פליטות מודרנית ברומא

טיול לרומא של שלושה ימים הפך לסיוט מתמשך של שבועיים בשל המלחמה עם איראן, שהחלה מיד למחרת הגעתנו לעיר.

הגעתי לרומא לאחר שנים רבות של געגועים ונוסטלגיה לתקופה שבה התגוררתי שם ולמדתי רפואה באוניברסיטת Sapienza. האוניברסיטה, שנוסדה בשנת 1303, היא מהוותיקות באוניברסיטאות העולם. 

בזמנו שמעתי מהאנשים הפשוטים, כדוגמת השוער ברונו (הבידלו) שמוצאו היה מקלבריה, ושהתגורר עם אשתו, זוג ערירי ללא ילדים, בקומת הפרטר העלובה בבניין שבו התגוררתי ברובע פריולי, אימרות אנטישמיות בנוסח "אתם היהודים רצחתם את ישו". לא עזר התשר הנדיב בעבור עבודות הניקיון בבניין שברונו קיבל ממני.

דירתם הייתה קטנה וטחובה והדלת, שפנתה לחנייה התת קרקעית, הייתה תמיד פתוחה מפאת חוסר האוורור. כך יכול היה הזוג לצפות בכל דייר שנכנס ויצא מהבניין. בצהריים ניתן היה להריח את רוטב העגבניות שבישלו עבור מנת הפסטה היומית, כאשר בימי רביעי, כנהוג במסעדות עממיות ברומא, אכלו ניוקי.

דווקא בקרב האנשים המשכילים, כגון פרופסורים לרפואה באוניברסיטה, שהעריצו בזמנו את מדינת ישראל – רווחה הדעה שישראל היא מדינה קטנה ואינטליגנטית, שהגיעה להישגים יוצאי דופן בכל תחומי החיים, ובאקדמיה.

ברחובות רומא הקיץ הרגיל. נחילי תיירים סובבים את פונטנה די טרווי ואת הפנתאון, נכנסים ויוצאים מהמוזיאונים, המסעדות, ובתי הקפה. קפה אל גרקו מ- 1760, שעל קירותיו תלויים ציורים היסטוריים כדוגמת האוטו-פורטרט של לואיג'י גאלי ו"סירת החיים" של  דומניקו מורלי, נותר חידתי. אפשר לדמיין את ביירון וקיטס מסתודדים בחדר האדום, ה-sala rossa.

בוילה בורגזה במימי מזרקת צדפה מפוארת משכשכת כלבה בשם דיאנה כדי לפוש מעט מהחום הנורא. קינאתי בה… לא רחוק משם משפצים את המקדש לאלת הציד דיאנה. מוזיאון בורגזה מציג את אוצרותיו, ביניהם ציוריהם של רפאל, קארוווגיו, קנלטו, וטיציאן, פסלים מרהיבים של אפולו ודפנה (ברניני), ושל קאנובה, פסיפסים נדירים מהתקופה הרומית העתיקה ומהרנסנס עם סמלים ודמויות מהמיתולוגיה. האוצר האיטלקי שתל בין היצירות אמנות אפריקנית שנראית ממש לא קשורה. כך בתקרת אולם הכניסה, עם ציורי הפרסקו המרהיבים מתקופת הרנסנס והברוק הכוללים אלגוריות ודמויות היסטוריות, נתלתה שרשרת חרוזים אפריקנית עצומת ממדים.

מתוך היופי הזה נשמעו החדשות שטילים איראניים התפוצצו בשמי ישראל ונהרגו אנשים. מבטנו הפך מזוגג, אטום. חשנו מועקה ורצון כפייתי לחזור לארץ כמה שיותר מהר.

בהיותי דוברת איטלקית צפיתי בערוצים השונים של הטלוויזיה שסיקרו את המלחמה ואת המצב בעזה בנוכחות פרשנים.

דובר רבות על ילד בשם אדם, ש"הישראלים רצחו את אחיו ורבים מבני משפחתו", שהגיע מלווה בהוריו לאיטליה, שם מטפלים בו איטלקים רחומים מאונר"א בבית חולים לילדים במילאנו.

חלפו לנגד עיני "העובדים הסוציאלים" מטעם אונר"א שחטפו את גופתו של החייל יונתן סמראנו ז"ל ודחפו אותה לרכבם.

אף מילה לא נאמרה על מעשי הזוועה של החמאס, רצח התינוקות בקיבוצי הדרום בישראל, אונס הנשים, שריפת הבתים על משפחות שלמות כולל הילדים, ועל החטופים הנמקים במנהרות.

עם פרוץ מלחמת איראן נשמעו באמצעי התקשורת דעות מגוונות, בעיקר של פוליטיקאים אוהדי השמאל, כמו למשל מנהיגת האופוזיציה אלי שליין (לסבית ממוצא יהודי), או פרופסור המתמחה במזרח התיכון מאוניברסיטת בולוניה, נעים סבר, ששמו אל-מוחאמאדי, שטענו שלאיראן אין כלל נשק גרעיני, ושישראל, שוחרת המלחמה, תקפה את איראן ללא סיבה, וגרמה שם להרג אזרחים חפים מפשע.

שליין, שאביה היהודי-אמריקאי היה מתנדב בקיבוץ נחל עוז, וסבה מצד אימה היה ממנהיגי המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית, קראה במהלך הפגנת ענק (כ-300,000 מפגינים) נגד ישראל בכיכר ויטוריו עמנואל "להפסיק את רצח העם שמבצעת ישראל בפלסטינים ברצועה", ותקפה את הממשלה בגלל "קשריה הקרובים לממשלת הימין הקיצוני בישראל ושתיקתה מול מעשיה הנפשעים של ישראל".

בין לבין הדגישו ש"בכל יום גוועים ברעב 20 ילדים בעזה וישראל יורה באזרחים חפים מפשע בעומדם בתור לחלוקת המזון שישראל מונעת מהם", וגם ש"ביבי הטרוריסט, שאחראי לרצח העם בעזה, פתח במלחמה בשבע חזיתות יחד עם טראמפ הקרימינל, ושניהם, בשיתוף פעולה, מציתים את המזרח התיכון וזורעים מוות והרס". לעומת זאת הם, האיטלקים, "רודפי שלום, מצויים בקשרים טובים עם כולם כולל מדינות ערב המתונות, מספקים סיוע הומניטרי לעזה, והמשחתת האיטלקית שמשייטת בים היא בית חולים שדה".

פוליטיקאים הבהירו שהם לא יאפשרו למשחתות הצי האמריקני החונות לחופי איטליה להתערב במלחמת איראן בשל הסכם עם נאט"ו שנחתם ב-1951, המחייב, לדבריהם, את האמריקנים לקבל רשות מאיטליה.

חלקם דנו בשאלה האם העם האיראני מוכן להפלתו של חומייני והחליטו שלא. בעוד שאיראני שמשפחתו מתגוררת בטהרן, שהגיע לאיטליה לצורך לימודיו האקדמאים ונשאר שם, טען "מי אתם שתחליטו שהעם אינו מוכן. אני טוען שאכן הגיע הזמן לאחר שרבים מחבריי, שהפגינו נגד השלטון, נרצחו באכזריות על ידי המשטר", וגם "חייבים להפיל את חמנאי".

גנרלים מן העבר, כולל אחד ששירת באפגניסטן, שיבחו את הטייסים הישראלים על המבצעים הכירורגיים בתקיפות באיראן. חלק סברו שכדברי הקנצלר הגרמני מרץ "ישראל עושה את העבודה השחורה עבור העולם", וקריין צעיר ואוהד דיווח על כך שהטילים האיראנים גרמו להרס רב של שני בתי חולים בישראל, "האחד סורוקה והשני באר שבע"…

מאז השבעה באוקטובר 2023, התקשורת האיטלקית נוטה לקשר בין עליית האנטישמיות לבין האירועים במזרח התיכון. נוכחתי שהשיח בתקשורת הינו פשטני עם הטיית הנרטיב. הוא מציג את הסכסוך דרך דיכוטומיה של "רעים מול טובים" – ישראל מול הפלסטינים – ללא ניתוח מעמיק של המורכבות. ישנה נטייה להדגיש את סבל הפלסטינים, תוך שימוש בביטויים שמזינים סטריאוטיפים אנטישמיים ישנים, כמו "נקמת דם" או "נקמה קולקטיבית".

