החיפוש אחר האלוהות בשירתו של שלום רצבי

עופר חן מנתח אלמנטים מיסטיים וחזיוניים בשירתו של המשורר והחוקר שלום רצבי.

המערכת

ספרו החדש של המשורר שלום רצבי, משם והלאה: שירים 2024-1975 (הוצאת ספרי עִתון 77, 2025), המכיל שירים ישנים בצד חדשים, מאפשר מבט פנורמי על יצירתו של משורר פורה ובעל קול ייחודי בנוף השירה בת-זמננו. ייחוד שירתו של רצבי בא לביטוי בשני היבטים מרכזיים. האחד הוא ההיבט הרעיוני, המתבטא בעובדה שענייננו במשנה רעיונית-אקזיסטנציאליסטית המובעת באמצעות שירה. האחר משתקף מלשון השירה – רצבי שואב מונחים וביטויים ממקורות היהדות, תוך שהוא מעניק להם פרשנות חדשה, אישית-קיומית. מתוך כך, מחייבת שירה זו, אולי יותר מכל שירה עכשווית אחרת, ניתוח קפדני ובירור שורה של מושגים העוברים לאורך יצירתו הספרותית, תוך שינויים ותמורות, אשר בכוחם לחשוף את ייחודה כשירה אקזיסטנציאליסטית-דתית.  

הגדרת שירת רצבי כאקזיסטנציאליזם דתי נובעת מן העובדה כי מספר מאפיינים של ההגות האקזיסטנציאליסטית שבים ועולים כנושאים מרכזיים לאורך היצירה. נושאים כגון: החיפוש אחר משמעות החיים האנושיים; התמודדות האדם עם היותו בן-תמותה; מהות החתירה לאושר אנושי; משמעותה של האמונה; ועוד. הנושא המרכזי, שלבחינתו מוקדש חיבור זה, משתקף בחיפוש אחר האלוהות ובמשמעות האמונה בעולם ש'נתרוקן עם הוודאות הקמאית' כלשונו של ברוך קורצוויל, אשר הותיר את האדם המודרני כערער בערבה.

בעיקרו של דבר משמשת האמונה לאדם משום עוגן של 'חירות מחוסר הביטחון ומהפחד', כלשונו של י"ד סולובייצ'יק [1]. מכאן שהחיפוש אחר משמעות האמונה, או לחילופין אחר מקומו של האלוהים בעולם ויחסו לאדם, הוא היבט מרכזי בהגות האקזיסטנציאליסטית-הדתית.

העיסוק האנושי באלוהות, במשמעותה, ובכמיהה לקִרבה אליה משתקף כבר במקרא, לא כל שכן בשירה המקראית: בתהילים מצטייר האלוהים כמקור הבריאה (מזמורים ח', י"ט); כמשענת וכמגן לאדם (מזמורים כ"ג, צ"א); וכמי שהאדם מבקש את קִרבתו (מזמורים ס"ג, מ"ב). המשך לכך נמצא בשירת ימי-הביניים, בה נמצא תיאור לדמותו של האל כמקור הבריאה (ר' שלמה אבן גבירול 'כי אתה אלוהים'), תיאור לכמיהת האדם לאל (ר' ישראל נג'ארה 'אדון עולם', ר' שלמה אבן גבירול 'כי אתה אלוהים'), ועוד.

