יואב סיון עבר על דוגמאות של הבחינות בישראל באזרחות ומברר מה הן אומרות עלינו כחברה.
המערכת
מבוא
לימודי האזרחות מחצינים את האופן שבו החברה, מוסדותיה, ומחנכיה מבינים את עצמם. כעת אבחן את בחינת הבגרות באזרחות, ואציג את הבעיות הסיסטמטיות שמצאתי.
הבעיות אינן חדשות, אך אדגימן בשאלות מהבחינות האחרונות – ריכזתי באתר שלי הערות על שאלות רבות נוספות.
כמעט כל שאלה שראיתי מעלה קשיים פדגוגיים, עובדתיים, קונספטואליים, ערכיים, ואפילו ניסוחיים. מסקנתי: הבחינה היא כישלון גמור.
משרד החינוך וכותבי הבחינה פועלים מן הסתם לאורם של סטנדרטים וציפיות שהתעצבו לאורך שנים, ושנראים לי כמשקפים קונצנזוס ישראלי אמיתי של ימין ושמאל, של חילוניים ודתיים, של ערבים ויהודים. כבוגר מערכת החינוך הישראלית שחי לא מעט שנים מעבר לים, אני מתרשם שהחינוך הישראלי הלא-חינוכי אולי אפילו מצליח בדרכו האירונית להגדיר את גבולות הישראליות.
הבגרות באזרחות מושכת אש, וקריאות מלומדות לשיפור לא חסרו. לפני שלושים שנה התפרסם דו"ח של ועדה מטעם משרד החינוך בראשות מרדכי קרמניצר, פרופ' למשפטים באוניברסיטה העברית (1996), וגם מכון קהלת פרסם דו"ח שכתב הד"ר ליפשיץ, ד"ר למדע המדינה ומורה לאזרחות (2017). יש דברי ערך בשני המסמכים, ולעתים ביקורתי חופפת לנקודות מרכזיות בהם – למשל, כמו ד"ר ליפשיץ, גם אני סבור שעדיף לא לבקש מהנבחן להציג עמדה אישית בבחינה – אבל הגישה שלי שונה דייה כדי שארשה לעצמי להטריח את הקוראים.
אציג נקודה מרכזית בה אני חלוק על העמדות המפורשות של קרמניצר וליפשיץ, ושל רבים אחרים שכותבים מתוך כוונה מובנת ונאצלת לשיפור תוך הדגשת החשיבות של מקצוע האזרחות. על לימודי האזרחות עצמם, במנותק מהבחינה, לא אחווה כאן דעה, אבל לגבי בחינת גמר, כדרישה ממלכתית, העמדה שלי שונה בתכלית – הבחינה לא ניתנת לשיפור משמעותי ועדיף בלעדיה, אבל אם מתעקשים על בחינת סיום היא צריכה להיות יבשה ועובדתית, להתמקד במציאות החוקית-מוסדית-משפטית, ולמעט בהתפלפלויות, בתיאוריות, בדעות, בעקרונות, בפילוסופיה, ובשאר מושגים ואבסטרקציות.
דווקא לידע עובדתי לגבי מבנה הסמכות במדינה – ולהכרה בעובדות – יש ערך חינוכי, בעוד שהציפייה שהנבחן יבטא ויתמודד עם דעות פרטיות היא ילדותית. גישתי מנוגדת לפדגוגיה המובהקת של הבחינה, שמתמקדת בעקרונות של חשיבה פוליטית ויישומם לתסריטים כמו-מציאותיים. בעיניי, האסטרטגיה הזאת היא בריחה ממציאות מבלבלת לעבר אבסטרקציה נוחה, אולי בליווי המחשבה המנחמת שאם קשה לחנך לאזרחות ישראלית אפשר לחנך לאזרחות סתם.
ניסיתי להמעיט בדוגמאות שלהן צבע פוליטי מובהק. העניין שלי הוא בתשתית המשותפת לקונצנזוס הישראלי. זאת נאיביות להאשים ממשלה מסוימת או שר כזה או אחר. כישלון כל כך רחב דורש את שיתוף הפעולה של כולם.
עילגות
לפי ההוראה החוזרת "ענו לפי מה שלמדתם" אי אפשר לבדוק את התשובות, מפני שבדיקה מחייבת מידה של אובייקטיביות, התלמיד לומד באופן סובייקטיבי, והבוחן אינו מכיר את התלמיד.