ישנה הבחנה בלתי מספקת בין אנטי-ישראליות לאנטישמיות. חלק מהתקשורת מאמצת נרטיבים אנטי-ציוניים, שלעיתים חוצים את הגבול לאנטישמיות גלויה או מרומזת. לעיתים יש חוסר בהירות בהפרדה בין ביקורת לגיטימית על מדיניות ישראל לבין דמוניזציה של יהודים בכלל. הבחנתי בחוסר הבנה מוחלט בסכסוך הישראלי פלסטיני, ועירבובה של האנטישמיות הקדומה באיטליה.

התקשורת נוטה להעניק בולטות יחסית למחאות סטודנטיאליות, הפגנות פרו-פלסטיניות, וקבוצות אנטי-ישראליות, גם כאשר הן מייצגות מיעוט קטן. הדבר תורם להקצנה בשיח הציבורי ומגביר את תחושת האיום בקרב הקהילה היהודית.

לעיתים קרובות, קולותיהם של יהודים איטלקים או נציגי הקהילה מוצגים באופן מצומצם. ישנה תחושה בקרב הקהילה היהודית כי עמדותיהם אינן זוכות לייצוג הוגן, וכי ישנה נטייה להמעיט בחומרת האנטישמיות. מאידך, נראה לי שהקהילה היהודית משתופפת ומסרבת להביט נכוחה בסכנות הצפויות ליהודים באיטליה – בדומה לתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה.

ואכן, מאז השבעה באוקטובר, נפוצו ברומא תקריות אנטישמיות: הפגנות פרו-פלסטיניות הופכות לעתים למצעדי שנאה אנטישמיים עם שלטים פוגעניים; איומים והטרדות כלפי אישים יהודיים בולטים, לדוגמה ליליאנה סגרא ניצולת אושוויץ; התרבו כתובות נאצה, צלבי קרס; מקרי השחתת אנדרטאות ובתי כנסת. אפילו סירוב לספק שירותים ליהודים או לישראלים, ופירסום "רשימות שחורות" של יהודים על ידי מפלגות קיצוניות. הסכסוך הישראלי-פלסטיני משמש קבוצות שמאל קיצוני, איגודי עובדים, ואף חלקים מהימין הקיצוני, ככלי להסתה אנטי-ישראלית ואנטישמית. ברשתות החברתיות ובתקשורת ישנה לגיטימציה גוברת לביטויי שנאה כלפי יהודים, גם מצד חלקים בציבור הכללי.

באוניברסיטאות מתרבות הקריאות לנתק קשרים עם מוסדות ישראליים, לחץ על מרצים וסטודנטים יהודים, והפגנות אנטי ישראליות מלוות באיומים. זכורה לי תמונת "כיבוש הספרייה" בלה סאפיינצה על ידי פלשתינים אלימים עטופים בדגל פלסטין.

יש לשים לב לעובדה שבעוד שלאחר מלחמת העולם השנייה חלה ירידה משמעותית באנטישמיות, האינתיפדות, מבצעי צה"ל בעזה, ומלחמת חרבות ברזל, מלווים בעליה חדה בתקריות האנטישמיות.

ממשלת איטליה נוקטת בשנים האחרונות בצעדים להגברת המאבק באנטישמיות: הכשרת כוחות משטרה לזהות ולאכוף את הגדרת IHRA- The International Holocaust Remembrance Alliance לאנטישמיות; הכרה בפשעים נגד יהודים כפשעים אנטישמיים; וגינוי פומבי של מקרי שנאה.

בחדשות נצפתה ג'ורגיה מלוני, נשיאת איטליה, מסתודדת על ספסל עם הנשיא טראמפ, ובהמשך, בסיום ועידת G-7, הכריזה שלאיראן לא יכול להיות נשק גרעיני. אלי שליין מהאופוזיציה תקפה אותה ואמרה ש"אין לה כל השפעה והיא לא יודעת מה שפיה שח". נזכרתי ששמעתי את מלוני לפני שנתיים וחצי בשידורי החדשות מתנגדת להגירה של פליטים לאיטליה ומציעה לגרמניה לשלם לאיטליה סכום כסף מכובד עבור כל פליט שתקלוט ממנה.

ברחבת פיאצה די מונטה צ'יטוריו לרגליו של הארמון (לורנצו ברניני) המשמש כבית הנבחרים של הרפובליקה האיטלקית, וברקע האובליסק הפרעוני שהובא על ידי אוגוסטוס, הפגינו אזרחים איטלקים עטופים בדגלי פלסטין בשם "אזרחים חופשיים למען פלסטין" ליד שלטים המציינים שישראל רצחה כביכול 20,000 ילדים פלסטיניים, עם תמונות של נרצחים. על המדרכה פוזרו פלקטים עם חתימות של תומכים איטלקים ואירופאים לאמור "אנחנו אתכם עד שינהגו בפלסטינים בכבוד ובהומניות", או "אנחנו בעד פלסטין החופשיה", "מאחלים חיים ארוכים להתנגדות הפלסטינית", "מתפללים עבורכם ונלחמים עבורכם, נשיקות", עם ציורי לבבות ילדותיים צבועים בצבעי דגל פלסטין.

בינתיים, בדרך לחופשתם באי קאפרי, קפצו לבקר אותי בלובי של המלון חבריי זה ארבעים שנה רפאלה, פרופסור מן המניין ברפואת שיניים, ובעלה לואיג'י, ששימש כמנהל המחלקה הקרדיו-כירורגית בבית חולים ברומא. שניהם מאצולת נאפולי. נזכרתי שכאשר ראה אור באיטלקית ספרי "אלוהים ואלווירה" הם הזמינו אותנו לביתם הענק ברומא, שהיה בעברו וילה של מפיק הסרטים ויסקונטי. את ארוחת הערב הגיש מלצר עטוי כסיות לבנות.

רפאלה ובעלה הגיעו לירח דבש בארץ כאשר לואיג'י הגיע להתמחות אצל פרופ' דני גור בשיבא. אז אירחתי אותם בדירתי למשך מספר חודשים.

רפאלה סיפרה לי שכיום בתה נשואה לבחור ממוצא מצרי, ולא אהבה את תיאורי באוזניה של הפונדמנטליסטים האיסלמיסטים שמעוניינים לכבוש את העולם הנוצרי הכופר. למשל להרוס את הוותיקן ולבנות במקומו מסגד…

בהמשך כתבתי לה שהמצב מסתבך ושאיננו יכולים לחזור ארצה כי כל הטיסות בוטלו, והיא השיבה שכאשר תחזור מהחופשה בקאפרי, ביום שני, היא תיצור קשר. עד היום אני מצפה לשיחה…

ניסיתי ליצור קשר גם עם חברי זה ארבעים שנה ג'וזפה, מומחה לרפואה פנימית, ואשתו קלאודיה, אך משום מה קיבלתי ממנו תגובה צוננת, כפי שקיבלתי לכל מכתבי אליו בווטסאפ שתיארו את זוועות השבעה באוקטובר 2023.

נראה לי שהביטוי "ג'נוסייד בעזה", יחד עם התמונות של המוני העזתים המחכים בתור לאספקה ההומניטרית, הולכות וכובשות את האיטלקים. בעיקר ההתייחסות לילדים שהם כה אוהבים. בערוץ אחר סיפרו ששיעור הילודה באיטליה הולך ויורד משמעותית והנתונים מדאיגים.

חולפות מול עיני התמונות של אזרחי עזה, ושל הנכה הצולע עם המקל, שחדרו יחד עם חמאס דרך שער הקיבוץ הממוטט, להרוג ולבזוז את מי ואת מה שנותר מנחל עוז…

חרה לי מאוד שאין הסברה ישראלית באיטליה ובכלל! לו לפחות היו מתרגמים את החדשות בעברית לשפות זרות ומפיצים בתקשורת העולמית אולי היו מבינים את המציאות שאנו חווים.