בחינת יחסו של רצבי לסוגיות הנקשרות בשאלת האלוהות וספיחיה מגלה התפתחות רעיונית ברורה לאורך הזמן. למשל, בשיריו מוקדמים נמצא אמירות המעידות על נאמנות למסורת הדתית הקלאסית ומבטאות הכרה בכוחו המוחלט של האל: 'יָדַעְתִּי, כִּי כָּל תּוּכַל […] / כִּי אַתָּה / אַתָּה לְבַדְּךָ / הַמֶּלֶךְ' [2]. הכרה זו הולכת אט אט ומתמעטת: 'נִשְׁאֲרָה לִי טִפַּת אֱלֹהִים / בְּלֶכְתִּי אֲנִי אִתָּהּ הוֹלֵךְ / בְּשִׁבְתִּי אֲנִי אִתָּהּ יוֹשֵׁב' [3]. ברוח 'תורת משחקים של פסקל' מבטא המשורר חשש מפני כפירה שעשויה להתברר לבסוף כטעות: 'מְפַחֵד לְהָמֵר בֶּאֱלֹקי / שֶׁמָּא אֶתְבַּדֶּה, שֶׁמָּא אֶתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה / עַל-כֵּן הוֹלֵךְ בְּמוּעֶקֶת / שֶׁמֶשׁ יוֹדַעַת מוֹעֲדָהּ' [4]. אם כך בשיריו המוקדמים הרי שבשירים המאוחרים יותר נמצא ביטויים המעידים על כפירה ברורה: 'מֵאֵיפֹה אֶקַּח יָדַיִם לַחְפֹּר / אֶל שֶׁאֵינוֹ? כִּי מְאֹד / אֵינוֹ. בַּמִּסְתָּרִים' [5]. או באמירה כגון: 'בְּלֶכְתְּךָ אֶלֶף תֻּפִּים מְתוֹפְפִים נְהִי וְקִינָה / וְאֵין שׁוֹמֵר עַל צְעָדַי […] / בִּרְחוֹבוֹת נְטוּשֵׁי אֶל' [6]. או לחילופין בשורות כמו: 'הוּא הוֹלֵךְ וּמִסְתַּכֵּל בְּטֹהַר הָרָקִיעַ […] / בְּאֵין אֱלֹהִים בְּלִבּוֹ, בְּאֵין אֱלֹהִים בִּרְחוֹבוֹת הוֹמִים' [7].

סוגיה אחרת, שנגזרת משאלת משמעות האלוהות, היא שאלת 'ההשגחה'. מכיוון שסוגיה זו בולטת יותר בשיריו המאוחרים הרי שהתייחסותו אליה היא, במידה רבה, בבחינת תמונת ראי להתערערות האמונה בנוכחות האלוהית בעולם. דהיינו, הטלת ספק בעצם נוכחות האל בעולם, בצד התערערות האמונה בהשגחה הפרטית, ממחישים את בדידותו של האדם בעולמו: 'בְּלֶכְתֵּךְ אֶלֶף תֻּפִּים מְתוֹפְפִים; נְהִי וְקִינָה / וְאֵין שׁוֹמֵר עַל צְעָדַי / הַהוֹלְכִים; מִמֶּנִּי אֵלַיִךְ / בִּרְחוֹבוֹת נְטוּשֵׁי אֵל וְאָדָם' [8]. או לחילופין: 'בֵּינִי / לְבֵינִי יוֹדֵעַ עַד / מְאֹד לֹא / מַלְאָךְ, לֹא / שָׂרָף, לֹא רַעַשׁ / רַק דְּמָמָה  […] / לְאָן שֶׁלֹּא אֶפְנֶה פָּנֶיךָ / חֲתוּמוֹת' [9]. כלומר, דווקא ביטויים שרומזים להתגלות האלוהים לאליהו, והשגחתו עליו (מל"א י"ט) הם אלו המשמשים את המשורר לשלילת רעיון ההשגחה. יתר על כן, העדר הנוכחות האלוהית משתקף לא רק בחייו של האדם אלא גם לאחר מותו: 'עַכְשָׁו כְּשֶׁמָּוֶת / עוֹלֶה בְּחַלּוֹנוֹתֵינוּ מַחֲלִיף / פָּנִים / […] / לֶאֱסֹף לִצְרוֹר נָקוּב / אֶת הַנְּשָׁמָה הַנְּבוֹכָה בְּגֶרֶם הַמַּעֲלוֹת / וְהַמּוֹרָדוֹת / לַעֲלוֹת אֶל שְׁמֵי אֵין-אֱלֹהִים / אוֹ לַחְדֹּל וּבָעֵינַיִם פְּתוּחוֹת לְאָחוֹר / לִצְלֹל / אֶל תְּהוֹמוֹת / שֶׁבָּהֶם לֹא אִישׁ וְלֹא אֱלֹהִים יְשּׂוּרְנָּה' [10]. או לחילופין: 'הוֹלֵךְ בָּאוֹר כְּמוֹ הוֹלֵךְ בַּחֹשֶׁךְ וּבֵין כֹּה וָכֹה בְּאֵין רוֹאֶה יְשׁוּפֶנּוּ נָחָשׁ' [11].

