אבל לאומי ואבל אישי בשירת האחים חקק

משה גרנות סוקר את ספרם החדש של המשוררים התאומים בלפור והרצל חקק, "ניצוצות מגיא צלמוות" (הוצאת מכון הברמן 2024, 153 עמ'), שירים מאסון השביעי באוקטובר, שבו נפגעה משפחתם הקרובה.

המערכת

הקדמה

הרצל ובלפור חקק הם בבחינת תופעה מיוחדת ומלבבת בשדה הספרות הישראלית – הם תאומים המחברים יחד ספרי שירה וספרים בסוגות אחרות, ואף כשהם מפיקים ספרים בנפרד, זה קורה באותו הזמן. המאפיין הבולט לעין ביצירותיהם הוא הידע האדיר שלהם בארון הספרים היהודי ובקורות עמנו.

הספר הנוכחי, שאגב הופק בתבנית יפיפייה, בוודאי בזכותו של אליהו לרנר, כרשום בעמוד הקרדיטים, עניינו האבל והיגון הלאומי על אירועי השבעה באוקטובר 2023, והאבל המשפחתי, כי באירוע דמים זה נרצחו בני משפחתם בקיבוץ בארי זהבה וזאב הַקר ז"ל.

שני מחזורי השירים בקובץ

החלק של בלפור חקק בספר נקרא "שביעי שריפה שמיני עצרת", ושם החלק של הרצל חקק הוא "אמת מארץ ישראל".

מספר שירים בקובץ מוקדשים לשני בני המשפחה שנרצחו, בחלק של בלפור: "הרגעים האחרונים של זהבה וזאב הקר" (עמ' 47-46); "ישמחו קדושים ישמחו רחמנים" (עמ' 55-54), ממנו אנו למדים שיומיים קודם הם חגגו בסוכה בירושלים אצל בתם וחתנם; "שיר פסטורלי בזמן מלחמה" (עמ' 71-70). הרצל מזכיר את "מגילת אהבתם, הקמה והתקומה של זוג החלוצים הזה מקיבוץ בארי" (עמ' 111-110), וכן את אהבתם של זוג זה: "זאב ידע לגול את האבן / וזהבה מנשמתו חרש שאבה… תמיד זכרו שפתיה פיו המלחש / אליה, אייך / את הזהב שלי, באשר תלכי אלך"; "לא הייתה הצלה ביוון מצולה" (עמ' 145-144), בו מופיעות השורות הבאות "זאב וזהבה חלוצי מולדת, נשחתה / השפה. עליהם התגודדו אנשי אוון / להכות חזונם באבחה שלופה". השיר החותם את החלק של הרצל יש בו שביב של תקווה שבו לוקחים חלק זוג חלוצים זה:

הַשִּׁיר הַזֶּה הוּא לִמּוּד מִמְּגִלָּה לֹא תַּמָּה
לִכְתֹּב פֵּשֶׁר לָעֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחֲמָה.
זֶהָבָה תָּקוּם שׁוּב נִרְגֶּשֶׁת,
תִּפְתַּח חַלּוֹן לִזְאֵב:
תִּרְאֶה זֶה הַגֶּשֶׁם,
הַחִיּוּת תָּשִׁיב אֶת הַטּוֹב!
לֹֹא יִשְׁבְּתוּ שְׂדוֹתֶיךָ,
לֹא תֹּאבַד שְׁאֵרִית יַעֲקֹב!//
הִנֵּה יָמִים נוֹבְעִים. עָסִיס יַטִּיפוּ.
                         (הרצל חקק, עמוד 153)

 מקורות יצירתם של התאומים

לא יהיה הוגן, כלפי כל יצירה של הרצל ובלפור, לא להתייחס לשפע הידע של המשוררים התאומים האלה, משם הם מביאים הרמזים שמנתבים את הקורא אל תובנות גלויות ונסתרות.