בראש הבחינה מופיעה ההנחיה המיותרת: "השאלות.. בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי".
בכל פינה נתקלים בהתנסחות ללא מחשבה. לדוגמה (קיץ 2025 שאלון 1, שאלה 1) – "באחת ממדינות אירופה קרס גג בתחנת רכבת", ואז, "בתגובה…פרץ גל של מחאות, ונערכו הפגנות. התברר שהתקרית התרחשה לאחר שנערך שיפוץ בתחנה". אלא שעדיף להפוך את המשפטים – קודם, "התברר שהתקרית התרחשה…", ואז, "בתגובה…". כאקסטרה, באותה השאלה, הניסוח המגושם: "רשלני ולא בטיחותי".
זלזול באמת, אדישות לעובדות
על עילגות אפשר לסלוח, אך לא על זלזול בעובדות. כמעט כל שאלה עם בשר שראיתי היא סלט של עובדות ובדיה שיגרום לאפליקציות AI להיתקע במבוכה.
הבעיה אינה חוסר דיוק, אלא שדיוק אינו חשוב. הבעיה אינה טעויות או שגיאות, אלא התפנקות בפנטזיה תוך התגאות בבסיס עובדתי אך בלי הפרדה בין עובדות ודמיון. בבחינה למתמטיקה לגיטימי לשאול על סיטואציות פיקטיביות במקומות רחוקים כדי לאפשר קונקרטיזציה תוך התרחקות מעולמו של הנבחן. באזרחות – לא.
הדוגמאות רבות מספור. השאלה שהצגתי, בדבר קריסת הגג, נבנית על אסון שהתרחש בסרביה. לא קשה לספק תיאור עובדתי קצר של האסון והשלכותיו. אלא שהאסון בסרביה לא רלוונטי לבחינה ישראלית, ולכן מחבריה אונסים את עולם הדימויים הישראלי על מדינה זרה, בניסיון מגושם לרקוד על שתי חתונות – התגאות באקטואליות (אכן קרה), תוך הדגמת התועלת האוניברסלית כביכול של מושגי האזרחות הישראלים. ויש יתרון נוסף – יותר קל לעוות אירוע רחוק מאשר להביא אסון ישראלי. התוצאה? כמו התעקשות על חיבור תקע ישראלי לשקע אמריקאי (השקעים בסרביה עצמה דווקא תואמים לישראלים). אפשר להעמיד פנים שהצלחנו כל עוד לא מנסים להפעיל את המכשיר. כך מופיעים "שר התחבורה" – השר הסרבי היה, בקירוב, שר התשתיות). "חברה פרטית ממדינה אחרת" - שהייתה חברה ממשלתית וציבורית (נסחרת בבורסה) סינית. אני לא מביא את הפרטים השוליים הללו מפני שהם לא נכונים, אלא מפני שקשה להאמין שלמישהו אכפת האם הם נכונים או לא. התגובה הציבורית והשלטונית בסרביה עוותו בגסות כדי לשמש את הבחינה. כלומר, אדישות לעובדות.
טעם רע נותר מהתיאור האגבי, שלוש פעמים, כ"תקרית" ולא "אסון".
גם השאלה הבאה באותו השאלון (שאלה 2) מעוגנת במשהו אמיתי (כנסים בניו ג'רזי ובפריז בשנה
שעברה לעידוד עלייתם של רופאים יהודים), ממנו בנו הבוחנים סיפור שמשרת את מטרותיהם.
אסטרטגיית הניסוח היא ספציפיות תוך ערפול כדי לשוות נוסח אקטואלי אבל לא מחייב: "התקיים בחו"ל
כינוס", בלי לומר מתי או איפה; "הכינוס נועד לעודד כאלפיים רופאים יהודים…" אך היעד המספרי היה של התכנית הכללית. הציטוט שמיוחס לשר הבריאות הוא, ככל שאני יכול להתחקות, קוקטייל יצירתי של
מספר הודעות של דוברים שונים. ספציפיות בפרטים שוליים תוך הימנעות מפרטים חשובים, ולפנינו קריצה לא מחויבת לעובדות. ליחס ביודעין ציטוט מפוברק זה כבר עניין חמור.
שוב ושוב, יש ניסוחים מעורפלים – "באחת ממדינות אירופה", "באחת ממדינות דרום אמריקה", במקום סרביה וארגנטינה – המשדרים זלזול במדינות זרות. מה תהיה דעתם של הישראלים אם התלמידים בסרביה ישאלו: "באחת ממדינות המזרח התיכון נחטפו אזרחים…"?
