“אם אין האדם עולה מעלה מעלה בהכרח הוא יורד מטה מטה”.

הגאון מווילנה

לרגל יום פטירתו של הגאון מווילנה החל בתשעה באוקטובר – סקירה על הרומן ההיסטורי החשוב ביותר שנכתב עליו – “הגאון והרב”, מאת זלמן שניאור

מאת אלי אשד

בעת ביקור במכון “גנזים” שבספריית בית אריאלה בתל אביב (שם משומרים כתבי היד והמכתבים של הסופרים העבריים) לשם חיפוש אחר חומר על הספר “הגאון והרב” מאת זלמן שניאור, פגשתי שם את הרב יוסף צבי לידר, מומחה לרב זלמן שניאור מלאדי (אשר חיבר מאמרים ידועים בנושא כגון “כמה הערות על ספר התניא ומקורותיו: ליקוטי אמרים – מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים”). התברר שגם הוא הגיע כדי לחפש חומר על אותו ספר. מהם הסיכויים ששני אנשים שאינם מכירים כלל זה את זה המחפשים חומר על אותו ספר נידח ונשכח ייפגשו באותו המקום ובאותה השעה? מאוד נמוכים, אבל הנה זה קרה.
וזה קרה שנית כששוב ביקרתי במכון “גנזים” ושוב נפגשנו זה עם זה מבלי להיות מתואמים… המסקנות הראשוניות שיש לרב לידר כבר עכשיו: מצד אחד זלמן שניאור ביצע בספרו הנ”ל מחקר דקדקני מפורט ביותר על פרטי פרטים קטנים ביותר הקשורים לתקופה של סוף המאה ה-18. ברם, מצד שני הוא שוגה בפרטים בסיסיים שאמורים לפחות להיות מוכרים לכול באשר לתקופה. זאת, אולי מאחר שזלזל בפרטים הללו, שהיו כה ידועים.

מהו “הגאון והרב” של שניאור?

זהו רומן המציב את הרב אליהו בן שלמה זלמן, הגאון מווילנה, אבי תנועת המתנגדים ואת הרב שניאור זלמן מלאדי, אבי תנועת חב”ד, על רקע המאבק החריף ביותר בין שני הזרמים ביהדות מזרח אירופה – החסידים בראשות שניאור זלמן מלאדי והמתנגדים בראשות הגאון מווילנה שהגיע לשיאו בסוף המאה ה-18. זאת, כאשר שני הצדדים נאבקו זה בזה בצורות שונות  – הם הלשינו זה על זה בפני השלטונות הרוסיים (שאנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים כי נהנו מאוד להתערב בענייני ה”ז’ידים” המשוקצים).

על מה בדיוק נסב המאבק? כדי להבין את זה יש לקרוא את הגאון והרב” של זלמן שניאור.

זלמן שניאור (ציור מאנציקלופדיה “תרבות”)

שניאור נודע בחייו כאחד מגדולי הסופרים העבריים, יורשו המוכתר של ביאליק. הוא ואחרים, כמו פרופסור יוסף קלוזנר, ראו בו מועמד ראוי לקבלת פרס נובל לספרות – הרבה יותר מש”י עגנון – ייתכן שאם היה מקבל פרס נובל לספרות הוא היה זכור היום כאחד מגדולי הסופרים העבריים, לא פחות ואולי אף יותר מש”י עגנון.

אבל זה לא קרה. שניאור לא קיבל את פרס נובל לספרות עברית, וכיום הוא נשכח ושלא בצדק. אולי זה גם בגלל שפרסם יצירה “קדם כנענית” בשם “לוחות גנוזים”, יצירה חזקה ומרשימה מאוד על העבר הקדם תנ”כי של עם ישראל, שנדחתה בידי המובילים בספרות העברית אז. הוא עזב אחוז כעס ומרירות את ישראל ומת בגלות.

מאז נשכחו גם היצירות החשובות שכתב על יהודי הגולה ובראשם “הגאון והרב”.

