ב-7 ביולי ארגן מגזין “יקום תרבות” בבית הסופר בתל אביב אירוע ספרותי-מוזיקלי-תיאטרלי סביב דמותו המוכרת, הידועה והאהובה – אבל גם השנויה ביותר במחלוקת בתנ”ך – הלוא הוא דוד בן ישי, מלך יהודה וישראל. במופע, בהנחייתו של אלי אשד, עורך “יקום תרבות” שבין השאר אף חוקר מקרא, הופיעו מגוון של יוצרים שונים: סופרים, מחזאים, שחקנים וזמרים, שהציגו שלל גישות ותפיסות לגבי בן ישי, שחי אלף שנה לפני הספירה, אבל ליחו לא נס והוא ממשיך להעסיק אותנו עד עצם היום הזה.

לרגל ט”ו באב, יום האהבה העברי, אנו מפרסמים הרצאה על אודות הנשים בחיי דוד המלך. את ההרצאה נשאה הסופרת חוה עציוני-הלוי, שכתבה עד היום שבעה רומנים תנ”כיים.

בהרצאה המוסרטת אפשר לצפות כאן

דוד המלך והנשים בחייו

מאת חוה עציוני -הלוי

על רוב הנשים הבולטות בחיי דוד המלך כתבתי ברומנים התנ”כיים שלי*, בהם הוספתי נופך ומתח לעלילה, אבל ביסודו של דבר היא מבוססת על הסיפור המקראי ונאמנה לו.

ממנו עולה שדוד היה איש של ניגודים שחי חיים של ניגודים, והדבר מתבטא גם ביחסו לנשים.

על פניו נראה כי כוחו של דוד על נשים היה מוחלט, בלתי מוגבל. החברה הייתה פטריאכלית, גברים שלטו על נשים, ומה גם אם הגבר הוא מלך, או בדרך למלוכה.

לאמיתו של דבר הן היו נשים חזקות, רבות שכל ועוצמה, ושלטו על חייהן ולעתים גם עליו. כך, מול נשיו, היה בדוד שילוב של עוצמה וחולשה. הנה מספר דוגמאות.

מיכל בת שאול, המופיעה בספרים “אל אשר תלכי” ו”אפר על ראשה”.

כשהופיעה מיכל בחייו לראשונה, דוד הצעיר היה אחד מאנשי החצר של שאול המלך. ולמרות העוינות הקשה, היה מעין מפגש של אינטרסים ביניהם: שניהם רצו שמיכל תהיה לאשתו של דוד, כל אחד לשם מטרותיו הוא.

דוד רצה לשאת אותה כי קיווה להשתמש בה, בתו של מלך, כמדרגה לעלייתו לשלטון.

שאול, מצדו, ביקש להשתמש בה כפיתיון שיוביל את דוד למותו. הוא הבטיח לתת לו אותה לאישה תמורת מוהר של 100 עורלות פלשתים. כך, דוד ילחם בפלשתים כדי להשיג את אותן העורלות. הוא ייהרג בקרב, וכך הוא עצמו ייפטר מן האיום שלו.

הם סגרו את העניינים ביניהם, והיא הייתה כעין חפץ שהעבירו מיד ליד.

אבל כל זה רק על פני השטח. לאמתו של דבר שאול יכול היה לתת אותה לדוד לאישה רק מפני שידע שמיכל אוהבת אותו. כלומר שהייתה זו היא שתימרנה את הדברים כך שקיבלה את מבוקשה.

בהמשך העלילה מסתבכת, אבל השורה התחתונה נשארת: מיכל שלטה יותר מאשר נשלטה.

במשך הזמן, כאשר התאכזבה ממנו, לא רק בזה לו בלבה אלא גם לא היססה להשפיל אותו קבל עם ועדה. כאשר ראתה אות מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לפני ארון הברית, הכריזה, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים.

בת שבע, המופיעה ברומן “אפר על ראשה” וב”והמלך לא ידעה”.

שוב, לכאורה כוחו של דוד היה אבסולוטי: דוד ראה אותה, אישה זרה שלא הכיר, רוחצת על הגג. הוא חשק בה, וכעבור מספר רגעים, מקסימום רבע שעה, כבר הייתה במיטתו.