אינני מתיימר להצביע על כל ההרמזים הללו, אבל אשתדל לתת מושג, כשאני מציין רק את העמוד אליו אני מתייחס, מבלי לציין את שמות השירים, ומבלי לציין אם מדובר בחלק של בלפור או של הרצל בספר: "יוון המצולה" (הכרוניקה של הרב נתן נטע הנובר על גזירות ת"ח ות"ט, עמ' 22); "הזהו אדם" (שם ספרו את פרימו לוי על אושוויץ, עמ' 23; גם עמ' 118); המתים הקמים לתחייה (במשל של הנביא יחזקאל, עמ' 33); "כל נדרי  ואסרי וחרמי / נמחו בימי הפרעות" (תפילה ביום הכיפורים, עמ' 43); "הוי ארצי מולדתי… מושבה לא נושבה" (טשרניחובסקי, עמ' 53); זה דבר הנקבּה" (הטקסט החרות בנקבּת השילוח, עמ' 56); "קול דמי אחינו צועקים מן האדמה" (בראשית ד' 10; עמ' 57); "כאן בארץ חמדת אבות" (הפתיח לשיר של ישראל דושמן, עמ' 66); "עם כל זה אחכה לו" (העיקר על המשיח בשלושה עשר העיקרים של הרמב"ם, עמ' 77); "מעשי ידיי נשרפים בארץ בחירה / אתם אומרים שירה" (פרפרזה למדרש לפסוק בשמות י"ד 20 – בבבלי מגילה י' ע"ב); "כי יש לעץ תקווה / אם ייכּרת" (איוב י"ד 7, עמ' 81); "מקל שקד אני רואה" (ירמיה א' 11, עמ'81); "עלה מוות בחלוננו" (ירמיה ט' 20, עמ' 82); "ראי אדמה" (טשרניחובסקי, עמ' 89); "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א' ט"ו 29-28); "רחל מבכה" (ירמיה ל"א 15, עמ' 104); דוגית שטה (דוגית נוסעת… שיר של נתן יונתן, עמ' 107); "באר חפרוה דורות" ("באר חפרוה שרים" – במדבר כ"א 18); "חתן דמים" (שמות ד' 26-24, עמ' 120); "בדמייך יחיה חזון" (יחזקאל ט"ז 6, עמ' 120); "אנא בכוח" (התפילה "אנא בכוח גדולת ימינך", עמ' 127); "שמש וחיטה. השחיטה עד אימה" ("על השחיטה" של ביאליק, עמ' 130); "היא החטא, היא השופטת" ("פגישה לאין קץ" של אלתרמן, עמ' 134); "השיבני ואשובה אל הארץ הטובה" ("על כל אלה" של נעמי שמר, עמ' 134); "כי סערת עלינו, ולנצח ננגן" (אלתרמן, "פגישה לאין קץ" עמ' 135); "כל מוצאי יהרגני" (בראשית ד' 14, עמ' 140); "לא תם המאבק על היבוק" (מאבק יעקב על היבּוק עם "האיש", בראשית ל"ב 30-23, עמ' 149); "כרע רבץ כאריה" (ברכת יעקב ליהודה, בראשית מ"ט  9, עמ' 150); "שאלי שרופה" (קינתו של מהר"ם מרוטנברג על שריפת התלמוד בפאריז, עמ' 151)

אני מתנצל בפני קורא רשימה זאת על הפרטנות שנקטתי, אבל אני יכול להבטיח שבוודאי דילגתי על לא מעט אזכורים, וכן, אני מבקש לציין שלא הבאתי בסקירה הזאת את המקומות בהם המשוררים עצמם הזכירו, במפורש או ברמז, את מקורות ההיגדים השיריים.

הר סיני הפך הר של חושך

כמשתמע מכותרת הספר, "ניצוצות מגיא צלמוות", יש בו קינה מרטיטת לב על בגדי חג שנעטפו בדם, שבשמחת תורה נאלצנו לקרוא איכה, שהר סיני, בו ניתנה התורה, הפך להר של חושך, על כך שדמי אחינו צועקים מן האדמה, על כך שהייתה שריפה ואימה, ופי האל לא נשמע, חשבנו עצמנו כבני המכבים, והנה נטבּחנו בשמחת תורה.