במקור “הגאון והרב” היה רק חלק ראשון מרומן ענקי בשפה היידיש על חייו של שניאור זלמן מלאדי (אבי אבותיו של המחבר) בשם “הקיסר והרבי”, שלגמרי לא במקרה מזכיר את “מלחמה ושלום” של טולסטוי על אותה התקופה.

אך בגרסה העברית – שהיא תרגום ועיבוד – הסיפור עומד לחלוטין בפני עצמו. הנוסח בעברית כולל רק עשרים פרקים מתוך מאה ושישים שבנוסח ביידיש, “הקיסר והרבי – קיסר און רבי: היסטארישער ראמא”, שיצא לאור בחמישה כרכים משנת 1944 ועד 1952. החלק השני שבו נקרא “צווייטער באנד: דער ווילנער גאון”.
חלק זה נוגע לגאון מווילנה ויצא לאור בעברית בהוצאת “עם עובד” בשנת 1953, ובמהדורה שנייה ומורחבת  בהוצאת “דביר” בשנת 1958.

יש להניח ששניאור תיכנן לפרסם בעברית גם את החלקים האחרים ביצירה הענקית, אך כוונה זאת לא יצאה אל הפועל.

על פי הרומן הכין שניאור עבור תיאטרון “האוהל” מחזה בשם “בימי הגאון” על הגר”א, אבל למרבית הצער זה  נשאר רק בכתובים – לא הוצג ואף לא פורסם.

הרב שניאור זלמן מלאדי בתמונה קדומה

בספר זה הוא מתאר את  יהדות אירופה המזרחית בשלהי המאה ה-18, את הגאון מווילנה ואת הרב זלמן שניאור מלאדי. תקופת המלחמה בין שני הזרמים המתנגדים והחסידים מוצאת את ביטויה המלא ברומן של שניאור.

בספר דן זלמן שניאור בשאלה החמורה – האם היה הגאון מווילנה היה אחד מגדולי הרוח שקמו לעם ישראל  כפי שמקובל לראות אותו בדרך כלל, או שהיה “רשע עוכר ישראל ומפלג האומה” (כפי שרואים אותו חלק מהחסידים, אם גם בדרך כלל רק בחוגיהם ובלי לפרסם זאת ברבים)?

הוא היחיד בספרות העברית שהעז להתמודד עם השאלה הזאת במלוא עוצמתה ובכל חריפותה ללא טשטוש וללא סילוף העובדות ההיסטוריות, דבר המקנה העזה ועומק לעניין לספרו “הגאון והרב”.

שניאור כבר תיאר את דמות הגאון בקצרה בפואמה שלו “וילנה” (1923) וכאן הוא חוזר לעסוק בו ביתר פירוט ועומק היסטורי:


ופני אליהו הגאון ופני מונטיפיורי הנדיבים

מקבלים פניך בחמים בעברך כל מפתן יהודי”.

ובכך התייחס לתמונה של הגאון בווילנה שהייתה בכל בית יהודי בעיר לצד תמונה של הרוזן מונטיפיורי.

מה הייתה הסיבה למחקר מפורט זה?

זלמן שניאור בנערותו

זלמן שניאור היה צאצאו של הרב שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד ולכן כמובן היה שמם זהה. אביו של זלמן שניאור עוד היה חסיד חב”ד ובילדותו של שניאור התגוררה המשפחה סמוך לבית מדרש של חסידי חב”ד.  מן הסתם זוהי הסיבה הראשונית לכתיבת היצירה, והיא כבר רומזת לנו לצדו של מי יהיה המחבר בתיאור המפגש והמאבק בין שתי הדמויות.

שניאור ביצע מחקר מפורט ביותר על “הגאון והרב”. לא פחות מחמש שנות מחקר ואיסוף הקדיש לספר זה,   בספריות שונות בפריז בקריאת החומר ההיסטורי, במיונו ובסיווגו לכרטיסייה. הוא סיפר כי “תקופת נפוליון כולה כאן. שבעים אלף ספרים נכתבו על נפוליון, לא את כולם קראתי, אבל לפחות אלפיים ספרים בלשונות שונות  קראתי. וכך בנינו את הכרטיסייה של הרומן “הגאון והרב”.