פה ושם דווח על כתובות נאצה נגד ישראל שרוססו ברחובות איטליה.

נאלצנו בינתיים להחליף בתי מלון בשל התקופה הנוספת והלא צפויה שנאלצנו להישאר ברומא. בחום של 37 מעלות לא נותר לנו אלא לשוטט ברחובות רומא ולהביט תדיר במסך הנייד כדי לראות אם קבלנו הודעה על טיסת חילוץ מחברת אל על – שלא הגיעה. חשנו מנותקים, מעין פליטים שאיש לא מתעניין בהם, שחבריהם נעלמו לפתע דווקא ברגעים קשים.

בסוף חולצנו על ידי משרד הבריאות. כמה סימלי – על סולידריות של רופאים בחילוץ קראו בסוף מאמרי, על הרופאים שהצילו יהודים ברומא במלחמת העולם השנייה.

כשחזרתי לארץ ישבתי לקרוא על שואת יהודי איטליה, ורומא בפרט.

השואה באיטליה

ביום 15 ביולי 1938, פרסמו עיתוני איטליה בכותרות הראשיות על החלטת המפלגה הפשיסטית לנקוט בצעדים לשמירת טוהר הגזע האיטלקי. כך בא לקיצו שיתוף פעולה מלא תקווה עם העם האיטלקי שהחל בשנת 1870 עם הקמת הרפובליקה האיטלקית על ידי התנועה לאיחוד איטליה, ה"ריסורג'ימנטו" (Risorgimento), שבה נטלו חלק פעיל יהודי איטליה. יש לזכור שבמלחמת העולם הראשונה השתתפו יהודים בלחימה, ושמותיהם נכללו ברשימת המפקדים ביבשה ובים, ובלוחות זיכרון לנופלים המוצבים ברוב בתי הכנסת באיטליה.

בימי הרפובליקה האיטלקית ובימי איטליה הפשיסטית, היהודים השתתפו במערכות הממלכתיות הרבה מעבר למשקלם הזעום באוכלוסייה. עם עלייתו לשלטון של המשטר הפשיסטי, היו בין היהודים שהביעו חששות מפני השלטון החדש. גישתו של שליט איטליה בניטו מוסוליני התאפיינה במשפט "בעיית היהודים אינה קיימת באיטליה".

ההצהרה אודות הגזע או במונח המקורי Dichiarazione sulla razza  הגדירה את כוונות המפלגה הפשיסטית באיטליה ביחסה ליהודים.

ב- 26 לאוקטובר 1938 פירסמה המועצה הפשיסטית העליונה הצהרה בנושא הגזע, אשר כונתה דף הנחיות, ובאיטלקית Foglio d'ordine, כלהלן:

לאור דחיפות הנושא והצורך בתודעה בנושא הגזע האיטלקי, אנו מכריזים:

אסורים נישואים של איטלקים עם בני גזע אחר שהוא לא ארי.

נאסר על המועסקים על ידי הממשלה או ברשויות ציבוריות – אזרחים וחיילים – לבוא בברית נישואים עם נשים מכל גזע שאיננו ארי.

נישואים של איטלקים או איטלקיות עם זרים – מכל גזע שהוא – חייבים באישור משרד הפנים.

יש לאכוף הוראות אלה, לשמירת כבוד הגזע, גם במדינות שנכבשו על ידי איטליה.

נאסרה כניסה של יהודים ממדינות חוץ.

באוגוסט 1938 נערך מפקד בקרב יהודי איטליה על מנת לקבוע על מי יחולו חוקי הגזע. במפקד נכללו אנשים שלפחות אחד ההורים שלהם היה יהודי או יהודי לשעבר. מספר הנפקדים היה 58,412.

הוראות אלה היו בסיס לחקיקה מה-17 לנובמבר 1938.

חוקי הגזע התבססו על ההנחה כי על "הגזע האיטלקי החדש" להיבדל מהגזע היהודי.

סעיף 9 נחשב לגרוע מכולם, וקבע כי היהודים אינם נמנים עם הגזע האיטלקי ועל כן יש להפלותם לרעה.

מלבד העובדה שהיהודים נאלצו להיפרד ממקומות עבודתם ומרכושם, אם היה מסדר גודל מסוים ומעלה, רושם חזק הותירו חוקי הגזע על הילדים, הנוער, והצעירים. בבת אחת, "הדור הצעיר" נדרש לצאת ממוסדות הלימוד, לא להיכנס לספריות ציבוריות, ולנתק מגע עם החברים שאיתם הוא גדל – במקרים רבים, ללא מורת רוח מצד חבריהם הלא-יהודים והציבור האיטלקי. בערים, עם הקהילות הגדולות יחסית, הוקמו בתי ספר על יסודיים. אבל בעשרות הקהילות הקטנות נאלצו משפחות לעזוב את מקומות היישוב שלהן ולעבור לערים הגדולות, או להשאיר את ילדיהן בבית. עם זאת, במקומות רבים היו הפרות שקטות של חוקי הגזע, ולא תמיד הם נאכפו בקפידה.

ערב כניסתה של איטליה למלחמה ביוני 1940 הוחל במאסרים נרחבים ללא משפט של פליטים יהודים ששהו באיטליה, והיו ללא אזרחות איטלקית, וכן של יהודים איטלקים שנחשדו כמתנגדים לשלטון. זמן מה לאחר מכן, אותם יהודים נשלחו למחנות עונשין, אשר נכון לספטמבר 1940 כבר מנו 15 במספר. מספרם של המחנות הגיע לשיא של כ-40 מחנות בכל רחבי איטליה, בעיקר בדרומה.

ב-6 במאי 1942 הודיע משרד הפנים האיטלקי כי כל האזרחים האיטלקים השייכים לגזע היהודי חייבים להתייצב לעבודת חובה. אך בפועל, עקב קשיים טכניים, רק מיעוט מהאוכלוסייה היהודית נשלח לעבודות במפעלים תעשייתיים, בחקלאות, בסלילת כבישים, ועוד.

מצבם של היהודים, שהיה קשה וחסר ודאות בשל חוקי הגזע, החמיר עם הקמת הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית, ממשלת בובות שהקים בניטו מוסוליני בחסות הנאצים בצפון איטליה (ובכלל זה, בתחילת קיומה, גם ברומא), והתקיימה מ-23 בספטמבר 1943 עד 25 לאפריל 1945.

השלב הראשון בביצוע הפתרון הסופי באיטליה החל מיד עם פלישת הגרמנים ב-1943.

בוועידת וואנזה, שהתכנסה בברלין ב-20 בינואר 1942, הופיעו 58,000 יהודי איטליה ברשימת היהודים שעתידים להיות מושמדים במסגרת הפתרון הסופי. במספר זה נכללו גם יהודים איטלקים ששהו באזורים שמחוץ לאיטליה.

בשבועות הראשונים לכיבוש הגרמני ב-1943 שרר תוהו ובוהו. כוחות גרמניים, בסיוע כוחות המיליציה הפאשיסטית, השתוללו ברחובות. עד מהרה החלו כוחות אס.אס. בפעולות מתוכננות של איסוף יהודים בערי איטליה, ושליחתם למחנות ריכוז והשמדה. שיתוף הפעולה בין הצבא הגרמני, האס.אס., והארגונים הפאשיסטים האיטלקים, שימש בסיס לכל הפעולות שבוצעו נגד היהודים.

באוקטובר 1943 החלו אקציות בערי איטליה. הפעולה היזומה הראשונה נגד היהודים בוצעה נגד יהדות רומא ב-16 לאוקטובר. הגסטאפו שלח 1,007 מהם ברכבות למחנה הריכוז אושוויץ. אקציות דומות נערכו בטריאסטה, ג'נובה, פירנצה, מילנו, ונציה, פרארה, ועוד.

