בסדרת הטלוויזיה SLIDERS, או בעברית "גולשים בזמן", ששודרה בשנים 1995-2000.

סוג אחר של סיפורים דן אך ורק בעולם אחד, ולרוב מתרחש אך ורק מנקודת המבט של תושבי העולם הזה, אשר שונה מהעולם שלנו בגלל מאורע מכריע בהיסטוריה שלו. ככל שהמאורע הזה התרחש רחוק יותר בהיסטוריה, כן העולם המתואר שונה יותר מהעולם שלנו, לחיוב או לשלילה.

במדע הבדיוני יש גם אבחנה בין סיפורים המתרחשים בעולמות "חלופיים", עם היסטוריה מקבילה לזאת שלנו, אם גם שונה ממנה החל משלב מסוים, לבין סיפורים המתרחשים בעולמות או במימדים "מקבילים", שהם עולמות נפרדים בפני עצמם, עם היסטוריה משלהם שאין לה קשר לזו שלנו (אם כי היא יכולה להזכיר במידה חשודה את ההיסטוריה שלנו) למשל ב"שר הטבעות" של טולקין.

עוד אבחנה שעושים במדע הבידיוני היא בין היסטוריה חלופית ובין "היסטוריה סודית", שבה מסתבר שההיסטוריה כפי שאנו מכירים אותה היא תוצר של סיבות שונות ממה שחשבנו… למשל של קונספירציה עתיקת יומין שכיוונה את פני ההיסטוריה כפי שאנו מכירים אותה, מבלי שאף אחד ידע, כמו בסדרת האילומינטי של רוברט וילסון, או בסדרת נטפליקס "המושכים בחוטים", או למשל שישו הנוצרי הוליד ילדים שצאצאיהם הפכו להיות מלכי צרפת המוכרים לנו מימי הביניים ("צופן דה-וינצי"), או שהנשיא קנדי או ראש הממשלה רבין נרצחו לא בידי מתנקש בודד אלא בידי השירותים החשאיים שלהם (על כך יש תעשיה גדולה של ספרי "נון פיקשן" כביכול). אבל אלה אינם היסטוריה חלופית, שכן ההיסטוריה האקטואלית של העולם עדיין נשארת זו המוכרת לנו.

כן יש מספר רב מאוד של ספרי מדע בדיוני שהם היסטוריה חלופית בדיעבד, שכן העתיד שאותו תיארו כבר חלף, ולא התקיים כפי שתואר. למשל 1984 של אורוול, או ההיסטוריה של העתיד של רוברט היינלין, או סידרת הטלויזיה הבידיונית משנות השבעים של המאה הקודמת "חלל 1999", שבה הירח ניתק מכדור הארץ בספטמבר 1999 ביחד עם בסיס חלל הנמצא עליו, ויוצא לאודיסאה ביקום. וכמובן הספר והסרט "2001 אודיסאה בחלל" הפך להיסטוריה חלופית.

בסידרת "מסע בין כוכבים" זה קרה משום שאחד מהפרקים, "זרע החלל" (ששימש כבסיס לסרט הקולנוע השני והמוצלח בסדרה "זעמו של חאן"), תיאר מלחמה בין המעצמות ובין גזע של סופרמנים שנוצרו בהנדסה גנטית, שאמורה הייתה להתרחש בשנות ה-90. עשור זה כידוע חלף מבלי ש"המלחמות האאוגניות" יתרחשו, והפך את העבר של "מסע בין כוכבים" להיסטוריה חלופית. כמה מהספרים החדשים בסדרה פתרו את הבעיה כשהם מסבירים שהמלחמות האלה בעצם התקיימו, אבל מבלי שאף אחד ידע מזה. הן הוסתרו בידי הממשלות, וכך למעשה זוהי "היסטוריה סודית" ולא "היסטוריה חלופית" אמיתית. בסדרה החדשה של "סטאר טרק", "עולמות חדשים מוזרים", הוסבר שבעצם כתוצאה משינויים במסע בזמן המלחמות האאוגניות נעו קדימה בזמן, והן תתרחשנה באמצע המאה ה-21, כחלק ממלחמת העולם השלישית.

יש להניח שהתיקון הזה נעשה כתוצאה מהרצון של המפיקים להראות שכל האירועים הדרמטיים האלו יתרחשו בעתיד של סטארטרק שהוא, לעת עתה לפחות, עדיין העתיד שלנו, ולא בהיסטוריה חלופית כל שהיא.