אשתו שהייתה גם מזכירתו, שלומית שניאור, הייתה הולכת לספריות בפריז (שם כתב שניאור את הספר כשהתגורר בצרפת בתקופה זאת של שנות השלושים). שם הייתה בודקת תאריכים, מבררת פרטי פרטים של עניינים הקשורים בחיי התקופה של אמצע המאה ה-18 – איך התפרנסו, כיצד התלבשו, מה היו מנהגי ה”בונטון”. “ריכזנו תאריכים”, הוא מספר, “פרטי תלבושות שונות של התקופה, של אנשי החצר, של האצולה,  של סתם בני אדם, של יהודים, של החסידים, של איכרים. מנהגים, נימוסים, פרטי מאכלים ומשקאות וכו'”.

יחד ערכו שניאור ואשתו רשימות מפורטות וסידרו כרטיסייה של פרטים לכל סעיפיה. שניאור טען שכתוצאה מכך הוא עבד על הרומן באופן “מדעי” ממש. בסיפור הבנוי ומצויר על רקע ועל יסוד היסטורי, קבע, אסור לסמוך על “בעזרת השם וחסדיו”, אלא יש לחקור כל דבר לפרטיו.

ברור כי הסופר חש קרבה נפשית עמוקה לכל העניינים שאותם תיאר בספרו “הגאון והרב”. שניאור התעניין בחיי כל האישים האלו ורצה לתאר “איך נצטרפו כולם בתקופה אחת למעשים גדולים ביחד עם הגאון מווילנה ודרכו לתשלובת המקרים והמאורעות”. “יש כאן”, הסביר פעם, “משהו משפחתי”.

כך סיפר: “למדתי על התקופה ההיא לא רק מדברי עתיקות ומספרי זיכרונות, אלא גם מסיפורי מעשה של עדים חיים, מבני המשפחה, שהועברו מדור אל דור. וכך נוצר המבנה הזה של הרומן”. כך למשל ברומן תיאר את העיר שקלוב בימי הגאון, שאז הייתה מרכז יהודי חשוב ביותר. זו הייתה אחת מערי המסחר הגדולות,  מרכז מסחרי בין מזרח ומערב. הוא מתאר פרשה שהתרחשה – כיצד ביקשו להעביר כביש ראשי ממוסקבה דרך שקלוב, וגבירי העיר שיחדו את המתכננים שירחיקו את הכביש, כדי שהשלטונות לא ישימו עין יתר על המידה במסחר המתנהל כאן. מעשיות כאלו וכאלו שמע במשפחה על התקופה ההיא מפי סבו ומפי אביו.

עם פלישת הנאצים לצרפת נאלץ שניאור לברוח משם בעור שיניו, וכרטיסייתו המפורטת נשארה אחריו ונהרסה. אבל הרומן הענק שכתב התפרסם בהמשכים בעיתונות היידיש בארה”ב.

לאחר שהגיע לישראל החליט לכתוב מחדש את החלק הראשון של הסיפור בעברית.

“הגאון והרב” היה ספר לא גדול, כ-250, עמודים אבל שניאור ראה בו כ”כבד משקל” ש”כל פסוק וכל מילה מנופים בו ושקולים שבע פעמים”. שניאור ראה “בהגאון  והרב” את גולת הכותרת של יצירתו שבה השקיע את מיטב כשרונותיו.

הוא אמר: “רק מי שיעמוד על ממדי היצירה הזאת יכול לשער כמה עבודת הכשרה והתקנה דרוש היה כדי לעצב דמות. גילויי החיים המקופלים ברקע ההיסטורי של הסיפור, מה שנעשה אצל יוצרי אומות העולם על ידי חבר עוזרים החוקרים ודורשים במוזיאונים ובספריות על כל סדרי המנהגים והטקסים ועל כל הליכות התקופה והאישים ההיסטוריים היה עליי לעשות בעצם ידי, כשאשתי מסייעת על ידי”.

אמנם הוא לא תיאר רק רקע היסטורי מדויק, וקבע שאסור ליוצר להשתעבד לחומר ההיסטורי. הוא נתן חופש לדמיונו והעלאה את האישים והמאורעות כפי שהוא עצמו ראה אותם.