היהודים שנתפסו רוכזו תחילה בבתי כלא מקומיים, ולאחר מכן הועברו למחנות ריכוז ומעבר, לרוב בפוסולי. משם נשלחו להשמדה, לרוב לאושוויץ. רשימות היהודים, שלפיהם איתרו הנאצים את היהודים בערים השונות, הופקו על ידי המשרדים האיטלקיים, תוך שיתוף פעולה של המשטרה האיטלקית עם הגסטאפו.

ב-14 בנובמבר 1943, אישרה המפלגה הפאשיסטית הרפובליקנית החדשה את ה"מנשר הסדור" (Manifesto Programmatico) שקבע כי "המשתייכים לגזע היהודי הם זרים, והם שייכים לאומה אויבת".

הסיבות להחלטה הזאת קשורות ברצונה של הממשלה האיטלקית להוכיח צורה כלשהי של עצמאות. הממשלה האיטלקית, שלא היו בידה סמכויות צבאיות ופוליטיות, יכלה לתמרן רק בתחום מדיניות הפנים, הניהול, והבירוקרטיה. בנוסף קידמה את ההזדמנות להרחיב את סמכותה החוקית. לאחר חודשיים שהניחה את שאלת הטיפול ביהודים לאנשי האס.אס., החליטה לאמץ מדיניות אנטי-יהודית משלה, במקביל ליישומה של המדיניות הנאצית כלפי יהודי איטליה.

ב-30 לנובמבר 1943 פירסם שר הפנים של הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית (הידועה גם כרפובליקת סאלו), גואידו בופאריני גואידי, את "צו המשטרה מספר 5", לכל ראשי המחוזות לביצוע מיידי. בצו נכתב כדלקמן:

1.  כל היהודים המתגוררים בשטח האיטלקי, גם אם הם מיוחסים ופטורים ממגבלות החוקים האנטי-יהודיים, תהא לאומיותם אשר תהא, יהיו חייבים להישלח למחנות ריכוז מיוחדים. כל רכושם, דניידי ודלא ניידי, יעוקל מיד במטרה להחרימו לטובת הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית שתייעד אותו לצרכיהם של קורבנות התקפות האוויר של האויב.

2. כל מי שנולד מנישואי תערובת והוכר כמשתייך לגזע הארי, יהיה חייב, על פי חוקי הגזע התקפים, להיות נתון להשגחה מיוחדת של יחידות המשטרה.

3. יש לרכז את היהודים במחנות ריכוז מחוזיים, בשעה שהם ממתינים לריכוזם במחנות ריכוז מיוחדים ומצוידים כראוי.

הצו החדש הורה על מעצרם של כל היהודים, ריכוזם במחנות ריכוז מקומיים קטנים ומותאמים, עד שיוקם מחנה גדול, ומיד לאחר מכן גם על הקפאת כל רכושם. הצו הגדיל את הסכנה שהיו נתונים בה היהודים באיטליה. היהודים שהסתתרו מפני הגרמנים באזורי הכפר או בערים קטנות, לא היו יכולים עוד לחמוק מעיניה של המשטרה האיטלקית. לאחר פרסום הצווים נערך מצוד אחר היהודים, שבו השתתפו פקידיה ושוטריה של הרפובליקה הפשיסטית. מכאן ואילך, חיפשו ועצרו את היהודים בכל מקום: בבתיהם; ברחובות; ברכבות; בזמן ניסיונות בריחה לשווייץ או לשטחים בשליטת בעלות הברית.

לאחר שנתפסו על ידי המשטרה הובאו היהודים לבתי סוהר מרכזיים, ומשם הועברו למחנה העיקרי, פוסולי, מחנה ריכוז ליד צומת הרכבות החשוב של העיר מודנה שבצפון איטליה.

מחנה פוסולי שימש את הגרמנים כמאגר נוח למכסות הגירושים למחנות ריכוז והשמדה מצפון לאיטליה. אלה שלא הגיעו מרצונם לתחנות המשטרה, בחלקם נתפסו על ידי המשטרה האיטלקית, שהחזיקה רשימה של היהודים וכתובותיהם. פרטים אלה היו במשרדי הקהילות היהודיות על פי החוק. רבים מן היהודים הצליחו להימלט מבתיהם ולהסתתר בכפרים, במנזרים, וחלקם אפילו הצליחו לעבור את הגבול השווייצרי. בראשית שנת 1944 הושלמה לכידתם של יהודי איטליה, אשר רוכזו במחנות ריכוז, ונשלחו להשמדה.

יש לציין שהסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי נלקח בספטמבר 1943 למחנה הריכוז פוסולי, ובפברואר 1944 נשלח למחנה הריכוז אושוויץ. מקרב 650 יהודים איטלקים שהיו במשלוח שלו, לוי היה אחד מ־20 ששרדו את אושוויץ. לאחר שחרורו כתב ספרים אחדים המתבססים על חוויותיו באושוויץ: "הזהו אדם"; "ההפוגה" (שזכה ב-1997 לגרסה קולנועית בסרטו של הבמאי פרנצ'סקו רוסי, "לשוב הביתה"); "זמן שאול"; ו"השוקעים והניצולים".

במרץ 1944 הרפובליקה מינתה "מפקח כללי על הגזע" (Ispettore Generale per la razza), עיתונאי אנטישמי קנאי בשם ג'ובאני פרציוזי, שפירסם בעבר מאמרי שיטנה כנגד היהודים, והיה אחראי להפצת הפרוטוקולים של זקני ציון באיטליה. פרציוזי, שנפגש עם היטלר ועם יוליוס שטרייכר, הטיף לגירושם של כל היהודים מאיטליה, ופעל לשם כך. בסופו של דבר נשלחו היהודים לאושוויץ.

בעקבות התקרבות כוחות בעלות הברית לפוסולי באוגוסט 1944, והפחד של הגרמנים מפני התקפות של הפרטיזנים האיטלקים שהיו באזור, החליטו הגרמנים להקים מחנה חדש בבולצאנו, הקרובה יותר לגבול עם אוסטריה. מרבית האסירים, וכן הסגל הפיקודי של מחנה פוסולי, הועברו בבהילות למחנה הריכוז בבולצאנו.

מספר זיכרון לשואה, שחובר על ידי ליליאנה פיצ'וטו פרג'ון, עולה כי היהודים באיטליה מצאו את מותם על ידי הגורמים הבאים:  

35.49% – עובדי מדינה וחיילים של ממשלת סאלו

4.44% – גרמנים ואיטלקים

35.49% – גרמנים

32.99% – לא ידוע

המבצעים העיקריים היו בגטו וונציה, שם נלקחו להשמדה 150 זקנים וחולי נפש, ומיהדות רומא, יותר מ-2000 איש. מתוך כ-45,000 יהודים ששהו באיטליה וברודוס עם הכרזת הרפובליקה של סאלו, גורשו למעלה מ-8,500, ומספר הנספים היה 7,900‏. על אף שנודעו מקרים רבים של סיוע ליהודים, הרי שלהשתתפותה הפעילה של הרפובליקה של סאלו, שוטריה, ופקידיה, באיתור היהודים, ריכוזם, ושילוחם למחנות במזרח, היה חלק משמעותי בגורלם של היהודים שנרצחו.

שואת יהדות רומא

קהילת רומא היא אחת הקהילות היהודיות הוותיקות בעולם וקיימת כמעט אלפיים ומאתיים שנה.

על גדות נהר הטיבר התקיים היישוב היהודי העתיק ביותר באיטליה, ובאירופה. הקשר הראשון בין הנציגות היהודית, האחים לבית חשמונאי, לבין הרפובליקה של רומא, היה בשנת 161 לפנה"ס. לפי הכתוב בספר החשמונאים, יהודה ושמעון החשמונאים שלחו שני שליחים, יהושע בן אליעזר ואפרים בן יוחנן, לרומא.

בעקבות המשלחות של המכבים לרומא, נכרתה הברית בין היהודים לבין הרומאים. לעיר הגיעו יהודים מאלכסנדריה שבמצרים לנמל אוסטיה.

היסטוריונים טוענים שבשנת 139 לפנה"ס נרשמה הידיעה הראשונה על קיום קהילה יהודית ברומא.