ההיסטוריה של ההיסטוריה החלופית   

ההיסטוריות החלופיות נהנות מפופולאריות גדלה והולכת, כמובן אצל סופרי מד"ב, אבל גם אצל היסטוריונים רציניים ניתן למצוא ספקולציות מסוג זה. ואם כי מרבית ההיסטוריונים יעקמו את האף למשמע דיונים של "מה היה קורא אילו" לנושא יש היסטוריה עתיקה ביותר.

סביר להניח שעוד מימי האדם הקדמון אנשים דנו מסביב למדורות מה היה קורא אילו קרבות ואירועים שונים התרחשו בצורה שונה מאשר התרחשו. ילדים עוסקים בצורה של היסטוריה חלופית כאשר הם אומרים "בבקשה אלוהים תעשה שזה לא היה קורה"… וסביר להניח שיצירות ספרות קדומות כמו התנ"ך הן במידה רבה יצירות של היסטוריה חלופית, כלומר מתארות דברים לא כפי שהתרחשו, אלא כפי שהמחבר רצה שהיו מתרחשים.

דוגמה ברורה לכך נראה אם נשווה בין תיאורי ההיסטוריה של ממלכות ישראל ויהודה כפי שהן מוצגות בספר מלכים, לעומת הצגת ההיסטוריה בספר דברי הימים, המאוחר יותר. אפשר לראות בקלות שכותב דברי הימים בעצם יוצר היסטוריה חלופית לזו שתוארה בספר מלכים, שעליו התבסס, כאשר תיאר אירועים שונים שהתרחשו בצורה שונה ואף מנוגדת לתיאורם בספר הקדום יותר, אך בצורה שתאמה את השקפותיו.

בכל אופן הספקולציות הקדומות ביותר הידועות לנו שעסקו במודע בהיסטוריה חלופית כמשחק אינטלקטואלי מקורן (כמו דברים רבים אחרים) ביוון וברומא. הם עסקו בשאלה – מה היה קורה אילו הכובש המפורסם אלכסנדר הגדול לא היה מת בגיל צעיר אלא היה חי עד גיל מבוגר, והיה כובש בין השאר גם עיר קטנה באיטליה בשם רומא?

ספקולציות מסוג זה הועלו בידי יוונים משועממים במשתאות, כשהם שוכבים על ספות בין אורגיה אחת לשנייה, והם הגיעו למסקנה שאם היה אלכסנדר ממשיך מערבה לאיטליה הם, ולא הרומאים, היו כעת אדוני העולם. עוד ספקולציות שבהם דנו בתקופה הרומאית היו בשאלות מה היה קורה אילו חניבעל היה מביס את הרומאים במלחמה הפונית השניה, ואילו יוליוס קיסר לא היה נרצח בידי מתנקשים.

ספקולציות אלו הפכו לנפוצות וידועות כל כך עד שהרומאים נאלצו לתת להן "תשובת מחץ" בידי ההיסטוריון החשוב ביותר שלהם, טיטוס ליוויוס. תשובתו הייתה בפרק שלם בהיסטוריה שלו, שהוא התיאור הקדום ביותר הידוע לנו של עיסוק מודע בהיסטוריה חלופית. בפרק זה תיאר ליוויוס כיצד אלכסנדר פונה לאיטליה, לוחם בגנרלים הרומאיים ומנצח אותם בתחילה, אך, כפי שאירע לכל שאר היריבים של רומא, מובס לבסוף, שכן, טען ליוויוס, ליוונים היה רק אלכסנדר אחד, לרומאים היו אז הרבה אלכסנדרים. בכך סתם ליוויוס לשביעות רצונם של הרומאים את הגולל על הטענות היווניות.

בדיון זה גם הסתיימו, עד כמה שידוע לנו, הדיונים בהיסטוריה חלופית למשך 1700 השנים הבאות. על העולם היווני-רומאי השתלטה הנצרות, שבהחלט לא עודדה ספקולציות מעין אלו. בעיני אבות הכנסיה ניתן היה להעלות על הדעת רק את ההיסטוריה הנוכחית, שנקבעה בידי האל, ומתקיימת לפי תוכנית שנקבעה מראש, וללא כל שינוי….

