ניסים כץ, חבר יקום תרבות, ממליץ
על הסרט "המורה הטוב"
"המורה הטוב" (The Good Teacher) הוא דרמת מתח צרפתית-בלגית בבימויו של טדי לוסי-מודסט, המצליחה לגעת בעדינות ובאומץ בנושא טעון: האשמה כוזבת והשלכותיה ההרסניות.
הסרט עוקב אחר ז'וליאן, מורה צעיר ואידאליסטי, המואשם שלא בצדק בהטרדה מינית על ידי תלמידה. האירועים מתגלגלים במהירות, וההאשמות מתפשטות, מה שמוביל את ז'וליאן למאבק עיקש לטהר את שמו. הבמאי לוסי-מודסט, שכתב את התסריט בהשראת חוויותיו האישיות, מצליח להציג את המורכבות של המצב באמצעות בימוי רגיש ומדויק. הסרט מציג את המתח בין האמת לתפיסה הציבורית, ואת ההשפעה ההרסנית של שמועות והאשמות שווא על חייו של אדם.
הסרט לדידי מעלה לדיון עד כמה מערכת היחסים בין מורה לתלמיד בנויה על אמון – וכמה מהר הוא עלול להישבר. מורה צריך להיות מודע לאופן שבו הוא נתפס, לא רק למה שהוא מתכוון. שמירה על גבולות ברורים, שיח מכבד, ושקיפות מול הורים וצוות חשובים מתמיד.
דמותו של ז'וליאן מדגישה את המשקל המוסרי והחברתי של תפקיד המורה. כל מילה, כל מבט, וכל בחירה – עשויים להיתפס אחרת בעיני תלמידים או הורים. הסרט מזכיר למורים לשקול לא רק את מה שנאמר, אלא גם איך זה נשמע.
הסרט גם מציף את האופן שבו שמועה אחת – גם אם אינה מבוססת – יכולה להרוס קריירה, חיים, ואמון. מורים צריכים להיות מודעים לרשתות החברתיות, לאופן שבו תלמידים משתפים ומפרשים סיטואציות, ולדעת לפעול מיידית, בגיבוי ההנהלה, כשהם חשים שמשהו עלול לצאת משליטה.
במציאות המורה נותר ברוב הזמן לבד מול המערכת. הסרט מדגיש כמה חיוני שמורים ירגישו שהם לא לבד – שיש להם גב מקצועי ומשפטי, ושבית הספר עומד מאחוריהם בעת משבר. זו גם קריאה למנהלים לא להשאיר מורים להתמודד לבד.
מעבר לסיפור האישי, הסרט הוא ביקורת מערכתית. הוא שואל שאלות על מערכת החינוך עצמה – האם היא מגינה על מורים? האם היא שופטת מהר מדי? האם יש לה כלים אמיתיים לברר אמת?
לסיכום, "המורה הטוב" הוא יצירה קולנועית חזקה ומעוררת השראה, שמצליחה לשלב בין דרמה מרגשת לביקורת חברתית נוקבת. זהו סרט שחובה לראות, במיוחד למי שמתעניין בנושאים של חינוך, צדק ואנושיות. לצפייה בטריילר:
יואב ויכסלפיש, חבר יקום תרבות, ממליץ
על סרטים מפסטיבל "דוקאביב 2025" בסינמטק תל-אביב
מתוך הסרטים שראה, הבאים מומלצים במיוחד.
הסרט "לאחוז בליאת" של ברנדון קריימר
סרטו של הבמאי האמריקאי, זוכה הפרס התיעודי בפסטיבל ברלין, עוקב אחרי המאמצים של בני משפחתה של ליאת אצילי, שנחטפה מניר עוז ב-7 באוקטובר, להביא לשחרורה משבי החמאס. הוריה, ילידי ארה"ב, אשר תמכו מאז ומעולם בהסדר שלום עם הפלסטינים, נאלצו בתוקף הנסיבות לעשות מה שביכולתם כדי להביא לשחרורה המוקדם, שאכן יצא לפועל בעסקת החטופים הראשונה בסוף נובמבר 2023.
עד אז נזקקו בני המשפחה לכוחות נפשיים רבים כדי להשתתף בקמפיין בינלאומי לקידום מטרה זו.
במהלך הקמפיין הם נתקלו ביועצים אסטרטגיים ופוליטיקאים אמריקאים תאבי פרסום, שהנהנו בהבנה מול המצלמות וגם הבטיחו לעזור, וגם נאלצו להתמודד עם אמירות עמומות של נציגי צה"ל ומטה החטופים, ומפגשים בלתי צפויים עם תומכי ממשלת ישראל ומתנגדיה בארה"ב.
חוסר הוודאות הקבוע, והקרע בחברה הישראלית סביב החטופים, באים לידי ביטוי בסרט, ולאחר השחרור המיוחל השמחה התערבבה באבל, כאשר נודע על הירצחו של בעלה של ליאת, אביב, שנחטף יחד איתה.