ערפל לשוני ואפיסטמולוגי
המשך של הסעיף הקודם. קל במיוחד להדגים את הזלזול באמת בשאלות רחוקות. שאלה 2 במועד חורף 2025, היא שאלה מביכה, רשלנית, עילגת, ומזלזלת במיוחד על מדיניות הגירה לאיחוד האירופי, אבל המצב בשאלות המקומיות לא טוב יותר. הנה מעט משעלה בחכתי:
התנסחויות מעורפלות. בריחה מפרטים מזהים ובמיוחד מתאריכים, ושימוש נרחב בפעלים פאסיביים שלא דורשים לציין את מקור הפעולה. "אחת האוניברסיטאות בישראל גיבשה תכנית" (קיץ 2024, שאלון 1, שאלה 17), במקום – אוניברסיטת תל אביב בשנה שעברה (כלומר 2023).
שאלה 21 באותה הבחינה, "בעת האחרונה הוגשה…" – מי הגיש? מתי?. בשאלה אחרת, "בחודשים האחרונים נכנסה לתוקף.." – מתי? הרי משהו נכנס לתוקף במועד מסוים. התנסחות מתחמקת, "הוחלט במשרד האוצר", במקום: "משרד האוצר, או (עדיף) השר החליט".
במיוחד, הימנעות סיסטמטית מלנקוב בשמם של ממלאי תפקידים ("סגן שרת התחבורה", בלי לציין מיהו).
לא יודעים לצטט. כל בחינה כוללת מאמר מעיתון שהוא "מעובד" – בלי שקיפות לגבי העריכה. לא חסרות דרכים לצטט, לקצר, ואפילו לשנות, כמו גדולים. חלק מהשינויים חסרי משמעות, אבל מצאתי פה ושם בעיות, למשל, תוספת של "לדעתי" בליברליות (בלי לציין שה"לדעתי" הוסף לדעתם של מחברי הבחינה).
אפשר להבין ללבם של כותבי הבחינה שרוצים להתרחק מהמציאות הפוליטית-משפטית הישראלית, שאינה נתפסת כרצינית ומקובעת מספיק, ולעצב במקומה גרסה על-זמנית, על-פוליטית ואל-פוליטית, של ישראל, שנתמכת בהמשגה פוליטית כאילו-אוניברסלית. הרציונל ברור, אך, מה לעשות, לא חינוכי.
נורמליזציה של חוסר הכרעה
סוג מיוחד של אדישות למציאות מודגם בהתייחסויות רבות לעניינים לא גמורים – הצעות חוק, עתירות לבית המשפט, פניות מהציבור, כתבי אישום – בלי להבהיר מה עלה בגורלם (או מתי צפויה החלטה).
כלומר, למחברים יותר חשוב התוכן של ההצעה מהסטטוס שלה. אבל הצעת חוק כזאת או אחרת לא צריכה לעניין, חוק – כן.
בשביל הבוחנים, אותן הצעות חוק וכו' הן מצע כדי להציג לתלמיד מחלוקות, ואכן עולמה של הבחינה (השאלות והטקסטים) מאוכלס בצפיפות במחלוקות. לכאורה מה מציאותי יותר מהכשרת התלמיד להתנגחות הקולנית של הפוליטיקה, ומה נאור יותר מפלורליזם? ואולי יש כאן גם ניסיון לחבר את הישראליות ליהדות, חובבת המחלוקות.
בפועל התוצאה היא הפנמה דוגמטית של קווי מחלוקת, עידוד לחוסר מחשבה בענייני ציבור, וניתוק הקשר בין מחלוקת ציבורית והכרעה פוליטית. דוגמאות מספר:
הנבחן מתבקש (חורף 2025, שאלון 1, שאלה 5) להציג את המחלוקת בנישואים-גירושים ולא את המצב החוקי. אם, במקום, הבחינה תבקש עובדות מוסדיות, הדעות שבמחלוקת יעלו במשתמע (למשל: האם שתי נשים יכולות להתחתן בישראל?). אבל יותר תובעני לשאול לגבי מציאות עובדתית מאשר על דעות.