בכל זאת פה ושם ניתן היה למצוא היסטוריונים שעסקו בספקולציות מעין אלה בצורה אגבית.

The nose of Cleopatra: if it had been shorter, the whole face of the earth would have changed” ~ Blaise Pascal, Pensées 162.

המפורסמת שבהתייחסויות אגביות אלה הייתה אמרתו של הפילוסוף הצרפתי פסקל מהמאה ה-17 כי "אילו היה אפה של קליאופטרה קצר יותר הייתה כל ההיסטוריה משתנה", ואימרה זאת הפכה מאז למעין "מוטו" בכל פעם שעסקו בהיסטוריה חלופית..

הההיסטוריה החלופית כתחום דיון העומד בפני עצמו, ולא כהערות אגביות, נוצרה מחדש במאה ה-19 בידי שני יהודים בריטיים, אב ובנו, יצחק ובינימין דיזראלי.

האב, יצחק דיזראלי, היה יהודי שהתנצר לאחר שהסתכסך עם ראשי הקהילה שלו בגלל דעותיו האפיקורסיות החילוניות, והתנגדותו לדת הממוסדת בכלל. למעשה נראה שגם לאחר שהתנצר נשאר אדיש לחלוטין לדת. הוא התפרנס מכתיבה על כל מיני מוזרויות בספרות האנגלית, שהוא היה המומחה הגדול בתקופתו לתולדותיה. הוא כתב ב-1794 מאמר על הנושא, "Of a History of Events Which Have Not Happened" שבו ליקט כל מיני רעיונות אגביים שהופיעו בכתבי היסטוריונים בנושאים מסוג זה, ודן בחלופות שהיו קרובות לליבו. למשל מה היה קורה אילו אמונה אחרת, במקום היהדות והנצרות, הייתה הופכת להיות דומיננטית באירופה. למשל אם דת האיסלאם הייתה משתלטת על אירופה בימי הביניים המוקדמים, או אם הארמדה הספרדית היתה מביסה את האנגלים ומשליטה את הקתוליות באנגליה. מאמר זה היה הדיון הפרטני הראשון בהיסטוריה חלופית כמשחק אינטלקטואלי.

קיראו מאמר זה כאן.

בנו, בנימין דיזראלי, שהיה בצעירותו פוליטיקאי לא מצליח, כתב ב-1833, כנראה בהשראת הרעיונות של אביו, רומן בשם "הסיפור הנפלא על אלרואי" שבו לקח דמות של משיח שקר יהודי מהמאה ה-12 בשם דוד אלרואי, שנהרג לאחר שכבש כמה שטחים לא חשובים, ויצר סביבו היסטוריה חלופית שלמה שבה הוא כובש את בגדד ומקים אימפריה עולמית, לפני שהוא נרצח על ידי המוסלמים.

במציאות דיזראלי הפך בהמשך לראש ממשלת בריטניה, ולשליט של אימפריה עולמית…..ספרו זה, שתורגם פעמים רבות לעברית תחת השם "דוד אלרואי", מן הסתם משום שהחמיא לגאווה היהודית בתיאורו של שליט כובש עולם יהודי גאה, היה הרומן האמיתי הראשון של היסטוריה חלופית.

פה ושם הופיעו עוד כמה יצירות נוספות מסוג זה במהלך המאה ה-19. בצרפת הופיע ספר שנכתב בידי אחד מחסידי נפוליון שתיאר את ניצחונותיו על כל אויביו, והקמת קיסרות עולמית בראשותו, וכלל תיאור כיצד כל היהודים מתנצרים לאחר שהם מכירים בנפוליאון כמשיח.

סופר אמריקני ידוע, אדוארד אברט האל, שידוע כיום כמחבר סיפור המד"ב "ירח הלבנים" שהוא התיאור הראשון של לוין מלאכותי בספרות, כתב ב-1881 סיפור שבו שתי רוחות מחליטות לראות מה יקרה בעולם שבו יוסף לא ירד מצרימה, ולא עזר למצרים להתגבר על הרעב כתוצאה מבצורת כמסופר בתנ"ך. הן מונעות מיוסף להימכר כעבד למצרים, ומחזירות אותו למשפחתו, כתוצאה משתלטת אימפריה כנענית מרושעת על מצרים והעולם. המסקנה של הסיפור היא "עולמנו הוא הטוב שבכל העולמות האפשריים".

