לרגל מועד פרוץ מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967, נעמי לשם בזיכרון על פרידה מאהובה במלחמה.
המערכת
יוסי, כותבת אליך, נשארת צעיר לעד.
נסענו יחד נרגשים וחוששים מהלא נודע. שתקנו כל הדרך נפרדנו בכניסה למחנה אליקים. התחושה הייתה קשה ומעיקה, מלאה במתח ובתקוה מעורבת בפחד. לא האמנתי שזו תהיה הפרידה שלנו.
נצמדנו זה לזו במשך דקות ארוכות, החלפנו מבטים עמוקים, נעתקו המילים מפינו כשלפתע אמרת "אני מבטיח, אחזור הביתה ונמשיך לבנות את המשפחה שלנו", קולך שקט כאילו מנסה לקבע את הזיכרון, ועוד חיבוק עז.
נעלמת בחושך נושא את הצ'ימידן על גבך, שלחת חיוך ענק לאחור ונופפת לשלום.
נותרתי לעמוד במקומי, לא יכולתי לעזוב ולהיכנס למכונית שבה אבי המתין לי בסבלנות. המשכנו יחד בנסיעה חזרה הביתה, הייתה שתיקה.
במשך כל הנסיעה הרהרתי מה יהיה בהמשך אם חלילה אכן תפרוץ מלחמה. ידעתי היטב מה תפקידך כתותחן בטנק ו"נרגעתי" לנוכח העובדה שמשימת חטיבת השריון במילואים נועדה לשמירה על העורף ולא לתקיפה.
למחרת, בדרכי לעבודה בביה"ס, התבשרנו על פרוץ המלחמה. איני זוכרת איך הגבתי באותו הרגע, הבנתי עד כמה תפקידך מסוכן. תחושת הלם ופחד אחזו אותי. הימים חלפו ומחשבות רבות התרוצצו במוחי, גלויות הדואר הפסיקו להגיע. עד פריצת המלחמה, בתקופת ההמתנה, נהגת לשלוח חמש, שש, ביום והנה הקשר נותק.
רף הדאגה עלה מיום ליום ולא מצאתי מנוחה לנפשי. התחילו להגיע אלינו לעורף ידיעות על נפגעים, שמועות לרוב על גורלך, תהיות ואין מענה. כל הניסיונות לקבל שביב מידע נבלמו: "תביני זו מלחמה, אם חלילה קרה משהו יודיעו לך".
אבי המשיך בניסיונותיו ובכוחו הדל לברר ולנסות לקבל מידע בכל ערוץ אפשרי, אולם ללא הצלחה.
הייתי מוטרדת ומפוחדת, הורי עברו להתגורר אתי תמכו ועודדו, השתדלו מאד בעזרת החברים בשכונה להקל עלי.
כשהודיעו על הפניית הכוחות הלוחמים מהבקעה לכיוון ירושלים והבשורה השמחה על איחוד העיר, הודעתי להורי בערב "יוסי אינו עוד בחיים", ומאותו יום ציפיתי להודעה על גורלך.
ביום שישי קיבלתי הודעה טלפונית שהדהימה אותי: "יוסי שוכב פצוע בביה"ח עפולה". הכיצד? הרי נטע חברתי היא אחות בכירה בביה"ח, ובטוח היית נעזר בה כדי לעדכן ולהודיע למשפחה, לא? למרות הספק, נסענו לביה"ח, הודעתי גם להוריך, לאחותך, ונפגשנו בחצר ביה"ח.
המשפחה נותרה בהמתנה, יצאתי להיפגש עם נטע ופרצתי בבכי, היא ניסתה להרגיע אותי. עברנו על שמות הנפגעים ושמך נעדר. הסתובבתי בין המחלקות ועברתי ממיטה למיטה, שאלתי את החיילים המאושפזים ולאט לאט "שאבתי" מידע על הקרב האכזרי בעמק דותן שבו השתתפת.
טנק המ"פ חיים פורת נפגע בתחילת הקרב והופנה לאחור, טנק הסמ"פ גדי רפן פרץ קדימה ונפגע גם כן…אחד החיילים אמר לי: "נקלענו למארב הירדנים, זה היה גיא בן הינום והם טבחו בנו".
החלטתי לא לחלוק עם המשפחה את המידע, וביקשתי לנסוע יחד עם אבי לפגישה עם השליש, במחנה ליד יוקנעם. השליש נאלם דום ונמנע ממסירת מידע עדכני, הבהיר שהחטיבה מתארגנת לקראת עליה צפונה, ואם יהיה בידיו מידע נוסף הבטיח להתקשר אלי אישית או יפנו אלי מקצין העיר.
למחרת נסעתי עם אבי לחיפה, אל גדי רפן, המפקד, הפצוע אנושות בביה"ח רמב"ם. גדי שכב מחוסר הכרה, שרוף וחבוש כולו וקטוע יד. שם, לנוכח מבטו החודר של אביו, החיבוק האמיץ שלו, התחלתי להבין ולקלוט.
הייסורים שעברתי בתקווה לקבל מידע מהימן מהפכים את בטני גם היום.
המלחמה הסתיימה ואצלי התחילה מלחמתי הפרטית. במהלך הימים הבאים לא קבלתי מידע מהחטיבה, גם לא מקצין העיר. נערכו בירורים בצלב האדום, סריקות נוספות בבתי חולים ובתי קברות אחרים. כל אלו לא הניבו מידע חדש.
רק לאחר שלושים יום הגיעה ההודעה הרשמית, המחרידה מכל, על נסיבות מותך בקרב השריון בעמק דותן.
ניצלת מהפגיעה בטנק, נפצעת, אך זינקת לעבר בית המשאבות וחיכית עם הצוות שניצל להגעת הפינוי והחילוץ.
אולם לרוע מזלך הירדנים עקבו אחר ניסיונות החילוץ, המתינו לעלייתכם לזחל"ם, ואז בעת הפינוי טיווחו ישירות ופגעו בכם אנושות.
יוסי שלי, אישי האהוב, נפלת בקרב בעמק דותן. זהו עמק דותן מהשיר שכתבה דליה רביקוביץ, וזהו סיפורו של צוות הטנק.
השנים חלפו, נותרו רק הגעגוע וזכר האהבה שנגדעה באיבה, כל חלומות חיינו לא מומשו והצער העמוק שלעולם לא יימוג.
יוסי,
אתה אינך רק זיכרון, אתה הד למחשבותיי, מלווה אותי תמיד, שותף ונוכח בכל אירוע משמעותי בחיי.
