בימים אלו פירסמה המורה והסופרת עמית דרבקין-חן ספר של שירים על פי התנ”ך “במשעול התנ”ך” (הוצאת ספרי ניב 2020).

מתוכו אנו מפרסמים שיר העוסק בסיפור המצביא הכנעני סיסרא ויעל אשת חבר הקיני, וגם מביאים סיפור שנכתב במיוחד עבור יקום תרבות לפרויקט הסיפור התנכי וההיסטורי שלנו על אותה יעל. השניים משלימים זה את זה ומתארים את רגשותיה, תחושותיה, ומחשבותיה, של יעל לפני ובעת ביצוע המעשה.

אבל תחילה הקטע בתנ”ך שעוסק בפרשת יעל, ובעצם אלו שני קטעים כולל קטע משירת דבורה שהיא אולי הקטע הקדום ביותר בתנ”ך ובספרות העברית כולה:

 וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל-בָּרָק קוּם, כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֶת-סִיסְרָא בְּיָדֶךָ–הֲלֹא יְהוָה, יָצָא לְפָנֶיךָ; וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו.  טו וַיָּהָם יְהוָה אֶת-סִיסְרָא וְאֶת-כָּל-הָרֶכֶב וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה, לְפִי-חֶרֶב–לִפְנֵי בָרָק; וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה, וַיָּנָס בְּרַגְלָיו.  טז וּבָרָק, רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה, עַד, חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם; וַיִּפֹּל כָּל-מַחֲנֵה סִיסְרָא, לְפִי-חֶרֶב–לֹא נִשְׁאַר, עַד-אֶחָד.  יז וְסִיסְרָא, נָס בְּרַגְלָיו, אֶל-אֹהֶל יָעֵל, אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי:  כִּי שָׁלוֹם, בֵּין יָבִין מֶלֶךְ-חָצוֹר, וּבֵין, בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי.  יח וַתֵּצֵא יָעֵל, לִקְרַאת סִיסְרָא, וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי, אַל-תִּירָא; וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה, וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה.  יט וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי-נָא מְעַט-מַיִם, כִּי צָמֵאתִי; וַתִּפְתַּח אֶת-נֹאוד הֶחָלָב, וַתַּשְׁקֵהוּ–וַתְּכַסֵּהוּ.  כ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְהָיָה אִם-אִישׁ יָבֹא וּשְׁאֵלֵךְ, וְאָמַר הֲיֵשׁ-פֹּה אִישׁ–וְאָמַרְתְּ אָיִן.  כא וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת-חֶבֶר אֶת-יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת-הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ, וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט, וַתִּתְקַע אֶת-הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ, וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ; וְהוּא-נִרְדָּם וַיָּעַף, וַיָּמֹת.  כב וְהִנֵּה בָרָק, רֹדֵף אֶת-סִיסְרָא, וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ, וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אַתָּה מְבַקֵּשׁ; וַיָּבֹא אֵלֶיהָ–וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת, וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ.  כג וַיַּכְנַע אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא, אֵת יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן, לִפְנֵי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  כד וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, הָלוֹךְ וְקָשָׁה, עַל, יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן–עַד אֲשֶׁר הִכְרִיתוּ, אֵת יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן.  {ש}

שופטים פרק ד’

וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה, וּבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם,  {ס}  בַּיּוֹם הַהוּא,  {ר}
לֵאמֹר….

 בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן-  {ר}
עֲנָת,  {ס}  בִּימֵי יָעֵל, חָדְלוּ, אֳרָחוֹת;  {ס}  וְהֹלְכֵי  {ר}
נְתִיבוֹת–יֵלְכוּ, אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת.  {ס}  ז חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל,  {ר}
חָדֵלּוּ–  {ס}  עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל. …

ד תְּבֹרַךְ, מִנָּשִׁים–יָעֵל, אֵשֶׁת חֶבֶר  {ר}
הַקֵּינִי:  {ס}  מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל, תְּבֹרָךְ.  {ס}  כה מַיִם  {ר}
שָׁאַל, חָלָב נָתָנָה;  {ס}  בְּסֵפֶל אַדִּירִים, הִקְרִיבָה  {ר}
חֶמְאָה.  {ס}  כו יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה,  {ס}  וִימִינָהּ  {ר}
לְהַלְמוּת עֲמֵלִים;  {ס}  וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה  {ר}
רֹאשׁוֹ,  {ס}  וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ.  {ס}  כז בֵּין  {ר}
רַגְלֶיהָ, כָּרַע נָפַל שָׁכָב:  {ס}  בֵּין רַגְלֶיהָ, כָּרַע  {ר}
נָפָל,  {ס}  בַּאֲשֶׁר כָּרַע, שָׁם נָפַל שָׁדוּד.  {ס} 