הסיפור הראשון של היסטוריה חלופית במאה ה-20 נכתב ב-1900 בידי עיתונאי וסופר מדע בדיוני יהודי ממוצא הונגרי, אחד תיאודור הרצל, שידוע קצת גם כמייסד התנועה הציונית.

הוא כתב את סיפור ההיסטוריה החלופית המודרני הראשון, שבו, בניגוד לקודמיו, לא הסביר בצורה מגומגמת את השינויים כתוצאה של חלום בלהות, או ביקש את סליחת הקוראים על העזתו וכו', אלא פשוט הכניס את הקוראים למצב ההיסטורי החלופי, ונתן להם רמזים והסברים על השינויים ההיסטוריים בסיפור באמצעות השיחות הסתמיות של הדמויות בסיפור.

בסיפור הזה, היזם בונפרטה (1900), שהוא גם סיפור ההיסטוריה החלופית הראשון שנכתב בכלל בשפה הגרמנית, מתוארת מציאות שבה נפוליאון בונפרטה הפך לאיש עסקים מצליח במקום לגנרל, בעולם שבו כוחות הריאקציה הביסו את המהפכה, ובשנת 1815 הפסיד את כל עסקיו. להרצל היה עניין עמוק בסוג סיפורים זה, שכן הוא כתב סיפור נוסף, שבו יש דיון כיצד היו חייו של אדם משתנים אם היה מצלצל בדלת אחת במקום בשניה, ומובאות התוצאות של כל צלצול בסיפור, שמזכיר מאוד סרט מודרני בשם "דלתות מסתובבות".

ההיסטוריה החלופית זכתה ל"מכובדות  אקדמית" כאשר ב-1931 הופיע קובץ של מאמרים של היסטוריה חלופית של היסטוריונים מכובדים. המעניין שבהם היה של הפוליטיקאי הלא חשוב דאז, וינסטון צ'רציל, בשם "If Lee Had Not Won the Battle of Gettysburg … "אילו לי לא ניצח בגטיסבורג". בסיפור היסטוריון מעולם שבו הדרום ניצח את הצפון במלחמת האזרחים האמריקנית מנסה לנחש איך היה העולם נראה אם הוא היה מפסיד, ומגיע למסקנות מפתיעות למדי.

מאז המשיכו היסטוריונים נוספים לעסוק מדי פעם בנושא, אם כי זה בהחלט לא היה נושא מכובד מבחינה אקדמית. החשוב שבהם היה ההיסטוריון המפורסם ארנולד טוינבי, שחיבר שני תיאורים ארוכים של היסטוריה חלופית, שבאחד מהם אביו של אלכסנדר, פיליפוס, חי עד גיל מבוגר, וכובש את איטליה כולל את רומא. בשני אלכסנדר חי עד גיל מבוגר, כובש את כל הודו וסין, ומקים אימפריה עולמית שעליה שולט בנו שהופך לבודהיסט. בשלב מאוחר יותר צי ספינות בראשות הקרתגני חניבעל מגלה יבשת לא ידועה במערב.

כיום כאמור ההיסטוריה החלופית נעשית יותר ויותר מכובדת, גם בתחום האקדמיה, ויותר ויותר היסטוריונים מפרסמים מאמרים ודיונים רציניים בנושא. גם דמויות פוליטיות שולחות מידי פעם את ידן בכתיבת היסטוריות חלופיות, כמו יושב ראש הסנט האמריקני לשעבר ניוט גינגריץ', שכתב סיפור היסטוריה חלופית בשם "1945", שבו הנאצים מנצחים במלחמת העולם השניה וכעת נמצאים במירוץ עם ארה"ב, יריבתם היחידה, כדי להשיג לפניה פצצת אטום. נראה שלהיסטוריה החלופית יש קסם מיוחד עבור פוליטיקאים.

ההיסטוריה החלופית במדע הבדיוני

למדע הבידיוני רעיון ההיסטוריה החלופית הוכנס ב-1934 בידי סופר בשם מארי לנסטר, שכתב סיפור בשם "Sidewise in Time" שבו יצר את הרעיון של קיומם של אינסוף עולמות מקבילים זה לזה, שבהם ההיסטוריה מתרחשת בצורה שונה זו מזו, רעיון שהופיע בפיזיקה המודרנית בתורת הקוונטים. הרעיון של לנסטר תפס כל כך מהר עד שסופר בשם ג'ק ויליאמסון כתב סיפור בשם "ליגיון הזמן" The Legion of Time, על מאבק בין עולמות חלופיים מי מהם יתקיים, ומאז הפך הרעיון של "משטרת זמן", שתפקידה למנוע שינויים בהיסטוריה ויצירת היסטוריות אלטרנטיביות בידי נוסעים בזמן, פופולארי מאוד. למשל ביצירות של סופרים כמו פול אנדרסון ופריץ ליבר.