השירים מתארים את המרצחים המתרוצצים באין מפריע, מבקעים עוללים בפגיון. מוזכרת שרשרת פורענויות שאירעו לבני ישראל לאורך ההיסטוריה: גזירות תתנ"ו; גזירות ת"ח ות"ט; פוגרום קישינב; מחנות ההשמדה מידנק, דכאו, אושוויץ.

הרצל ובלפור, שספגו מסורת אבות, מייחלים לעזרת האל, לגאולה שתגיע מהשמיים, שאנשי בארי ישובו לביתם (עמ' 37, 149), מייחלים שה' ישיב את שמחת התורה לעמו (עמ' 83), כי התיקון חייב לבוא (עמ' 100), כי רוח אברהם תנצח (עמ' 104). מתפללים שהאל יחוס על בניו אוהביו (עמ' 126), מייחלים שלא תֹֹֹאבד שארית יעקב (עמ' 152).

הרצל ובלפור הם בעלי ידע אדיר בקורות ישראל, ומודעים בהחלט לאסונות שפקדו את עמנו לאורך מאה דורות: עשרות הגירושים; אינספור פוגרומים; אינספור עלילות דם; השואה הנוראה; וגם כאן בארצנו הנגאלת כמעט שאין יום בלי פיגוע, בלי מלחמה; ועתה גם הטבח המזוויע בשבעה באוקטובר 2023. ולא רק זאת – אנטישמיות מבהילה התפרצה בכל העולם, דווקא אחרי ששחטו אותנו!

איפה הייתה ההשגחה האלוהית?

מי שמאמין, כמו שני האחים המלבבים האלה, שמן השמיים משגיחים על בני האדם, חייב, לדעתי, להגיע למסקנה שאם מובטח שיש אל בשמיים המשגיח על מעשי בני האדם, וגומל להם כגמולם – אזי מדובר באל שמתעב את בני ישראל וחותר להשמידם מעל פני האדמה (כפי שפירטתי בספר "אילו האמנתי שיש אלוהים – הבטחות הדת אל מול העובדות", הוצאת צבעונים 2021).

הגם שבקובץ כואב כל כך לדון בנושאים צורניים הוא בבחינת מותרות, אני אצביע, ולו מעט, על הלשון הפיגורטיבית – בהרבה שירים מצאתי חריזה חלקית, ויש אפילו שיר שלם מחורז ("זכור ימות עולם, הנצח לא נעלם", עמ' 114). אנו מוצאים גם סינאסתיזיה ("צעקת הדם", עמ' 66):

בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה אָבְלָה פָּרָשָׁתֵנוּ
'וְזֹאת הַבְּרָכָה'
רַק הַטֶּבַע נִשְׁאַר נִסְעָר.
צַעֲקַת הַדָּם הִשְׁמִיעָה אֲנָחָה
הַקּוּלְמוֹס בְּיָדִי נִשְׁבַּר.
כָּאן בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת
יְהוּדֵי קוֹמְמִיּוּת רָאוּ פּוֹגְרוֹם
וְהַדָּרוֹם הָיָה אָדֹם.- – – –
      (בלפור חקק, עמ' 66)

ויש גם מטאפורות והאנשוֹת ייחודיות: "מרזב ירוי דולף דם" (עמ' 91); "שירה דומעת" (עמ' 94); "המעדר ינגן שיר אמונה" (עמ' 109); "מותם שר ומפרֶה אדמה" (עמ' 113); "שחרית התאדמה" (עמ' 119); "שכוֹל רוצה קירות" (עמ' 130).

יש עוד הרבה מה לכתוב על קובץ שירה כואב זה, אבל הצו של העורך הוא בדרך כלל לקצר, ואני משתדל להיות ממושמע.

ראו גם

הרצל פינת בלפור: ירון אביטוב על שירת האחים חקק

בלפור חקק ב"יקום תרבות"

הרצל חקק ב"יקום תרבות"