משה גרנות תוקף את התרבות החרדית שמתנתקת לחלוטין מכל מה שסביבה ואינה נותנת דבר בתמורה.
המערכת
המגזר החילוני-חופשי של העם היהודי, שהוא בעצם רוב רובו של העם, עומד נדהם אל מול ההתעלמות המוחלטת של העולם החרדי מהתרבות, מהמדע, ומהקדמה בכלל – החרדים שוללים תיאטרון, ספרות יפה, אמנות, עיתונות חופשית, מדע. הם שוללים ניתוחי מתים, שהם בבחינת הכרח ברפואה מודרנית, אינם מוכנים להרשות תרומת איברים שלהם, אבל מוכנים לקבל תרומה כזאת מאחרים, אסורה עליהם הטלוויזיה, אסור להם לרכוש טלפונים חכמים רגילים, אלא רק "כשרים" באישור הרבנים.
לדעתי, יש לתמוה על התמיהה, כי הרי ההסתגרות התרבותית-מדעית הזאת צוותה על עם ישראל בתורה:
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ, אֲדֹנָי אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם. בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ. וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. (דברים ו' 9-4).
דברים אלה מקבלים חיזוק בפרק הראשון של ספר יהושע, ספר שנערך ללא ספק על פי הרוח הדויטרונומיסטית (הדברימית), שהשפעתה אדירה, לא רק על ספרי התורה, אלא גם על ספרי נביאים ראשונים, כדלקמן:
ז רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל־הַתּוֹרָה–אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי, אַל־תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול: לְמַעַן תַּשְׂכִּיל, בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. ח לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל־הַכָּתוּב בּוֹ: כִּי־אָז תַּצְלִיחַ אֶת־דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל. (יהושע, א' 9-7).
המאמין חייב להגות אך ורק בספר התורה יומם ולילה, בלי כל אפשרות לקליטת חכמה ומדע ממקור אחר.
ובעשרת הדיברות יש צו המרחיק את המאמין מכל מגע אל תחום האמנות:
לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ (שמות כ' 3; דברים ה' 8).
בהמשך יש שוב אזהרה חמורה מטעם האל לקיים את הצו הזה..
בתנ"ך מצויה תביעה לעבוד את ה', האל היחיד הלגיטימי, ולהישמע לציוויו מחשש לזעמו המבהיל. לעומת זאת, ביוון העתיקה, שהאמינה באלים רבים, אלים אלה הם אמנם נצחיים ובעלי עוצמה אדירה, אבל רובם אינם מצטיינים בחכמה יתירה, אינם כל יודעים, הם שטופי יצרים, ורחוקים מהתנהגות מוסרית. במסגרת האמונה הדתית הזאת התאפשרו פריצות דרך הגותיות, מדעיות, ואמנותיות אדירות. ביוון העתיקה קמו מתמטיקאים כמו פיתגורס ואוקלידס, פיזיקאים כמו ארכימדס, מחזאים כמו איסכילוס, סופוקלס, אוריפידס, אריסטופנס, פילוסופים כמו סוקרטס, אפלטון ואריסטו. ביוון פעלו פסלים וירטואוזים כמו דאידיאלוס, סקיליס, פוליקליטוס, פידיאס, פרקסיטלס, סקופאס. ובאמת הבאתי כאן רק רשימה חלקית. למותר לציין שאין אף מתמטיקאי בכל התנ"ך ובכל ספרות החכמים, המשנה והתלמוד. כנ"ל לגבי פיזיקאי, לגבי מחזאים, ובוודאי לגבי אמנים.