אבל לא יהיה זה חידוש גדול לומר שיש רגלים לסברה שתוך כדי רחצה חשפה את עצמה לעיניו בכוונה כדי לפתות אותו, והייתה זו היא ולא הוא שיזמה את היחסים ביניהם.

בת שבע גם תימרנה את דוד כך, שכאשר נטה למות, מינה את שלמה בנה (שלא היה בכור בניו) למלך אחריו. כך הצליחה להפוך את עצמה ל”גבירה”, אם המלך, האישה רבת היוקרה והכוח ביותר בממלכה, וייתכן שזו הייתה תוכניתה מלכתחילה, כשפיתתה אותו.

אבישג השונמית, גיבורת הרומן “והמלך לא ידעה”.

היא הובאה לדוד בערוב ימיו כמעין שמיכה חשמלית, כדי לחמם אותו. המקרא אינו מספר שמישהו שאל לרצונה. שוב: על פניו, היא הייתה מעין חפץ שהועבר מיד ליד, והמלך היה יכול לעשות בה כרצונו.

מצד אחר, למרות ששכבה במיטתו כדי לחמם אותו, המקרא מדגיש “והמלך לא ידעה.” מדוע? תשובה אפשרית היא, שבגילו ובמצבו הבריאותי, הוא לא יכול.

אבל יש אפשרות אחרת, סבירה יותר, שאותה פיתחתי ברומן: היא זו שלא רצתה לקיים יחסים איתו, ובחוכמתה הנשית, היא תמרנה את העניינים כך שגם במקרים הנדירים שהוא יכול, הדבר לא קרה, כי אהבתה הייתה שמורה למישהו אחר. כלומר, העניינים התנהלו לא כפי שהוא רצה, אלא כפי שהיא רצתה.

תמר בת דוד גיבורת הרומן “אפר על ראשה”.

בפקודת דוד, ולאסונה, נשלחה תמר לגוב האריות, ללבב לביבות לאחיה אמנון המתחלה, וכך התאפשר לו לאנוס אותה. על פניו, דוד היה החזק והיא הייתה החלשה.

לאמיתו של דבר, פה התגלתה חולשתו הגדולה ביותר של דוד: עמידתו הרופסת מול בניו. איש מנוסה כמוהו אמור היה לחשוד בכוונת בנו ולשלוח לו מישהו אחר שילבב לו את הלביבות. אבל הוא ביצע ללא עוררין מה שבנו ציווה עליו.

היא, לעומת זאת, הייתה נערה חזקה ואמיצה, ועשתה מה שגם היום רק מעטות מקורבנות אונס ותקיפה מינית מעזות לעשות. היא לא הסתתרה מאחורי אותיות כפי שנהוג היום, לא ביקשה שיקראו לה ת’ מבית המלוכה. בכוח נשי יוצא דופן, היא שמה אפר על ראשה, יצאה לרחובות העיר, וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה וגילתה לכל העם את העוול שנעשה לה.

בכך היא גם חשפה את המלך דוד, לכאורה האיש רב הכוח ביותר בממלכה, בכל חולשתו הנלעגת.

למרות כל אלה, בטווח הארוך, המילה האחרונה היא בכל זאת של דוד: על כל הנשים האלו נכתב בתנ”ך, ואנחנו זוכרים אותן היום, מפני שבדרך זו או אחרת היו קשורות בדוד המלך. לולא כן לא היינו יודעים בכלל שהיו קיימות.

הן היו חזקות מדוד, אך נחרתו בזיכרון העם בזכות דוד.

ראו גם:

המופע השלם של “יקום תרבות” – דוד המלך חי וקיים

עוד מאמרים שמבוססים על הרצאות במופע :”דוד מלך ישראל ויהודה חי וקיים :

דוד בן ישי בשר ודם :מאמר מאת אמיר אור

מדוע לא חיסל יואב בן צרויה את דוד בן ישי ?:מאמר מאת סם רקובר

נפש מקראית: כתבה על חוה עציוני -הלוי

חוה עציוני הלוי בויקיפדיה

*כולם בהוצאת אריה ניר

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שש עשרה − אחד =