שתי הדמויות המרכזיות והראשיות שהכול סובב סביבם הם הגאון מווילנה והרב זלמן שניאור מלאדי. אבל הם בהחלט לא היחידים – ברומן יש רבים נוספים. למשל דמויות השתדלנים – לדוגמה, רבי יהושע צייטלין, סוחר יהודי שנעשה ספק צבאי לצבא רוסיה בימי הצארית יקטרינה הגדולה.  או דה נוטקין  שנעשה אציל בחסד יקטרינה ורבי נטע נטקין, וגם המשכילים ד”ר ברוך שיק  ומשפחת שיק, שאחד מבניה היה הרופא היהודי הראשון ברוסיה בסוף המאה ה-18 – את תורת רפואה למד באנגליה. מופיעים שם טיפוסי סוחרים ואנשים מהמון, אישים שונים מהתקופה.הוא מתאר גם את את המאבקים האיומים בין היהודים בינם לבין עצמם, בין המתנגדים בראשות “הגאון מווילנה” ובין החסידים בראשות שניאור זלמן מלאדי.

מאבקים אלו היו מלווים בכתבי חרמות והלשנות ובאלימות מילולית ולא מילולית מסוגים שונים ומשונים.

כתב חרם של הגאון מווילנה כנגד החסידים. נשמר בבית מחבר המאמר

שניאור מתאר את התהוות הציבוריות היהודית ברוסיה ובחבלים המסופחים לתנודות הרוח והחומר של הציבור  היהודי. בתקופה זאת.כל אלה קיבלו תיאור ביריעת הסיפור של ה”קיסר והרבי”, נוסף על כך, תוארו כאמור גיבורים מהעולם הלא היהודי, מלכים, רוזנים ומהפכנים, אישים כמו נפוליאון, רובספייר סובורוב והגראף פוטיומקין ,שדמותם ותעתועי נפשם תוארו בכולם ביצירה הענקית “הקיסר והרבי “. הספר מזכיר וכנראה במכוון את “מלחמה ושלום” של טולסטוי, על אות ההתקופה של מלחמות נפוליאון שאולי שימש כמקור השראה.

המבקרים לא התלהבו. היו מביניהם מבקרים כמבקר מ.אונגרפלד, שטענו שדמות הרבי  שניאור זלמן מלאדי יצאה חיוורת לעומת דמות הקיסר נפוליאון, וששניאור לא הצליח באמת לתאר את דמות הגאון כי לבו ועטו של שניאור לא היו נתונים לעיצוב דמויות שהעיסוק הרוחני שלהם מובנה על היסוד הגשמי , לעומת דמויות  אחרות שיצר בספריו האחרים כמו “פנדרי”.

מטבע הדברים הספר עורר גם תגובות נזעמות של צאצאי הגאון וחסידיו (גילוי נאות: אלו הם בני משפחתו של כותב שורות אלו) שמצאו את עצמם נפגעים מהדרך שבה הוצג הגר”א בסיפור.  והם הגיבו בתגובות לעיתונים שפרסמו פרקים מהסיפור “הדואר” בארה”ב ב-1946  ואת “דבר”  בישראל ב-1950.

הרב יעקב לוינזון כתב מאמר חריף ב”הדואר” (טו בתמוז תש”ו), שבו טען שספרו של שניאור אשר פורסם בהמשכים בשבועון מכיל “דברי בלע על אדם עליון זה בעל מוח חריף למעלה מהשגת אנוש”, וכי הוא בא להגן עליו מפני פגיעתו של שניאור.

מכתב חריף של הרב יעקב לויזון למערכת “הדאר” בעניין הספר “הגאון והרב”. באדיבות מכון “גנזים”.

ד”ר משה רבינוביץ, מצאצאי הגר”א, התלונן במכתב קצר ל”דבר” – שבו התפרסם קטע מהספר בשם “עליית אליהו” ב-25 באוקטובר, 1950 – בגלל תיאור נוסח התפילה ששם שניאור בפי הגר”א. הוא טען שלהציג את הגר”א כמי שמתפלל בשיבוש ההגייה הוא פגיעה בכבודו.