 קראו עוד בקישורית יהדות רומא – ויקיפדיה.

עם גלי ההגירה לרומא במאות הראשונה והשנייה לספירה והבאת שבויי מלחמה כעבדים, גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, ויש המעריכים את היקפה ב-60,000 נפש. לאחר נפילת האימפריה הרומית היו היהודים תחת המשטר שהונהג על ידי הכנסייה הנוצרית. האפיפיורים התייחסו אליהם כמושפלים ובזויים. ב-1555 הורה האפיפיור פאולוס הרביעי כי ליהודים מותר לגור רק באזור מיוחד, שכונה בדיעבד גטו רומא.

היציאה מחומות הגטו החלה לאחר כיבוש חצי האי האפניני על ידי נפוליאון בסוף המאה ה-18, והושלמה רק לקראת מחצית המאה ה-19.

בתקופה זו הצטרפו יהודי איטליה לתנועת התחייה האיטלקית. התנועה החדשה גרמה להם לחוש כאיטלקים לכל דבר, אך "בני דת משה".

כאמור למעלה, ב-1938, עם חקיקת חוקי הגזע באיטליה, חלה הרעה במצבם של יהודי איטליה וניטלו מהם חלק מזכויותיהם האזרחיות.

באוקטובר 1943 שלח אדולף אייכמן את תיאודור דנקר, שמילא קודם לכן תפקיד מרכזי במדיניות ההשמדה בפריז ובסופיה, בראשות סגל של 44 אנשי אס.אס., עם הוראה שהסמיכה אותו לגרש את יהודי רומא. הקונסול הגרמני פרידריך מלהאוזן, שהיה אז הממונה על שגרירות גרמניה ברומא, ביקש, לשווא, את התערבות הוותיקן ומשרד החוץ הגרמני.

בשבת, חג סוכות, ה-16 לאוקטובר 1943, החל ה-'Judenrazzia' – המתקפה על היהודים. יחידות ביטחון מיוחדות  מגרמניה חילקו את רומא לעשרים וששה אזורים, ולפי כתובות ידועות מראש פינו את היהודים לבתי הכלא. ה"היודנאקציון" הסתכמה ב-1,259 נפשות, גברים, נשים, וטף. בהתערבות האפיפיור שוחררו בני נישואי תערובת. ממסמכים שפורסמו לאחר המלחמה, הסתבר כי ביומיים שיהודי רומא היו במאסר לקראת משלוחם, ראשי הכמורה פעלו בצורה מינורית לביטול הגזירה. אחד מראשי הכמורה נפגש עם המושל הגרמני של רומא והעלה את הנושא רק בדרך של רמז. לבסוף נשלחו 1,007 יהודים אל מחנה ההשמדה בבירקנאו והושמדו בתאי הגזים. יש הסוברים שנרצחו 2000. שמות הנרצחים מיהדות רומא מופיעים עד היום על קיר בבית הכנסת. בסוף המלחמה חזרו לרומא 13 גברים ואישה אחת.

בשלבים מוקדמים של המלחמה פנו אישים שונים ומנהיגים יהודים מכל רחבי העולם החופשי אל האפיפיור פיוס השניים עשר, וביקשו ממנו להכריז הכרזה פומבית בגנות הרדיפות האנטי-אנושיות כנגד היהודים, אך הוא סירב. בראשית 1943, כאשר כבר רבו הידיעות על אשר מתרחש באירופה, קיבל נציג הוותיקן בוושינגטון דו"ח המפרט באופן רשמי את הנעשה ביהודי אירופה. בדברי תשובתו לשגריר ארצות הברית בוותיקן, מירון טיילור, כותב נציג הוותיקן "אני מאמין שהדו"ח מזויף. אך אודיע להוד מעלתו הקרדינל" (תאריך המכתב 7.3.43). כאשר פנו ארגונים יהודיים לוותיקן בתחילת 1944 וביקשו מהאפיפיור שיורה לנשיא סלובקיה הפרו-נאצי, הכומר ד"ר יוזף טיסו, שלא יענה לתביעות הנאצים ויגרש את יהודי ארצו למזרח, משום שמשמעות הגירוש היא השמדה במשרפות פולין, כתב להם האפיפיור בתשובתו כי "נשיא הרפובליקה הכומר ד"ר טיסו הבטיח שלא תהיינה רדיפות. התושבים רק ירוכזו ויישלחו לארץ אחרת".

טענות רבות הופנו נגד האפיפיור גם לאחר תקופת המלחמה בנושא יחסו לסוגיית יתומי השואה, אותם ילדים יהודים שהתחבאו מפני הנאצים בכנסיות ומנזרים בזמן המלחמה ושהוריהם לא נותרו בחיים. לאחר השואה ביקש רבה הראשי של ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, מהאפיפיור, כי יפרסם הודעה רשמית ופומבית כלפי כל הממסדים הדתיים ומנזרים קתולים על מנת שיקלו את עבודת החיפוש של ארגונים יהודים אחר יתומי השואה שהוחבאו בתוכם. פיוס ה-12 ביקש לא להטביל ילדים אלו, אבל הוא סירב להחזיר למשפחתם את אלה שכבר הוטבלו. עמדה זו ביטא, למשל, במקרה של האחים פינאלי, שהוחזרו לדודתם המחפשת אותם רק אחר לחצים רבים של אירגונים יהודים בצרפת על הכנסייה הקתולית. בנוסף לכך, בזמן שהאיום כלפי הוותיקן נעלם לגמרי, אינטלקטואלים קתולים הופתעו שהאפיפיור לא הסביר למאמיניו את אופיו הייחודי של רצח ששה מיליון יהודים במלחמת העולם השנייה. נאמר להם ש"יגיע זמן ויתגלה בבירור גודלו של פיוס ה-12 בפעולתו כמושיע יהודים".

יש הטוענים כי רק כאשר חש פיוס השניים עשר ששלטון הגרמנים עומד להגיע לקיצו, הכנסייה הקתולית, תוך כדי הסכמה חשאית של הוותיקן, העניקה מקלט לכ-4700 יהודים במנזרים הרבים שברומא.

דרכי תגובתו של האפיפיור לשואה שנויות במחלוקות בדיון הציבורי. ב-1963 הסופר והמחזאי הגרמני רולף הוכהוט מתח עליו ביקורת במחזהו הנודע "ממלא המקום", כמי שבחר לשתוק לנוכח השואה. בעקבות המחזה החל דיון נרחב על תפקודו של פיוס השנים עשר לנוכח השואה, דיון הנמשך עד היום. יש שלוש אסכולות: אחת טוענת להיותו שווה-נפש לנוכח עליית הנאציזם ורצח היהודים; אסכולה שנייה טוענת שהמעט שעשה היה המקסימום בתנאים של אז ושהיה צורך לדאוג גם לשלום הכנסיות הנוצריות שחיו תחת הכיבוש הנאצי; ואסכולה שלישית טוענת שפעל להצלת יהודים ושפתח להם את הכנסיות והמנזרים.

בעלות הברית נחתו בסלרנו, דרומית מנאפולי, בספטמבר 1943. ב-4 ביוני 1944, אחרי תשעה חודשים של רדיפות והשמדה, נתפסה רומא בידי הארמייה החמישית של צבא ארצות-הברית, והיהודים הנמלטים יצאו ממקומות מחבואם. 