שופטים פרק ד

עטיפת ספר השירים התנכיים של עמית דרבקין

יעל

מאת עמית דרבקין

נַסְתָּ עַל רַגְלֶיךָ,

יָצָאתִי לִקְרָאתְךָ,

לְאָהֳלִי אוֹתְךָ הִזְמַנְתִּי

וּבְמֶתֶק קוֹל אָמַרְתִּי,

סוּרָה, אֲדוֹנִי,

סוּרָה אֵלַי ,אַל תִּירָא,

כִּי שָׁלוֹם בֵּינְךָ וּבֵין חֶבֶר הַקֵּינִי.

כִּסִּיתִיךָ בִּשְׂמִיכָה,

עָטִיתִי מַסֵּכָה,

בִּקַּשְׁתָּ מַיִם, הִשְׁקֵיתִי אוֹתְךָ בְּחָלָב.

הִבְטַחְתִּי, הָרַע מֵאֲחוֹרֶיךָ,

בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, הַכֹּל נִגְמַר,

אֶשְׁמֹר עָלֶיךָ מִכָּל מִשְׁמָר.

אֶת צֵל הֶהָרִים אַתָּה רוֹאֶה כָּאֲנָשִׁים,

עֲצֹם עֵינֶיךָ, הַרְפֵּה מֵהִרְהוּרִים.

לֹא אֶשְׁכַּח כִּי בְּעֵת תִּפְאַרְתְּךָ, עֵת כִּבּוּשִׁים,

טִמֵּאתָ אֶת כְּבוֹדָן שֶׁל נָשִׁים.

הַלֵּב דּוֹפֵק, הַיָּד רוֹעֶדֶת

הַלֵּב דּוֹפֵק,

הַיָּד רוֹעֶדֶת, אוֹחֶזֶת בַּיָּתֵד,

אֵין זְמַן לְפַקְפֵּק, לֹא אֶסּוֹג מִפְּנֵי סְבִיבָתִי.

אֶשְׁלַח לַחָפְשִׁי נָשִׁים כְּמוֹתִי,

וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי – אָבַדְתִּי.