שאלות (קיץ וחורף 2024, שאלון 1, שאלות 21, 22) מציגות החלטות על איסור הכנסת חמץ לבסיסי צה"ל בפסח, השעיית בחירות, הקלה ברישוי לנשק אישי (אני לא יודע האם יש עוגן עובדתי). הנבחן מתבקש לנסח עמדות על החלטות שכביכול התקבלו, כלומר, לא להשתתף בפוליטיקה, לקראת הכרעה, אלא באינטלקטואליזציה של הפוליטיקה, אחרי או בלי קשר להכרעה.
לא במפתיע חוסר הכרעה מגולם בצורה הכי מפורשת בדיון בחוקה, והתלמיד נדרש להפגין את הבלבול הישראלי הייחודי לגבי החוקתיות הישראלית. זה נושא רחב מכדי להרחיב בו כאן. כדוגמה חלקית, טקסט על הצעה לחוקה (קיץ 2025, שאלון 2), מהווה בסיס לשאלות על הסכמיות, שלטון הרוב, ועצמאות בית המשפט. גם אם אפשר לסחוט מהטקסט התייחסויות רלוונטיות, אין סקרנות לגבי המציאות, שבוודאי שונה מהעתיד שההצעה מבקשת להביא.
דוגמה חביבה עליי במיוחד (קיץ 2022, שאלון 1, שאלה 1) – "שרת התחבורה הכריזה על …", והבחינה אפילו אינה טורחת לציין שההכרזה לא התממשה. כלומר טשטוש ההבחנה בין החלטה ובין הבעת כוונות.
דרישה לשטחיות
שאלה סטנדרטית בכל בחינה היא "הבע עמדתך בעניין זה", למשל, הצעה לאגרה על כניסת מכוניות לתל אביב (חורף 2022, שאלון 1, שאלה 19), "נימוק אחד לעמדתך, ונימוק אחד (אחר) לעמדה המנוגדת לשלך". מכיוון שאי אפשר לגבש עמדה רצינית בקונטקסט האגבי, הבחינה המתעקשת על עמדה אישית ומצפה לאוטומטיות וקשיחות, כלומר לדוגמטיות, תוך דרישה מהתלמיד להפגין חוסר מחשבה וחוסר סקרנות. התוצאה החינוכית היא ציניות מכיוון שהתלמיד המצטיין לא יטרח לגבש עמדה אישית בלתי אפשרית ויענה את מה שקל ונוח להשמיע.
השאלה הבאה באותו השאלון, אף היא באותו הפורמט, מתחילה: "מדינות שונות בעולם". התלמיד מתבקש לפיכך לעמדה אישית אוניברסלית כאילו ההבדל בין מדינות לא חשוב.
שאלות העמדה האישית, נדבך מרכזי בפדגוגיה של מקצוע האזרחות, הן כישלון מובהק של התפיסה האזרחית מפני שלא עולה על דעתם של מחברי הבחינה שעמדתו האישית של התלמיד היא משנית, ודרישתם חצופה, ואולי בלתי חוקית, בחדירתה לפרטיות. הגישה הישראלית הפוכה ל debate האנגלו- אמריקאי: הדיבייט מעודד מקצועיות ורציונליות בהתעלם מהעמדות הפרטיות של הצדדים.
שאלות חוזרות מבקשות מהתלמיד להסביר איזו גישה כלכלית-חברתית ("הליברלית" או "הסוציאל- דמוקרטית") תואמת סיטואציה קלישאתית (נניח, הגדלת ההוצאה הציבורית שהיא כביכול סוציאל- דמוקרטית, בעוד הפרטה עונה לליברליזם), ומצפים לדוגמטיות בישום של עקרונות פוליטיים כביכול יסודיים. התוויות הללו אינן חסרות ערך לגמרי לתיאור מקוצר בבחירה בין אלטרנטיבות, אבל הן מוליכות שולל כשמוצגת אופציה אחת. אבל מה הערך בללמוד תוויות? התוויות כל כך שטחיות שלא צריך לצאת מגבולות ישראל כדי להראות שהן לא ממש עובדות. ושוב, הבחינה בורחת לעקרונות פוליטיים, כביכול אוניברסליים, ומביטה בבוז על המציאות – שמסרבת להתיישר לפי התיאוריה.
האם אהבת המחלוקת של מחברי הבחינה שואבת מהלמדנות היהודית? בצורה שטחית – מחברי הבחינה מפגינים תפיסה הפוכה ללוגיקה של התלמוד.