הרופאים שהצילו עשרות יהודים ברומא

פאטבנפראטלי, Fatebenefratelli (פירושו המילולי של השם הוא "עשו טוב אחים"), הינו בית החולים עתיק הממוקם על אי בגדה המערבית של הטיבר, בצומת של אזורים אורבניים, וקרוב לגטו היהודי ברומא.  בעת פלישת הנאצים והשתלטותם על רומא עסק בית החולים מלבד בעבודות השגרה בשלושה נושאים: הגן על אנשים שנמלטו מהנאצים; טיפל בפצועים כתוצאה מהתקלות עם הנאצים; ואף מיקם בתוכו מרגלים ותיכנן פעולות התנגדות. בית החולים יצר רשת של שיתופי פעולה ופרוזדורים אורבניים כדי להציל יהודים שנרדפו על ידי הנאצים. ב- Porta san paolo ברומא בספטמבר 1943 היו היתקלויות עם הנאצים שבמהלכם הובאו פצועים ומתים לבית החולים. על שולחן הניתוחים נפטר Enzio Fioritto (1921-1943). הקצין הובא לבית החולים ללא זרוע עם פציעה חמורה בכתף. ד"ר ויטוריו סאצ'רדוטי היה בין אלה שניסו להצילו. גם האחים בבית החולים שתפו פעולה עם הרופאים, שסיכנו את חייהם והחביאו את הפרטיזנים הפצועים שהיו מבוקשים על ידי הנאצים. במעבדות בית החולים ארגנו מפגשים סודיים שבהם דנו על מהלכים פוליטיים ותכנון מהלכים אופרטיביים. בבית החולים אף פעלו רדיו ואמצעי שידור שבאמצעותם יצרו קשר עם קבוצות ההתנגדות ועם הוותיקן.

על המשתתפים נמנו Maurizio Bialek שעסק בתכנון כלכלי, כמה גנרלים כגון Sabato Martelli, Alberto Lordi ו- Edorado Volterra, מנהל בית החוליםGiovani Borromeo שהיה מקורב לתנועת הנוצרים הדמוקרטים, נציגים של הרפובליקנים והליברלים וכן Adriano Ossicini שהיה חבר בתנועת הנוצרים הקומוניסטים. מדי פעם הצטרף גם il conte Dalla Torre שעבד בוותיקן.

בהמשך הצטרפו גם חברי התנועה השמאלנית של קתולים-איטלקיים, כגון הכירורג שעבד בבי החולים Lorenzo Lapponi,  Silvestra Tea Sesini, Gerardo Bruni ו- Anna Maria Enriques Agnoletti.

אלה התאגדו למפלגה נוצרית סוציאלית שהתנגדה לנאצים בלאציו ובטוסקנה.

גיבורי הפרשה היו שלושה רופאים: ג'ובאני בורומאו, ויטוריו סאצ'רדוטי ואדריאנו אוסיצ'יני. סאצ'רדוטי היה יהודי ושני האחרים קתולים שעבדו בבית החולים.

ד"ר ג'ובאני בורומיאו (1898- 1962), יליד רומא, למד רפואה באוניברסיטת לה סאפיינצה, היה בנו של רופא איטלקי נודע בשם פייטרו בורומאו. בשנת 1933 סיים את לימודיו ובהמשך התמנה למנהלו של בית החולים והפך לפרופסור לרפואה בעל שם. הוא והכומר מאוריציו ביאלק פעלו לשיפוץ בית החולים והפכו אותו מהוספיס ישן למוסד מודרני. בית החולים לא היה בשליטתו של המשטר הפשיסטי אלא השתייך למסדר של הקדוש יוחנן שרכש אותו בשנת 1892 מממלכת איטליה, והפך אותו לחלק מרשת בינלאומית של בתי חולים. בבית החולים עבדו לצידו של בורומאו גם ד"ר ויטוריו סצ'רדוטי וד"ר אדריאנו אוסיצ'יני.

עד 1943 המשיך בורומאו בעבודתו בבית החולים, שהיה מחוץ לשליטת הפשיסטים. מספטמבר 1943 הכל השתנה – הוורמאכט נכנס לכל רחבי איטליה והגיע לרומא. מוסוליני איבד שליטה באיטליה. ברומא מונה קצין האס.אס. הרברט קפלר למפקד המשטרה. קפלר מינה את הגנרל אלברט קסרלינג לביצוע השילוח של יהודי רומא למחנות ההשמדה. עבור יהודי רומא המצב היה קטסטרופלי. למרות החוקים האנטישמיים מ-1938 עד 1943 הם חיו בשקט יחסי, אך עם מינויו של קסרלינג היה עליהם להתמודד עם תומך נלהב של הפתרון הסופי. ואכן אלברט קסרלינג והרברט קפלר היו אחראים לשילוחם של יהודי רומא לתאי הגזים באושוויץ.

בסיום מלחמת העולם השנייה אלברט קסרלינג הואשם כפושע מלחמה ברצח של 335 מאזרחי רומא, יהודים ואיטלקים, מתנועת ההתנגדות ואסירים פוליטים, ב-24 למרץ 1944 במערות ארדטינה ברומא, Eccidio delle fosse Ardeatina.

רצח האזרחים האיטלקים בוצע כפעולת נקם על פעולת הפרטיזנים שהרגו 33 חיילים נאצים באמצעות מטען נפץ בויה רסלה ברומא (רחוב קטן ליד פיאצה די ספאניה). קסרלינג היה אחראי להרג האזרחים שנתפשו, וחלקם אף הוסגרו על ידי פייטרו קארוזו – מפקד המשטרה הפשיסטי של רומא. בידיים קשורות מאחורי גבם הובלו הקורבנות למערות ארדטינה שם כל אחד נורה לפי פקודה במדויק בכדור אחד בגולגולת. הגופות נערמו ונקברו במערות, שפוצצו על ידי הנאצים כדי להעלים את גופותיהם. הרצח הוזכר בספרו של רוברט כץ (1993-1991) "מוות ברומא", שהפך לסרט שהופק על ידי קרלו פונטי.

כמנהל בית החולים פטבנפרטלי, ג'ובאני בורומיאו יחד עם רופאיו סצ'רדוטי ואוסיצ'יני היו שותפים להצלת עשרות יהודים שנמלטו מהגטו אל בית החולים, כאשר ייחסו להם תסמונת בדיונית מידבקת כביכול שקראו לה "תסמונת קיי". פרופ' ג'ובאני בורומאו הגן, בין השאר, על משפחתו של אחד ממוריו היהודים, והציל אף את בני משפחת אמאליה המורחבת – Clotilde and Gina Almagià, Luciana Tedesco, Claudio Tedesco, Gabriella Ajo.

לאחר מלחמת העולם השנייה הוענקה לבורומאו מדלית הכסף של גבורה אזרחית על ידי ממשלת איטליה.

שנים לאחר מותו, ב-13 באוקטובר 2004, הוכר ג'ובאני בורומאו כחסיד אומות העולם על ידי "יד ושם", על סמך עדויותיהם של עשרה ניצולים, ביניהם ד"ר עמנואל סצ'רדוטי, אשר שרדו את השואה הודות לפועלו של בורומאו בבית החולים.

בשנת 2007 יצא לאור ספר לזכרו של ג'ובאני בורומאו בשם הקדוש שהמציא את תסמונת קיי, אותו כתב בנו, פייטרו בורומאו. הספר מתאר את רומא בתקופת מלחמת העולם השנייה, ומפרט את סיפורו של ג'ובאני, לו מייחס פייטרו את ההמצאה המבריקה והנועזת של "תסמונת קיי". לפי פייטרו, אביו סיכן את חייו למען הצלת היהודים ללא היסוס, ובזכותו ניצלו חייהם של יהודים רבים.

בשנת 2014 הפיק וביים אורן יעקבי סרט תיעודי בשם הסוד האיטלקי שלי: הגיבורים הנשכחים, אשר מגולל את סיפורו של ג'ובאני בורומאו, ומתמקד באופן ספציפי באנקדוטות של "תסמונת קיי".

ב-21 ביוני 2016 הוכר בית החולים על ידי עמותת "ראול וולנברג" כ"בית חיים". בטקס שהתקיים בבית החולים, שבו השתתפו גם ילדים שבורומאו ושותפיו הצילו, הונח לוח זיכרון על קיר בחצר בית החולים, שעליו נחרט: "המקום הזה היה לאלומת אור באפילה של השואה. זוהי חובתנו המוסרית לזכור את הגיבורים הגדולים לדורי דורות, להכיר בפועלם ולהעריך אותם".

בשנת 2026 עומד לראות אור בהוצאת לאור צרפתית-בלגית (גלנט) ספר קומיקס שיקרא סינדרום קיי. הספר נכתב על ידי לוקה בלנג'ינו ודוד גוי ובו מופיעים איורים פרי עטו של אלברטו פאליארו.