על פני לבשתי מסכה: סיפורה של יעל

בפתח האוהל עמדתי ושפשפתי את עיני בחוזקה, חשבתי כי המראה הגָּלוּי לְעַיִן, לְעֵין הַשֶּׁמֶשׁ, מתעתע בי. אך, ככל שראיתיו מתקרב, מאובק ומלוכלך, נופל וקם כשיכור מתנדנד, כאדם המבושם כולו משתיית יין,  אלא שהפעם אין מדובר באובדן שליטה עצמית בגלל שתיית מַשקֶה חריף אלא בתבוסת זאב, למוד קרבות במלחמה נגד ישראל.
שליח הגיע אלינו עם בשורות על מהלכי המלחמה בזמן אמת. האיש הזה, סיסרא, חשש לבקש מחסה אצל שבטי ישראל, לכן, הגיע אלינו אל שבט הקיני למצוא מקום מסתור. אין פלא, הרי שלום ביננו ובין יבין מלך חצור.
במחשבה ראשונה רציתי להיכנס פנימה חזרה אל אוהלי, ולהניח לו, אין אדם יכול להימלט מהגורל הצפוי לו. אבל קולי הפנימי בגד בי, יצאתי לקראתו ושמעתי את עצמי משתמשת בקולה של אישה אחרת. במתק שפתיים לאוֹהַלִי הִזְמַנְתִּי אותו, סוּרָה אֲדֹנִי, סוּרָה אֵלַי, אַל-תִּירָא. כִּי שָׁלוֹם, בֵּינְךָ וּבֵין חֶבֶר הַקֵּינִי.
קולי המתחנחן קנה את לבו. הוא נכנס אל האוהל, השכבתי אותו בעדינות על גבי המחצלות, וכיסיתי אותו כמו תינוק בשמיכה.
הוא מבקש להשקות אותו מים וקולו אדיב, ” הַשְׁקִינִי-נָא מְעַט-מַיִם, כִּי צָמֵאתִי”, דבר העומד בסתירה מוחלטת לסיפורם של אנשי השבט שלי, על שר הצבא גס רוח של יבין מלך חצור, אשר קולו האימתני הפיל אימה על כל שומעיו.
אני פותחת בדממה את נאד החלב, משקה אותו, הוא לא מעיר על כך דבר, חלב נועד להרדמה, לשינה רכה נטולת חלומות, חסרת דאגות.
לפתע קולו האבירי והמנומס המבקש “הַשְׁקִינִי-נָא מְעַט-מַיִם” מתחלף לקול מאיים המסגיר את התדמית שיצר לעצמו כאדם גס רוח, רשע גדול, ובעל קול מפחיד.
הוא אוחז בחזקה בידי, מכאיב לי, אני שומעת צווחה הנשמעת מתוך גרוני בשל עוצמת הכאב.
הוא מתרומם, מנסה לכפות עצמו עלי, והוא כמעט מכריע אותי. אך, בבת אחת הוא מפסיק, נאנק מכאב עוצמתי בבטנו, וחוזר לשכב. אני ממהרת לכסותו שוב בשמיכה, נוגעת ברקתו בעדינות להקל על כאבו, והוא שוב נרגע.
הרגיעה הייתה למספר שניות בודדות. שמעתי אותו נוהם וקולו הרעיד את משכני, “לכי לפתח האוהל לשמור שאף אחד לא יכנס, את שומעת אותי אישה”.
אני עושה כדבריו, עומדת בפתח האוהל, מביטה אל האופק וחוזרת כְּשֶׁעַל פָּנַי לָבַשְׁתִּי מַסֵּכָה.
אין איש בסביבה אני אומרת לו, מגייסת בכל כוחי את קולי העדין והמרגיע, ומבטיחה לו, “הָרַע מֵאֲחוֹרַיִךְ, הַכֹּל נִגְמַר, אֶשְׁמֹר עָלֶיךָ מִכָּל מִשְׁמָר”.
אני שבה ומעסה את הרקה שלו ואומרת בקול מפתה, “אֵת צֵל הֶהָרִים אַתָּה רֹאֶה כַּאֲנָשִׁים, עֲצוֹם עֵינֵיךָ, הַרְפֵּה מֵהִרְהוּרִים”.
העייפות מתחילה להכריע אותו, הוא עוצם את עיניו, פוקח אותם שוב ושוב, אולי כדי לבדוק כי אני עדיין כאן, שומרת עליו כפי שהבטחתי לו. המסכה שעל פני עוטה חיוך והוא עוצם את עיניו.
אני מביטה אל הגבר השוכב חסר אונים, וחושבת לעצמי, אני תמיד אזכור כי בעת תפארתו, עת כיבושים, הגבר הזה טימא את כבודן של נשים.
בתום כל קרב, כגנרל עטור ניצחון, הוא לא חס על אף אחת. לקח כרצונו, והשליך אותן כחפץ מעליו. חיוכו הזדוני רמז לא פעם, האם האישה האומללה תמות או תישאר בחיים. היה זה מעין משחק, בו העמיד פני אלוהים הגוזר דינו של אדם לחיים או למוות.
עכשיו הוא ישן. נחירותיו נשמעות כתרועת חצוצרה. אני מסירה מעל פני את המסכה, ומביטה בו במבט מלא משטמה. האדם הזה מעורר בי תיעוב, ואני חשה רצון עז לפטור את העולם מנוכחותו.
לשחרר נשים אחרות מהעול המעיק הזה הנמצא בדמותו של הגבר הזה.
לרגע אחד אני נרתעת, ונדמה היה כי נמלכתי בדעתי, כיצד אטול חיים? מי אני כי אקח את החוק לידיי? לא משנה עד כמה תהא הסיבה מוצדקת, גם אם מדובר באדם בעל יצר רע, עדיין מדובר בגזר דין מוות.
אני מביטה בו שוב. היה נדמה לי, כי גם אם אצעק חזק או אאיר עליו באש להבה לא אצליח לגרום לו להתעורר, שנתו חזקה.
אני מתיישבת, הרגע המתלבט הקודם התמוטט לחלוטין כאוהל מגורים על יושביו. אני מחליטה שלא משנה מה יהא המחיר, זה הרגע לקום ולעשות מעשה.
הַלֵּב דּוֹפֵק, הַיָּד רוֹעֶדֶת, אוֹחֶזֶת בַּיָּתֵד, אֵין זְמַן לְפַקְפֵּק, לֹא אֶסּוֹג מִפְּנֵי סְבִיבָתִי. אֶשְׁלַח לַחָפְשִׁי נָשִׁים כְּמוֹתִי, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי – אָבַדְתִּי.

יעל וסיסרא. ציור מאת Gregorio lazary ויקיפדיה

ראו גם :

דבורה הנביאה ברק בן אבינועם השופט, יעל אשת חבר הרוצחת סיסרא המצביא וגם אם סיסרא גיבורי תרבות

יעל וסיסרא .ציור מימי הביניים.ויקיפדיה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים + ten =