הספר החביב עלי בנושא הוא ספרו של דה ספראג דה קאמפ LEST DARKNESS FALL מ-1939, על אדם שמגיע שלא מרצונו למאה השישית, ועל ידי הכנסת משקאות חריפים, טלגרף, ומכונת דפוס, וכמה ניצחונות על האימפריה הביזנטית של הקיסר יוסטיניאנוס, יוצר חברה טכנולוגית, וכך מונע את ימי הביניים. 

סיפורים כאלה בדרך כלל קשורים לרעיון המסע בזמן, והם אינם זהים לסיפור ההיסטוריה החלופית עצמו, שמתאר היסטוריה חלופית אחת שונה מהידועה לנו.

בין הסופרים הידועים היום של היסטוריה חלופית נמצאים הארי טרודלוב, חוקר ביזנטיון, שמצא שאפשר לעשות יותר כסף בכתיבה על היסטוריה חלופית מאשר על היסטוריה אמיתית. הוא כתב את הספר המפורסם ביותר על מלחמת אזרחים חלופית בארה"ב שבה הדרום מנצח, וסיפורים על ביזנטיון חלופית בעולם שבו האיסלאם לא קם כלל, שכן מוחמד היה קדוש נוצרי, והמעניין מכל – סידרה על מלחמת עולם שניה חלופית שמופסקת על ידי פלישה מהחלל! הנאצים, הקומוניסטים, והמערב, נאלצים לשתף פעולה כנגד הפולשים מהחלל, ובסופו של דבר רוב העולם נכבש בידי חייזרים, פרט לגרמניה וצרפת שנשלטות בידי הימלר, רוסיה שנשלטת בידי מולוטוב, וכמובן ארה"ב הדמוקרטית. עכשיו טרודלוב עסוק בתיאור השלב השני של הפלישה, המתחולל בשנות ה-60 כאשר צי חדש של הפולשים מגיע ונתקלים בתרבות ההיפית. סופר ידוע אחר הוא סטפאן סטירלינג שכתב את סידרת "הדומיניון של דראקה" על מושבה של פליטים מלוכניים מהמושבות האמריקניות המורדות, שעברו לאפריקה, שם הם מקימים חברה מיליטריסטית קיצונית המתבססת על החזקת עבדים, וכובשים לבסוף את העולם כולו ואף את החלל.

הנושא הפולארי ביותר של היסטוריה חלופית הוא בלי שום ספק אילו הנאצים ניצחו, ואולי 40% או 50% מספרי ההיסטוריה החלופית עוסקים בזה, שכן זוהי האלטרנטיבה ההיסטורית הגרועה ביותר האפשרית, בהיות המלחמה, יותר מכל ארוע היסטורי אחר, מאבק בין רוע מוחלט וטוב לא כל כך מוחלט. כמה מספרי ההיסטוריה החלופית המפורסמים ביותר, כמו "האיש במצודה הרמה" מ-1962 של פיליפ ק.דיק (ספר שתורגם לעברית פעמיים, בידי יוסף גרודזינסקי ב-1981  ובידי שמעון אדף ב-2011), שגם שעובד לסדרה טלויזיונית של 4 עונות בערוץ "אמזון" בשנים 2015-2019. "ס"ס-בריטניה: בריטניה בכיבוש הנאצים", של לן דייטון מ-1978 (תורגם לעברית בידי חיים גליקשטיין, 1982), שעובד למיני סדרה טלויזיונית של הבי בי סי. ב-2017. ו"ארץ אבות" של רוברט האריס מ-1992 (תורגם לעברית בידי יוחנן פרידמן ב-1999), שגם הוסרט לטלוויזיה, ברשת HBO ב-1994. כולם עוסקים באלטרנטיבה הזאת.