ויטוריו עימנואל סאצ'רדוטי (1915- 2005), יהודי יליד פדואה, למד רפואה באוניברסיטת בולוניה. בשל חוקי הגזע הוא פוטר מיידית על ידי מנהל בית החולים אומברטו הראשון מהתמחותו בכירוגיה אצל פרופ ג'וליאנו בומבי. וכך ציטט בראיון שנערך עמו את דברי המנהל: "מהיום והלאה אל תגיע יותר לבית החולים כי אתה אויב המולדת. לך ולא ארצה לראותך שוב". דודו של סצ'רדוטי – פרופ' מרקו אלמגיה, שהיה פרופ' לפיזיו-פתולוגיה, בקש עזרה מפרופ' בורומאו, שהיה בזמנו תלמידו באוניברסיטת לה סאפיינצה ברומא. ואכן ב-1941 נקרא סצ'רדוטי על ידי בורומאו לעבוד בבית החולים פטבנפרטלי שברומא.

היה אז חסר ברופאים, שרבים מהם גויסו לצבא. בשל חוקי הגזע הוא הועסק בבית החולים כסטודנט או במשרה בדרגה נמוכה. תוך מספר ימים דווח למשטרה על סאצ'רדוטי והוא פוטר. שוטר צעיר ריחם עליו והציע שהוא יישאר בבית החולים כסטודנט מתרגל, ובהתחשב בכך שבית החולים נמצא מחוץ לתחום השיפוט של איטליה הפשיסטית, יהיה מצבו נסבל.

ככל שחלף הזמן, דרך דוד משפיע אחר, אליו אוטלנגי, קנה סאצ'רדוטי מסמכים מזויפים ועבד בשם ויטוריו סלביוצ'י. הוא המשיך לעבוד בבית החולים עד לאחר שחרור רומא ב-4 ביוני 1944.

בזיכרונותיו, סאצ'רדוטי ציין שלאחר ה-8 בספטמבר 1943 כמה רופאים בבית החולים הציעו בחשאי ובאופן שגרתי את שירותיהם להתנגדות. הוא לא הזכיר מי היו חלק מהקבוצה אבל הבהיר שככל שתבוסת הנאצים התקרבה, הכמורה וצוות בית החולים הפגינו יותר ויותר סובלנות למאמץ נגד הגרמנים.

כך סיפר סאצ'רדוטי ל־ערוץ ה-בי בי סי בשנת 2004: "במהלך פשיטת החיילים הנאצים על הגטו היהודי ברומא ב-16 באוקטובר 1943, [סאצ'רדוטי היה אז בן 28] הבחנתי מחלון בית החולים שברובע היהודי בנאצים גוררים יהודים מהגטו ומכניסים אותם בכוח למשאיות מכוסות בברזנט. היו אלה בעיקר נשים, ילדים, וזקנים. הנאצים תפשו משפחות שלמות, כולל תינוקות שרק נולדו. אלה שניצלו הוסגרו לנאצים על ידי מלשינים איטלקים. חלק מהיהודים, שהצליחו להימלט מהגטו, חיפשו מקלט בבית החולים".

לדברי ד"ר סאצ'רדוטי הם היו 27 במספר. לנאצים נודע על הימלטותם לבית החולים, ורופא מהוורמאכט בלווי חיילים נאצים הגיעו לחפשם שם. ג'ובאני בורומאו, מנהל בית החולים, קיבל את היהודים הנמלטים, הכניס אותם לאולם מיוחד בבית החולים והכריז כי הם מאובחנים במחלה נוירו-דגנרטיבית מידבקת וסופנית שתסמיניה כוללים פרכוסים, דמנציה, שיתוק, ובסופו של דבר מוות כתוצאה מחנק. כדי להבדיל את היהודים משאר החולים הוא כתב בגיליונות המחלה שלהם שהם מאובחנים בתסמונת קיי. סאצ'רדוטי סיפר: "קראנו למחלה הבדיונית קיי, בגלל האות הראשונה בשם משפחתו של קומנדר קסרלינג, מפקד נאצי בכיר שמונה לפקח על השמדת היהודים ברומא. השיעול המזויף הבהיל את הנאצים שחשבו שאכן מדובר במחלה סופנית, סרטן או שחפת, והם נמלטו מבית החולים כמו שפנים".

אחת הניצולות סיפרה כי "ביום שבו הנאצים הגיעו לבית החולים, מישהו הגיע לחדר שלנו ואמר: 'אתם צריכים להשתעל הרבה, מפני שהגרמנים מפחדים משיעול, ולא רוצים להידבק במחלות, לכן הם לא ייכנסו לחדר'". בדרך זו, לדבריה, "הצליח סאצ'רדוטי בגיבויו של מנהל בית החולים ג'ובאני בורומאו להציל 45 יהודים ממוות בטוח במחנות ההשמדה, בהן גם בת דודתו, לוסיאנה, שהייתה בת עשר בלבד".

סאצ'רדוטי סיפר בראיון ב-1988 שגם מבוקשים לא יהודים הוסתרו בבית החולים והוכרזו כסובלים מתסמונת קיי. הוא הזכיר גם אחות שהשתתפה בהגנה על הנרדפים בשם  תיאודורה (דורה) פוקרלי. חלק מהמבוקשים הופנו לבית החולים ליטוריו, כיום בית החולים סנט קמילו.

סאצ'רדוטי אף העניק עדות מפורטת של חוויותיו בתקופת מלחמת העולם השנייה לקרן "שואה", שייסד במאי הסרטים האמריקני, סטיבן ספילברג.

סאצ'רדוטי נודע בקרב יהודי רומא בשל מסירותו כרופא, בשל פעולותיו האנטי-פשיסטיות, וכמובן בשל הצלת חייהם של יהודים רבים בין השנים 1943 ל-1944. הניצולים שניצלו על ידו, ובראשם לוצ'יאנה קלאודיו טדסקו, שתלו לכבודו 10 עצים בארץ ישראל. סאצ'רדוטי נפטר ב-3 לאוגוסט 2005 ונקבר בבית הקברות היהודי באנקונה.

סאצרדוטי מזכיר בהומור בראיון מ-1988 שאף בימים קשים של המלחמה הובאה מבחנת השתן של האפיפיור פיוס ה-12 במיוחד לבדיקה במעבדה בבית החולים פטבנפרטלי, ושמפאת פרטיותו הודבקה עליה התווית "הכומר אנג'ליקוס", כשהאחראי לבדיקתה היה מנהל בית החולים בכבודו ובעצמו.

כמו כן הזכיר את רופא העיניים של בית החולים, ריקרדו גלאצי ליזי, שהיה רופאו האישי של האפיפיור. סצ'רדוטי מזכיר גם את ג'יוזפה דלה טורה, שבאמצעות שידורי רדיו שנערכו בסתר בבית החולים פטבנפרטלי העביר ידיעות שקבל מתנועת הרזיסטנציה על פעולות הנאצים ברומא לאפיפיור פיוס ה-12 ולגווידו גונלה, שהיה עיתונאי וממונה על העיתון של הוותיקן. הוא נאסר בעבור חשד לפעילותו האנטי-פשיסטית, ושוחרר בהתערבות האפיפיור. בצעירותו למד פילוסופיה באוניברסיטה הקתולית במילאנו וקבל תואר במשפטים באוניברסיטת לה סאפיינצה ברומא. בהמשך שימש כמזכיר המפלגה הנוצרית דמוקרטית והיה שר החינוך והמשפטים של איטליה.  