סוגיה הנגזרת, מניה וביה, משאלת משמעות האלוהות וההשגחה, היא סוגית התפילה ומשמעותה. רעיון התפילה, וחשיבותה גם בחייו של האדם החילוני, זוכה להתייחסות בשירה העברית המודרנית, למשל בשירת זלדה: 'אֵיךְ לְהִתְפַּלֵּל / […] / וְהַכֹּל יִרְאוּ / שֶׁהִיא גֶּפֶן תְּמִימָה / בְּיַרְכְּתֵי בֵּיתוֹ / שֶׁל הָאִישׁ הַנָּכוֹן' [12]. או בשירתו של אביגדור המאירי: 'סְלַח לִי, אֲדֹנָי, אֶת חַיַּי-הָעַלִּיזִים / […] / סְלַח לִי חָטָאתִי' [13]. ואפילו בשירתה של לאה גולדברג לא ייפקד מקומה של התפילה: 'יְדֵי אָדְמוּ, אֵלִי, בִּשְׁקִיעוֹתֶיךָ, / […] / הַבֵּט, הַיּוֹם הֵן נְשׂוּאוֹת אֵלֶיךָ' [14]. לעומת הביטויים הללו, אשר במידה רבה, נותרים בתחומי התפיסה המקובלת של תפילת סליחה, חרטה, וטוהר הפנייה לאלוהים, מבטאת שירת רצבי לא רק עיסוק מעמיק במשמעותה של התפילה אלא בעיקר התפתחות ביחס אליה.

דומני כי גם יחסו של המשורר לתפילה תואם את מודל ההתפתחות שציינתי. בשיריו המוקדמים נמצא ביטויים המעידים על חדוות תפילה, תוך רמז לפיוט 'מה יפית': 'בַּבֹּקֶר אַתָּה קוֹרֵא לִי / קְרִיאָה יֵשׁ בַּבֹּקֶר […] / אוֹמֵר: מָה יָפִיתָ […] / אֲנִי בַּבֹּקֶר הַבָּא / מַזְרִים מֵהָאוֹר / הָעוֹנָה אֶת שָׁמֶיךָ / לְעֵינַי הַבּוֹעֲרוֹת מִשְּׁנַת נְדוּדִים / וְנִשְׁבַּר אֵלֶיךָ- / כַּמִּכְתָּב אַהֲבָה בּוֹעֵר / עוֹנָה אֶת שָׁמֶיךָ' [15]. או לחילופין: 'עַכְשָׁו אַתָּה – תְּפִלָּתֶךָ […] / תְּפִלָּה שֶׁהִיא צִפִּיָּה דְּרוּכָה / שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִסּוֹד הִתְכַּוְּנוּת הַגּוּף' [16]. בהתאם לספק בקיומו של האל ובהשגחתו הרי שבשיריו הבוגרים יותר הולכת גם התפילה ומאבדת מקדושתה: 'מִשֶּׁהֲלָכָה הַתְּפִלָּה / נְזוּרָה לְאָחוֹר תָּפְשׂוּ מְקוֹמָהּ / צִפֳּרִים טוֹרְפוֹת / לֹא אִכְפַּת לִי / מִכָּאן וָאֵילָךְ לְהִתְהַלֵּךְ בִּרְחוֹבוֹת / לִקְרֹא קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ / מוּל מְכוֹנִיּוֹת / רָצוֹא וָשׁוֹב' [17]. עד כי בשיריו המאוחרים מתבטל לחלוטין ערכה ותכליתה: 'בַּסְּחַרְחֹרֶת תְּפִלָּה בְּלִי חֶדֶל / מִתְנַגֶּנֶת מֵעַצְמָהּ אֶל עַצְמָהּ / כִּי זֶה כְּבָר מְאֹד אֵינָהּ; וְאֵין / שׁוֹמֵעַ. אֵין עוֹנֶה' [18].  