החלופה לא חדלה מלהקסים ולצמרר סופרי מד"ב שונים שכתבו סיפורי אימה על עולם שבו הנאצים שולטים שלטון מוחלט והיהודים נעלמו מעל פני האדמה. יש אפילו סיפורים שבהם הנאצים, אחרי שהשלימו את השתלטותם על כדור הארץ (לאחר קרב סופי עם ארה"ב ו/או היפנים), יוצאים אל הכוכבים כדי להקים קיסרות גלקטית.

ניתן לטעון שהרבה מספרי היסטוריה החלופית יוצאים מנקודת ההנחה שההיסטוריה שלנו היא הטובה יותר לעומת החלופה המתוארת.

זה בוודאי נכון לגבי הנושא השני הפופולארי של הז'אנר, לפחות בארה"ב, שהוא אילו הדרום ניצח במלחמת האזרחים האמריקנית. אם את הסיפור כותב סופר מהצפון כי אז ההווה הוא תמיד סיוטי, לעומת זאת אם כותב את הסיפור סופר מדרום ארה"ב, הרי ההווה שנוצר בהחלט אינו גרוע יותר.

חלופות נוספות שהן מאוד פופולארית בשנים האחרונות כוללות: אילו האימפריה הרומאית לא הייתה נופלת אלא ממשיכה להתקיים; אילו הנצרות הקתולית הייתה גוברת על הפרוסטנטנטים באמצעות הארמדה הספרדית, ובסיפורים אלה האינקויזיציה הקתולית ממשיכה להטיל את חיתיתה גם במאה ה-20, והמדע כתוצאה לא התפתח כלל; אילו הנשיא האמריקני קנדי לא היה נרצח אלא ממשיך לחיות, כפי שגרגורי בנפורד כתב בספר המדע הבדיוני הקלאסי שלו Timescape מ-1980 (תירגם עמנואל לוטם כ"נופזמן" ב-1984), וסטיבן קינג בספרו 22/11/1963 משנת 2011 (תירגמה רוני בק ב-2012), ספר שעובד למיני סדרה טליזיונית בערוץ הולו ב-2018.

סוגה נוספת פופולארית במיוחד של הז'אנר, וראויה לתיאור מפורט, היא STEAM PUNK, סיפורים המתרחשים באנגליה ויקטוריאנית חלופית מפותחת וטכנולוגית יותר, שכאילו פיתחה את כל ההמצאות של ה. ג'י. וולס, ומשמשת כמטאפורה למציאות המסובכת שלנו. אולי הספר המעניין ביותר של סוג זה הוא The Difference Engine מ-1990 של סופרי הסייבר פאנק המפורסמים ויליאם גיבסון וברוס סטרלינג, שמתארים אנגליה ויקטוריאנית שלאחר מהפכת מחשוב כתוצאה מהצלחת ה"מחשב" של הממציא בבג'.

לאחרונה סופרים אחרים ניסו לתאר מהפכות טכנולוגיות מסוג זה כמתרחשות בזמנים מוקדמים אף יותר, כמו בספר "המלאך של פסקואלה" (1994, תורגם לעברית בידי עמנואל לוטם ב-1996) של פול ג. מק'אולי, שמתאר מהפכה טכנולוגית המתרחשת בפירנצה של המאה ה-16 כתוצאה מהשימוש בהמצאות הטכנולוגיות של לאונרדו דה וינצ'י שבעולם שלנו, כמובן, לא יושמו מעולם.

ההיסטוריות החלופיות של עמים שונים

מעניין שעמים שרוב ההיסטוריה שלהם היא הצלחה בלתי פוסקת מעדיפים לתאר היסטוריות חלופיות שבהן הם מפסידים.

האנגלים אוהבים לכתוב סיפורים שבהם הארמדה הספרדית הביסה אותם, וכך נוצר משטר דיקטטורי קתולי שכל מי שקורא עליו אין לו כל ספק שההווה הוא טוב יותר מאותה חלופה (אם כי גם זה משתנה בשנים האחרונות).

לעומת זאת עמים שההיסטוריה שלהם היא פחות מצליחה אוהבים לכתוב היסטוריות חלופיות שבהן הם מנצחים, וזהו כמובן כתוצאה עולם טוב יותר. בצרפת הנושא האהוב ביותר הוא "אילו נפוליאון ניצח". יש המוני סיפורים מאז המאה ה-19 שבהם נפוליאון הפך לכובש העולם, וסיפורי זוועות שבהם ז'אן ד'ארק לא הופיעה ועזרה במאבק כנגד האנגלים וכתוצאה אירע לצרפתים החמור מכל (אם כי ברכה לתיירים) – הם כולם הופכים לדוברי אנגלית.