בקיצור נמרץ, המשנה אמנם נוהגת בפלורליזם משפטי בהצגה של תשובות מנוגדות, גם כאלה שנדחו. המפעל האינטלקטואלי של הגמרא הוא מיון תשובות לפי עמדות קיימות בניסיון להגיע להכרעה של שאלות. השאיפה להכרעה יוצרת לחץ לאובייקטיביות, כך שגם היעדר הכרעה (מצב רגיל) הוא הכרעה רציונלית שחשופה לביקורת לצורך שיפור. הבחינה מבקשת מהנבחן להציג עמדה אישית בשאלה נתונה ולנמק לפי העקרונות הנלמדים.
הנחת המוצא היא לפיכך שאין תשובה נכונה (או שכל התשובות נכונות), כלומר אנו מתחילים עם חוסר הכרעה, ולפנינו מתכון ליהירות, מפני שהתשובה שלי טובה לא פחות משלך. בדיון התלמודי (כמו בפלורליזם רציונלי), חוסר ההכרעה הוא תוצאה, ולפנינו מתכון לענווה, מפני שהתשובה שלך טובה לא פחות משלי.
בלבול מושגי
אסתפק בכמה דוגמאות מעניינות.
השאלה על האסון הסרבי (קיץ 2025, 1) מבקשת: "ציינו והציגו את סוג האחריות" (בדברי שר התחבורה שהודיע על התפטרותו). אלא שהתפטרות אינה לקיחת אחריות אלא הפסקת לקיחת אחריות.
דוגמה נוספת (חורף 2025, שאלון 1, שאלה 13): "הסבירו את טענת הכותב בנוגע לפגיעה בזכות לחופש הביטוי כפי שבאה לידי ביטוי בקטע". התשובה המתבקשת היא כפי הנראה התייחסות ישירה לקטע מהטקסט – "בעיתון.. סירבו לפרסם את ההצהרה… הסירוב הזה מונע ממני ומחבריי להשמיע את עמדותינו והשקפותינו" – בו כביכול הכותב מלין במרומז על פגיעה בחופש הביטוי. לפנינו שגיאה מושגית מהמעלה הראשונה, שכן אין כאן כל פגיעה בחופש הביטוי, וטעות חינוכית מעציבה, שכן יש לחנך בהתאם שאין להכריח איש לומר משהו בניגוד לרצונו. היסוד הגמור של חופש הביטוי הוא שאין לחייב – לא אדם פרטי, לא עיתון – לפרסם. בעוד שהנבחן מתבקש לאבחן דוגמה לחופש הביטוי (של העיתון) כפגיעה כביכול בחופש הביטוי של הכותב, ואולי לראות כאן התנגשות בין חופש הביטוי של שני צדדים, העיתון מול החפץ בפרסום. למען הסר ספק – אין כאן שום התנגשות בחופש הביטוי.
המחברים כנראה אינם יודעים להבחין בין מחויבות ואחריות שכן הם כורכים את שני המושגים יחדיו "מחויבות/אחריות" (למשל, בקיץ 2024, שאלון 1, שאלה 16).
המושג "הסכמיות" (המיותר) מקפץ בין שני מובנים שונים: החלטה לפי רוב; ותמיכה ציבורית.
עבור מחברי הבחינה נשיאת שלטים וחסימת כבישים הן היינו הך (קיץ 2023, שאלון 1, שאלה 2): "במהלך ההפגנה חסמו המפגינים כבישים מרכזיים בתל אביב ונשאו שלטים בדרישה…" .
מחברי הבחינה מתעקשים על שורה של מושגים – זכות, דמוקרטיה, לאום – והתוצאה כמעט קומית. אלה הם הנדבכים המרכזיים של ההמשגה הפוליטית של מחברי הבחינה, וכאן אוכל להתייחס רק בחטף לדחק התיאורטי.
המושג "לאום" בעולמה של הבחינה הוא ילדותי במיוחד, וכל היגד סתמי לגבי היסטוריה או תרבות מתפרש כתמיכה בלאומיות אתנית או תרבותית (תוך ניגוד, כביכול, ללאומיות פוליטית). גם מהפינה הזאת עולה אירוניה, מפני שהאזרחות היהודית לאורך ההיסטוריה קרובה במובנים חשובים דווקא ללאומיות פוליטית מודרנית.