מכתב של ד”ר משה רבינוביץ למערכת “דבר” .באדיבות מכון “גמים”.

הספר אף עורר דיון נרגז בחוגים משפחתיים של כותב שורות אלו לפחות פעם אחת בילדותו, ומאז לא הוזכר עוד.אם כי נמצא על המדף.

הסופר יוחנן טברסקי אמר פעם  במפגש של אגודת הסופרים לכבוד זלמן שניאור ב-1950, שהגאון מווילנה מזה ונוח פנדרי, גיבור “פנדרי גיבור” מזה, אלה שני הקצוות הבולטים ביצירת שניאור. אלה היסודות המייצגים את הרוח  (הגאון) ואת הכוח (פנדרי) ובלעדיהם לא היינו מגיעים עד הלום.

אבל זה לא מדויק כלל וכלל.

עמדתו של שניאור במחלוקת בין החסידים והמתנגדים היא ברורה וחד משמעית. הוא אינו יכול להיות אובייקטיבי בעניין, שהרי הוא צאצאו הישיר של שניאור זלמן מלאדי – ולכן ברור שאבי אבות אבותיו הוא הגיבור הטוב והצודק בסיפור. הוא אינו יכול לשכוח ששניאור זלמן מלאדי ומורו רבי מנחם מוויטבסק טרחו לבוא לווילנה והתדפקו על דלתו של הגאון מווילנה בניסיון להגיע עמו לפשרה שתסיים את המאבק בין חסידים ומתנגדים. ואילו זה סירב לפתוח את דלתו לשמוע את דברם ואולי להשלים עמם.

זוהי מטבע הדברים הסצנה הדרמטית ביותר ברומן, שמתארת את הניגוד המוחלט בין שתי הדמויות.

עולמו של זלמן שניאור הוא העולם החסידי שממנו יצא, עולם שבו אנשים זכרו בעוינות קשה את הגאון מווילנה ואת מאבקו בחסידים. הם זכרו יפה-יפה את ההחרמות שהכריז על החסידים ואת חלקם של אנשי הגאון בהלשנות על הרב שניאור זלמן מלאדי, שבגללן הגיע לבית הסוהר.

הגאון מווילנה

לזכותו של שניאור ייאמר כי הוא ניסה בכל זאת להציג לכאורה בצורה אובייקטיבית כלשהי, עד כמה שהיה מסוגל,  את הגאון מווילנה כפי שהיה – דמות דגולה אם כי קשה ולא סימפתית –  ולדעת שניאור באמת מזיקה בגלל חוסר הבנתו המוחלט של הגר”א את הנפש האנושית.

הגר”א מוצג כאיש הלכה מחמיר שאין בו שום רגש לצרכי ציבור. וכך שניאור לועג ביובש על הגאון שקורא על סבלותיהם של האנוסים היהודיים בידי האינקוויזיציה בימי גלות ספרד ומזדעזע, אבל אינו מודע שבו בזמן אנשיו שלו גורמים ייסורים דומים לחסידים המסתתרים בליטא, שגם אותם רדפו בגלל כל מיני עבירות שלא היו עבירות כלל ( עמ’ 147). הגאון מוצג כתלמיד תמים המקדיש את כל כוחו לתורה ומאמין שהוא  מגן על טהרתה, אבל הוא גם פתי  מאמין לכל דבר. הוא נופל ברשתו של חורש המזימות המרושע רבי אביגדור מפינסק שרק טובת עצמו לנגד עיניו והוא המסית והמלבה את המחלוקת בין המתנגדים לבין החסידים.

בסופו של דבר מטרתו של שניאור היא להשכין שלום בין היריבים לאחר מותם, אבל ברור מיהי הדמות העליונה מבחינתו והצודקת לכל אורך הדרך – וזאת בהחלט איננה הגאון מווילנה.

ברור מאוד מיהו בספר הפתי המאמין לכל השמצה שקרית, הנופל לכל פח יקוש בידי אנשים מרושעים  -וזהו בהחלט לא זלמן שניאור מלאדי.

אובייקטיביות אין כאן – ועדיין זאת יצירה חשובה.