אצילי מופיעה בחלקו האחרון של הסרט, בראיון לתקשורת הזרה ובפנייה ישירה למצלמה, ומסבירה כיצד היא מנסה להתמודד עם מצב של "שבר עמוק ואובדן של תקווה", כלשונה.
97 דקות, שבת 24/5 16:15, 18:00, ה' 29/5 12:45
הסרט "חוק האבן" של דנאי איילון
מלחמת ששת הימים הובילה, בין היתר, לאיחוד ירושלים ולאתגרים חדשים לממשלת ישראל ולעירייה המקומית, למשל, הצו הבריטי מ-1918, לפיו חומר הבנייה חייב להיות אבן ירושלמית מסותתת, הפך לרלוונטי 50 שנה מאוחר יותר גם בשטחים החדשים אשר סופחו לעיר.
ראש העירייה המיתולוגי, טדי קולק, מינה לאחר המלחמה ועדת מומחים בינלאומית כדי לדון בצביונה הרצוי של העיר המאוחדת, והעניק לאדריכל משה ספדיה סמכויות נרחבות.
שכונת העוני היהודית ממילא פונתה לטובת בנייה יוקרתית מול חומות העיר העתיקה, ונראית בימינו יותר כבועה מבודדת מאשר כגשר בין שני חלקי העיר.
ספדיה הצהיר שכוונותיו היו חיוביות, ונועדו לחבר בין הציבור היהודי לערבי בעיר, אבל הבמאית, בתו של ידידו העיתונאי המנוח עמוס איילון, המתגוררת בקנדה, מתארת מהלכים כוחניים של נישול.
אמנם הבנייה באבן נועדה לשמר את יופייה של העיר, הקדושה לשלוש הדתות המונותאיסטיות, ואליה נוספה בימי הבריטים הגבלת גובה הבנייה, אולם גם זו הפכה במאה ה-21 להמלצה בלבד ולעניין למשא ומתן.
84 דקות, ב' 26/5 18:30, ג' 27/5 16:00
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על קונצרט בפילהרמונית בניצוחו של מנפרד הונק עם הסופרן הילה בג׳יו
מידי שנה אני כותבת על רשמיי מהקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית, וממליצה ליהנות מהמופעים הבאים של העונה.
בעונה ה-88 הנוכחית, בין התאריכים 15.5 – 18.5, התזמורת הופיעה בתל אביב ובחיפה בקונצרט מלבב של חגיגת ואלסים וינאיים ואריות מאופרטה, בניצוחו של מנפרד הונק האוסטרי, עם זמרת הסופרן הישראלית הבינלאומית הילה בג'יו.
הקונצרט נפתח בחמישה מחולות מאת ארווין שולהוף, יליד 1894, בן למשפחה יהודית-גרמנית מפראג. ואלס וינאי, סרנדה, ריקוד עם צ'כי, טנגו, טרנטלה נכתבו במקורם לרביעיית כלי קשת, ובוצעו לראשונה ע"י הפילהרמונית בעיבוד לתזמורת של מנפרד הונק ותומש אילה.
לאחר ביצוע של סימפוניה מספר 93 מאת יוזף היידן, התזמורת התמקדה ביצירותיהם של המלחינים האוסטריים האחים יוהאן ויוזף שטראוס, בניו של יוהאן שטראוס האב. לאחר הפתיחה לאופרטה "העטלף" מאת יוהאן שטראוס הבן, המתאפיינת בעלילה הומוריסטית, שרה הילה בג'יו שלוש אריות מתוך "העטלף", תוך כדי משחק חינני.
בנוסף, ניגנה התזמורת את הוואלס "קולות האביב", ומספר פולקות, כאשר הפולקה "ביערות קרפפן", משקפת את ההומור של שטראוס. בזמן ביצוע הפולקה, להדגשת הפן ההומוריסטי של היצירה, אחד מנגני התזמורת התהלך על הבמה בבגדי בחור כפרי תוך כדי הקשה בתוף הנישא על גופו. הוא גם פיזר פתיתונים צבעוניים מתוך תותח קונפטי, וניגן בכלי kuckuck, המחקה קריאות קוקייה.
זה היה קונצרט קלסיקל אביבי עם נגיעות הומור ומשחק, מנותק מהמציאות הישראלית-העולמית העכשווית.
ובחזרה לאקטואליה – ב-8 במאי 2025 התזמורת הפילהרמונית של מינכן אירחה על במתה את נגני התזמורת הפילהרמונית הישראלית בקונצרט משותף לציון 80 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, בניצוחו של להב שני.
בקונצרט במינכן בוצעה היצירה "תפילה" מאת צבי אבני, יליד גרמניה, 1927, שעלה עם משפחתו לארץ בשנת 1935, בנוכחותו של המלחין בן ה-97.
בנוסף, התזמורת המאוחדת ניגנה את הסימפוניה השישית "הטראגית" של גוסטב מאהלר.
כפי שנכתב בדף המידע על הקונצרט ההיסטורי, שתי יצירות המבטאות את הצורך ההכרחי בשלום, כבוד הדדי ושיתוף פעולה.
הקונצרט המשותף זמין לצפייה בקישור הזה.