נהיר אם כן כי מעבר לעושר הפואטי ולהרמז השואב מארון הספרים היהודי עניין לנו בשירה הגונזת בחביוניה משנה אקזיסטנציאליסטית, אשר לא רק בוחנת ותוהה אחר סוגיות מרכזיות בהווייתו של האדם, אלא שניתן לזהות בה התפתחות רעיונית ובחינה מחודשת של רכיבים מרכזיים במחשבה היהודית, ובמחשבה הדתית בכללה, כמשמעות האלוהות וכהשגחה הפרטית.

מראי מקום

[1] י"ד סולובייציק, מן הסערה: מסות על אבלות, ייסורים והמצב האנושי, ירושלים תשס"ד, עמ' 86.

[2] שלום רצבי, 'ידעתי כי כל תוכל', קרוצי חֹמֶר, תל אביב תשל"ו, עמ' 46.

[3] הנ"ל, 'נשארה לי טִפַּת אֱלֹהִים', חלל נקי, תל אביב תשמ"ב, עמ' 12.

[4] הנ"ל, 'מפחד להמר באלֹהי', פחד ואַתְּ, תל אביב תשל"ה, עמ' 37.

[5] הנ"ל, 'מאיפה אקח יָדַיִם לַחֲפֹר', גם הים לא כמוני: שירים, ירושלים תשס"ט, עמ' 85.

[6] הנ"ל, 'בלכתךְ אלף תופים מתופפים', חדש מפני ישן, תל אביב תשע"ה, עמ' 37.   

[7] הנ"ל, 'עץ, אש, עשן אבן ואימא', שמש טרופת עצמה: שירים 2020-2015, תל אביב תשפ"א, עמ' 13-12

[8] הנ"ל, 'בלכתךְ אלף תופים מתופפים', חדש מפני ישן, עמ' 37.   

[9] הנ"ל, 'פאר חתום באפר', שם, עמ' 265.

[10] הנ"ל, 'כי גבוה מעל גבוה', משם והלאה: שירים 2024-1975, תל אביב תשפ"ד, עמ' 279.

[11] הנ"ל, 'שלא כמוךָ', גם הים לא כמוני, עמ' 58.

[12] זלדה, 'איך להתפלל', שנבדלו מכל מרחק: שירים, תל אביב תשמ"ד, עמ' 15.

[13] אביגדור המאירי, 'תפלה קצרה', ספר שירים, תל אביב תרצ"ב, עמ' 21.

[14] לאה גולדברג, 'התפלה', שירים: כרך שלישי, תל אביב תשע"ה, עמ' 164.

[15] שלום רצבי, 'בַּבֹּקֶר אתה קורא לי', פחד ואַתְּ, עמ' 6.

[16] הנ"ל, 'עכשיו אתה – תפילתך', טורף פרחים: שירים, תל אביב תש"ם, עמ' 33.

[17] 'בְּמַקּוֹרִים סומים', באשר אני עומד, תל אביב תשל"ט, עמ' 40.

[18] 'לא איש ולא אלוהים', משם והלאה, עמ' 277.

קיראו גם

בין הפרטי הלאומי והחברתי: הערות לשיריו של שלום רצבי

צפו בשלום רצבי מקריא משיריו:

האזינו לרצבי על הציונות הדמוקרטית