בגרמניה הם אוהבים לעסוק בספקולציות על אילו ניצחה גרמניה במלחמת עולם, אלא שזוהי מלחמת העולם הראשונה, מסיבות מובנות, ואז הייתה נוצרת קיסרות גרמנית טובה ומטיבה. בסיפורים האלה מופיעה תמיד הדמות של אדולף היטלר כקשקשן עלוב שאינו יכול להשפיע בעולם האוטופי הזוהר של הקיסר וילהלם.

ביפן הם אוהבים לעסוק בשאלה מה היה קורה אם היפנים היו מקבלים את הטכנולוגיה המערבית במאה ה-16, במקום לדחות אותה ולהסתגר בעצמם כפי שאירע במציאות, והתוצאה בסיפורים אלה היא שהיפנים עוברים מהר מאוד את האירופים בתחכום טכנולוגי, הסמוראים היפניים, כשהם חמושים בנשק חם משוכלל ובכל ההמצאות המתוחכמות של בעלי המלאכה היפניים, יוצאים למסע כיבושים בלתי פוסק באירופה, ומשם קצרה דרכם ליבשת אמריקה. ניו יורק הופכת לניו קיוטו, ולוס אנג'לס של היום הופכת לניו אוסקה. קליפורניה יפנית היא כנראה חלום יפני ישן.

בסוף המאה הקודמת, עם התגברות ההשפעה של יפן והבטחון העצמי של היפנים, הופיע גם גל של סיפורים על ניצחונה של יפן במלחמת העולם השנייה, אך נראה שעם המשבר כלכלי שם גל זה עבר.

בברית המועצות הקומוניסטית כל דיון בהיסטוריות חלופיות היה אסור באיסור חמור, ונראה כפעילות חתרנית כנגד המשטר. ההשקפה של המשטר בעניין זה עוצבה בידי תיאורטיקן מרכסיסטי ידוע בשם פלכנוב, שכתב בראשית המאה מאמר ידוע נגד כל הספקולציות של היסטוריה חלופית, מהסוג שבהן עסק דיזראלי, שבו תקף את ההנחות העומדות ביסודן, כלומר שההיסטוריה ניתנת לשינוי כתוצאה ממאורעות קטנים ופעולות אינדיבידואליות. פלכנוב קבע שההיסטוריה מושפעת מפעולות של המונים ולא פעולות של יחידים, וטענות מסוג זה רק עלולות להביא לערעור הודאות שהעתיד האוטופי הקומוניסטי אכן יגיע ללא ספק. מבחינת הקומוניסטים עצם הטענה שהמשטר הקומוניסטי אינו ההתפתחות ההיסטורית האפשרית היחידה, כמוה היה כפגיעה בעצם קיומם. מזכיר את התפיסה הדתית הנוצרית.

לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי החלו להופיע גם שם סיפורי היסטוריה חלופית, ביניהם כאלה שמתארים אימפריה רוסית-כוזרית-יהודית, או סיפורים שבהם המשטר הקומוניסטי לא קם מסיבות שונות. סיפורים אלה זוכים היום לפופולאריות עצומה ברוסיה הפוסט-קומוניסטית.

ניתן לסכם שככל שמתערער ביטחונם של סופרי מדע בדיוני, בעולם כולו, בהצלחתנו ובעתיד המובטח לנו בחלל, הם יותר ויותר עוסקים בבדיקה של העבר, בשאלה מה השתבש, וכיצד אפשר היה לתקן זאת. ואם בעבר המדע הבדיוני היה משוכנע שהעולם שלנו הוא הטוב שבכל העולמות האפשריים, הרי היום הרושם שנוצר בקריאת הסיפורים של היסטוריה חלופית הוא שכבר לא כל כך בטוחים בכך, ולא פעם החלופות מוצגות כעדיפות על המציאות שבה אנו חיים.

ומה עם העם היהודי ומדינת ישראל? האם גם עליהם הופיעו היסטוריות חלופיות?

בנושא זה אדון במאמרי המשך למאמר זה שיופיעו בקרוב.

קראו גם

האתר הטוב ביותר על נושא ההיסטוריות החלופיות הוא:

http://www.uchronia.net/