ב-4 ביוני 1944 שימש סצ'רדוטי כרופא של תנועת ההתנגדות. הוא עבד סמוך לאוסטצ'יו, קרוב לבית המרקחת של ד"ר אמורוזו. לאחר המלחמה יצא סצ'רדוטי לחפש את בני משפחתו שנמלטו מאנקונה ועלה בידו למוצאם. הוא סיפר שבאותה התקופה טיפל בכמה יהודים שניצלו ממחנות ההשמדה: "נשארו מהם מעטים. אחד ברומא מת ממחלת הטיפוס. אחר נפטר מדפרסיה. אישה אחת שעברה ניסיונות עיקור על ידי  הנאצים באושוויץ הצליחה להרות". בהמשך עבד כרופא משפחה במרפאה שברחוב קטלנה 10 ברומא. סצ'רדוטי עבד בבית החולים פטבנפרטלי עד 1950. אחר כך עבד יחד עם ד"ר ג'וזפה ריצי במרפאה אזורית בשכונת גרבטלה. הוא אף ארגן מרפאה רדיולוגית ומעבדה לבדיקות מעבדה.

אדריאנו אוסיצ'יני (1920- 2019), יליד רומא, היה בן לעורך דין נודע. למד רפואה באוניברסיטת לה סאפיינצה ברומא, ובהיותו מחונן סיים שנתיים לפני המקובל, בשנת 1944. בהיותו עדיין סטודנט, שמש כמתנדב בבית החולים פטבנפרטלי. בהמשך הוא התמחה בפסיכיאטריה, במחלות עצבים, ומחלות נפש. יש לציין שב-1947 הוא התמנה לפרופסור לפסיכולוגיה ולמחלות נפש באוניברסיטת לה סאפיינצה, שם החל את לימודיו. הוא השתייך לתנועת ההתנגדות הקתולית לפשיסטים.  

באפריל 1938, במסגרת תנועת הנוער הקתולית, הוא הביע נחרצות את התנגדותו לתנועה הפשיסטית ולגזענות, והאשים את הממשלה בשיתוף פעולה עם הנאצים. בשנת 1943 נעצר על ידי הפשיסטים ונכלא למשך חודשיים, ולמרות שהוכה קשות במשך ימים המשיך לטעון שהוא מתנגד לגזענות של הפשיסטים, המנוגדת לדוקטרינה הנוצרית. קשריו ההדוקים עם הוותיקן עזרו לו להשתחרר.

בספטמבר 1943 התכתב עם ג'וליו אנדריאוטי, מנהיג המפלגה הנוצרית דמוקרטית, מי שיהיה בעתיד, החל מ-1972, ראש ממשלת איטליה בשבע ממשלות. אוסיצ'יני כתב לאנדריאוטי שבעת עבודתו בבית החולים פטבנפרטלי האפיפיור בקש שבית החולים יאשפז כמה שיותר יהודים, שם הדביקו להם תווית כחולי "תסמונת קיי" המומצאת, שהיא כביכול מידבקת וממיתה כדי להצילם מידי הנאצים.

בעת מלחמת העולם השנייה אוסיצ'יני היה בין מקימי מפלגת השמאל הנוצרית, שהתפרקה ב-1945. בשנת 1968 הוא חזר לפוליטיקה, ונבחר לסנט האיטלקי כמועמד עצמאי ברשימת המפלגה הקומוניסטית האיטלקית. הוא שימש בסנט עד שנת 1992.בין השנים 1970 עד 1989 הוא קידם חוק כדי למסד את מעמדם הפרופסיונלי של הפסיכולוגים באיטליה. אוסיצ'יני שמש כסגן נשיא הסנט לסירוגין משנת 1979 ועד 1987. בשנת 1995 שמש שר הרווחה בממשלתו של למברטו דיני, וב-1996 נבחר בפעם האחרונה לסנט. מ-2007 תמך במפלגה הדמוקרטית לשאר חייו.

קיראו ראיון עם אדריאנו אוסיצ'יני מ 2016.

גרסאות סותרות

מקורות הנוגעים לסיוע ליהודים בבבית החולים פטבנפרטלי מציגים כמה סתירות.

ספרו של פייטרו בורומאו משנת 2007, וספר ההתנצלות החושפני של גורדון תומאס משנת 2012 על שתיקתו של פיוס ה-12, טוענים כי בורומאו תכנן את הצלת היהודים והגה את תסמונת קיי המומצאת, כדי לשמור עליהם בביטחה במסווה של מטופלים. גרסה זו של הסיפור מציבה את האירועים בשבועות שקדמו לגירוש של 16 באוקטובר 1943.

בניגוד לתזה זו, גם סאצ'רדוטי וגם אוסיצ'יני מתארכים את האפיזודה הנוגעת ליהודים ל-16 באוקטובר 1943. סאצ'רדוטי טוען כי 27 יהודים, שהיו מטופלים שלו וידעו שהם יכולים לסמוך עליו, קראו לו לעזרה. לפי התצהיר של סאצ'רדוטי הוא אישר את קבלתם עם האבחנה של מחלת קוך ובורומאו והפריור "לא התנגדו למעשיו". מטופלים אלה נשארו בבית החולים מספר ימים ולאחר מכן שוחררו. סאצ'רדוטי האמין שרבים הואשמו ונעצרו לאחר מכן. סאצ'רדוטי ואוסיציני מעידים כי האות קי הייתה רק מילת קוד פנימית לציון כל חולי קוך (חיידק המחולל שחפת ע"ש החוקר רוברט קוך 1882), ולא לנמלטים היהודים בלבד.

העדויות שהובילו את יד ושם להכרה מתיישבות עם גרסה שנייה זו.

במאמרו "16 באוקטובר 1943" אוסיצ'יני מצטט אפיזודה ספציפית ומקשר אותה עם מעשיו של בורומאו: "אני זוכר את זעקתה קורעת הלב של אמא ברחוב רג'ינלה. היא צעקה לבנה הקטן: 'רוץ, יפה של אמא, ברח!'. הקבלה לבית החולים של יהודים כאילו היו חולים נעשתה בעזרתו של הפרופסור האמיץ ג'ובאני בורומאו. על הפעולה הזו הוא קיבל אז הכרה חגיגית ממדינת ישראל".

בתצהיר שלו 10 שנים קודם לכן בקרן השואה, סיפר סאצ'רדוטי אפיזודה זהה שהיה עד לה כאשר קם עם עלות השחר לסיבובי הבוקר (בית החולים משקיף על הרובע היהודי). סאצ'רדוטי הקביל את קבלתם של היהודים לאירוע ה-16 באוקטובר 1943 ואת עזרתו של בורומאו לבני משפחת אלמג'יה-אג'ו, שלמעשה סיפקו את העדויות היחידות של אלה שניצלו תודות לבורומאו. פייטרו בורומאו וגורדון תומאס מייחסים לג'ובאני בורומאו את המצאת המחלה שלא קיימת שאפשרה לו לקלוט מטופלים יהודים. גרסתם לעובדות מתמקדת רק בהצלת היהודים, תוך התעלמות מוחלטת מהמצב הרחב יותר שמסופר על ידי סאצ'רדוטי ואוסיצ'יני. המלחין והיוצר הדוקומנטרי סטיבן אדוארדס, קתולי שגדל בקרב הקהילה היהודית בעיר אן הארבור שבמישיגן ועסק בהלחנה ברוב שנותיו המקצועיות, יצר את הסרט "תסמונת קיי". בסרט הופיע הסיפור על 3 הרופאים שהצילו עשרות מיהודי רומא מגירוש וודאי למחנות ההשמדה. הסרט עלה לשירותי הזרמת מידע ("סטרימינג") אחרי שהוקרן בכמה פסטיבלים של סרטים יהודיים. ראו בקישור הבא: Morbo di K

תוספת בסוף אוגוסט 2025

ברשימה הזאת תיארתי מה שחשתי כשהייתי ברומא.

לא ידעתי מה שמגלים במאמר הראשון למטה, עד כמה החמאס מעורב שם.

אבל כפי שמראה המאמר השני למטה, על הפרופסור למשפטים מפלרמו, גם לא חסרה להם אנטישמיות משל עצמם.

הקשר החשאי בין חמאס למפלגות שמאחורי ההפגנות נגד ישראל

פרופ' איטלקי עורר סערה: "בטלו חברות עם היהודים, גם עם ה'טובים' שבהם"

קראו גם

עוד משל ד"ר לימור שריר ביקום תרבות

על האנטישמיות הגואה בארה"ב