הבד”ץ (בית דין הצדק החרדי) נגד “הגאון”

כיום המאבק הזה כמעט ונעלם, אבל שרידיו בהחלט עוד בוערים כגחלים – וכך לפני כמה שנים (ב-2002 ליתר דיוק), כאשר יצא ספר ענק, מקיף ופרטני ביותר על כל פרט בחייו של הגר”א ובתורתו, בשם “הגאון”. בשלושה כרכים, על פני 1341 עמודים מאת הרב דב אליאך, על חיי הגר”א. הספר תיאר בפירוט את מאבקו ואת שנאתו לחסידים ו”זכה” במתקפה ארסית ביותר.

הספר המקיף – או ליתר דיוק כרך ג’ שלו שעסק בהתנגדות הנחרצת של הגאון לתנועת החסידות, בסיבותיה ובמהלכיה השונים – זכה לביקורות קטלניות בכתבי עת חסידיים שונים שהאשימו אותו בהשמצת החסידים. וקראו להחרים ולגנוז אותו.”הגאון” נאסר בידי מנהיגי החסידים ואלו דאגו בשיטות שונות של חרמות שהוא ייעלם מכל חנויות הספרים וממרבית הספריות. בסופו של דבר הושג פסק דין של הבד”ץ (בית דין הצדק החרדי בירושלים) החרדי (!) שאסר את הקריאה בספר.

כתוצאה מכך, ספרו המסוכן של אליאח הוא כיום נדיר ביותר, כמעט יקר המציאות.

פסק הדין של הבד”ץ החרדי לגבי הספר “הגאון” מאת דב אליאך

יש להניח שאם “הגאון והרב” של זלמן שניאור היה יוצא גם היום לאור בהוצאה חרדית כלשהי חלילה, הוא היה נאסר מידית בידי הבד”ץ החרדי מאחר שהוא מציג בצורה שאינה חיובית לחלוטין את אחת הדמויות החשובות ביותר בעיני בני ציבור זה. מן הסתם היה נחשב זלמן שניאור ככופר שיש להחרימו ולנדותו על שהעז לבחור צד במאבק מלפני מאתיים שנה, שהחרדים מעדיפים כיום לשכוח ולהשכיח.

ביבליוגרפיה:

אלי אשד, “הגניזה של זלמן שניאור”

הגאון מווילנה – האיש והאגדה בפייסבוק

יוסף דן – זלמן שניאור בין הגאון והרב.  מאזניים, כרך כ”ה , גל’ 6 (1967), עמ’ 470־474 (חזר ונדפס בספרו: הנכרי והמנדרין: עיונים בספרות זמננו (רמת גן: מסדה, 1975), עמ’ 112־118).

עונג שבת על זלמן שניאור

פרקי “הגאון והרב”, שפורסמו לראשונה בסדרת המשכים בעיתון העברי בארה”ב “הדואר” בשנת תש”ו

בשם “עליית אליהו”. פורסם גם ב”דבר” בשם “עליית אליהו” בשנת 1950.

מהדורה ראשונה בעברית ראתה אור בשנת 1953 בהוצאת “עם עובד” (264 עמודים).

מהדורה שנייה:

כתבי ז. שניאור. “דביר”, 1958 (301 עמודים).

במקור חלק מן הרומן היידי מרובה הכרכים “הקיסר והרב” (1944-1952)  The Emperor and the Rabbi.

הסיפור הופיע במקור כחלק מרומן ענק ביידיש בין חמישה כרכים “קיסר און רבי : היסטארישער ראמאן /    ניו-יארק : ציקא, 1952-1944.

הרומן הופיע תחילה בהמשכים בעיתונות היידית. הכרכים שהופיעו ביידיש היו:

באנד א. דער נדר (1944).
דער ווילנער גאון (1947). 231 עמ’ [3].
‫  באנד ג. די קאטאסטראפע (.  287 עמ’ [2] .
‫  באנד ד. צוויי צארן (C1949)  257, [3] ע’.
‫  באנד ה. די עקידה (C1952).  340, [2] ע’.

3 תגובות

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 × ארבע =