במצרים העתיקה האלילית פרחו הציור, הפיסול, והאדריכלות (שהוקדשו לאלים ולפרעונים). כ-1500 שנה לפני התנחלות שבטי ישראל בארץ כנען נבנו שם הפירמידות, שהן פלא הנדסי ואדריכלי של כל הזמנים, וכן הפסלים הענקיים, המקדשים האדירים, ואמנות הקברים המדהימה. המפעל האמנותי והאדריכלי האדיר הזה מוקדש רובו להאדרת עולם המוות, שבני האדם אמורים לזכות בו לאחר טקסים מורכבים, כמשתמע מ"ספר המתים". כידוע במקרא אין זכר להישארות הנפש, ורק בספר דניאל המאוחר מוזכרת תחיית המתים שתחול באחרית הימים. עד ימיו של הורדוס איננו מוצאים בארץ ישראל שום שרידים של מבנה מונומנטלי, עובדה שגרמה לחוקרי מקרא (למשל ישראל פינקלשטיין וגיל אשר סילברמן) לקבוע שירושלים בימי התפארת של מלכות דויד ושלמה הייתה כפר קטן, וסביבו פריפריה עלובה, בתוך הסביבה של אימפריות שהשאירו מונומנטים רבי עוצמה, כמו מצרים, בבל, אשור, חת.
הדוגמאות דלעיל באות להוכיח כי העולם האלילי אפשר לגאוני מילים ומספרים, ולגאוני האמנות הפלסטית, לבוא לידי ביטוי, ואילו בישראל כל התחום התרבותי הזה נעדר לחלוטין עד אשר בעת החדשה קמו גאונים שהתנערו מכבלי האמונה המגבילה את הכישרון, ואז אנו מוצאים פורצי דרך בכל התחומים, תחומים שהיו טאבו עבור המאמינים: קמו פילוסופים כמו שפינוזה ואנרי ברגסון; פיזיקאי כמו אלברט אינשטיין; פסיכולוג כמו זיגמונד פרויד; סופרים כמו פרנץ קפקא וסטפן צווייג; ציירים כמו אמדאו מודליאני, מארק שאגאל, קאמיל פיסארו, חיים סוטין.
מי שאמון על ביקורת ועל הזכות לחקור ולהטיל ספק, מודע לכך שאין כל סיכוי כי את התורה חיבר משה, כפי שחז"ל רוצים שנאמין. את הספק הזה הביע כבר אברהם אבן עזרא, שחי במאה ה-12. ניתן להצביע על כך כי מי שנחשבים במקרא כבחירי ה', לא היה להם מושג מה כתוב בתורה, כי התורה לא הייתה קיימת עד ימיו של המלך יאשיהו (620 לפני הספירה בקירוב). בימיו של מלך זה "נמצא" ספר תורה, שכמסתבר, כוהני ירושלים חיברו אותו מתוך כוונה להעניק לעצמם רווחים כלכליים מפליגים, וגם זכויות יתר. ואת מה שבדו מליבם הם ייחסו למשה, שכביכול קיבל את כל הצווים הדרקוניים מאת האל בכבודו ובעצמו. ספק גדול אם אפילו עשרת הדיברות נחרתו על ידי משה על לוחות הברית, שאילו באמת זה מה קרה במציאות – כיצד העז מישהו להוסיף גרסה שונה (יש הרי שתי גרסאות לעשרת הדיברות, שמות כ' 14-1; דברים ה' 18-6), ואיך ייתכן שמשה עובר על צו מפורש לא לעשות תמונה ופסל, ומפסל נחש מנחושת (במדבר כ"א 8), ונכדו סוגד לפסל שבנה מיכה מהר אפרים, והפך לאתר פולחן עבור שבט דן (שופטים י"ז- י"ח). וראו הסבר מפורט בספרי "ההונאה שקבעה את גורל העולם" (אוריון 2024).
מייסד המדינה היה איש חילוני שכיבד את מורשת התנ"ך, אבל כיוון להקים פה מדינה דמוקרטית (אין דבר כזה בהלכה היהודית!) שואפת חופש ותרבות, ולמרבה הצער והבושה מדינתנו צועדת קוממיות אל חומרות ההלכה ואל העיוורון התרבותי שהמגזר החרדי מתפאר בו, עולם שצמוד אל עטיניה של הממלכה החילונית, אבל בז לה, עוין את "כופריה", ורואה בציונות מורדת בתורה.
שאלה גדולה היא אם הציבור הנושא על כתפיו את לומדי התורה יצליחו לשרוד לאורך ימים את האנומליה הזאת, במיוחד בזמנים הקשים הנוכחיים.
קראו גם
אלי אשד מציע תוכנית לעתיד הישיבות :[