שוב ושוב, הנבחן מתבקש לתאר זכות שנפגעת (למשל, חורף 2023, שאלון 1, שאלה 2) והמשמעות – זכות היא משהו שנלקח מהיחיד בלי כוונה להחזיר. הזכות אינה באמת זכות, ולכן המושג עקום או המציאות עקומה. בהמשך השאלה, פקודה צבאית מתוארת כ"עקרון דמוקרטי". כיאה לבחינה ישראלית, השימוש במילה "דמוקרטיה" דמוקרטי מדי, והמילה ונגזרותיה מתבלות כל דבר כמעט, בלי טעם.
מחברי הבחינה מבלבלים שוב ושוב בין X והזכות ל- X, למשל – קניין והזכות לקניין.
מראה מדויקת של עיוות אזרחי
היכן מוצאים שאלות עובדתיות? בנוגע למעצר מנהלי והסדר הסטטוס קוו (לדוגמה, חורף 2024, שאלות 7, 8). המושגים הכי עובדתיים, קונקרטיים, רציניים, בבחינה מייצגים את החצר האחורית של ישראל הממלכתית. "מעצר מנהלי" הוא קומבינה ולא מעצר comme-il-faut, והסדר הסטטוס קוו הוא הבנה מלפני קום המדינה ללא סטטוס מוסדי מחייב (כלומר ההסדר הוא מעין-הסדר, אינו באמת הסדר, או במינוח תלמודי – אין עליו תורת הסדר).
מושגים ישראלים משונים
יש מספר מושגים מרכזיים במחשבה הפוליטית-משפטית בישראל החוזרים בבחינות שאני מבין את מרכזיותם בחינוך לאזרחות, אף שהם, איך לומר, לא לטעמי, ולא כאן המקום להיכנס לעובי הקורה. אני מתכוון במיוחד לשני מושגים, "פקודה בלתי חוקית בעליל" ו-"דמוקרטיה מתגוננת", שלהבנתי משרתים צורך ממסדי לתמוך בחוק הישראלי נוכח חסרים חוקתיים. פקודה בלתי חוקית בעליל היא דוקטרינה שבית המשפט הישראלי פיתח במקור כדי לבקר התנהלות בעייתית של חיילים שמילאו פקודות בלתי חוקיות, ולא כדי להצדיק התנהלות ראויה של חיילים שסירבו למלא פקודות חוקיות. דמוקרטיה מתגוננת היא דוקטרינה להכשרת צעדים לא דמוקרטים. נסתפק בכך.
הצליל האורווליאני של שני המושגים לא מגיע מחוסר בושה (כמו אצל המחוקקים האמריקאים שב- 2022 העבירו את "החוק להורדת האינפלציה" האינפלציוני), אלא דווקא מבושה או הדחקה נוכח חסרים מוסדיים, ורצון לכופף את המציאות באמצעות שמות מוסרניים.
פדגוגיה עקומה
הבחינות מביאות טקסטים והנבחנים נשאלים, "הסבירו כיצד [תפקיד, חוק, עיקרון] בא לידי ביטוי בקטע". אלא שזאת אינה שאלה באזרחות. שאלה באזרחות עשויה להיות: "מה לומדים מהקטע על התפקיד, החוק וכו'? ".
שאלות מתפלספות שעדיף בלעדיהן, לדוגמה: "הציגו חובה אחת של האדם כאדם וחובה אחת של האדם כאזרח" (קיץ 2023, שאלון 1, שאלה 5); "מחויבות ואחריות של יהודי התפוצות כלפי מדינת ישראל" (שאלה 3). לשאלות אין תשובה מחייבת, וכדי לענות צריך להציג תשתית של הנחות. בקיצור – אין מקומן בבחינה.
מה לעשות? כלום
התשובה המלאה, שמשקפת את דעתי הלא-מחמיאה על האזרחות הישראלית, היא שהבגרות באזרחות חסרת ערך פדגוגי, בזבוז זמן, ולאותם מתי מעט שהפנימו משהו בלימוד לקראת הבחינה, מעניקה חינוך לא מוצלח – ולכן עדיף בלעדיה.
אף שיש בעיות בנות תיקון (עילגות אינה גזירת גורל), הבחינה נידונה לכישלון מפני שהיא משקפת את האזרחות הישראלית, ואת העולם המושגי שתומך בה, שמשותף לכל הקשת הפוליטית בישראל — ולכן אי אפשר לשפרה משמעותית, וממילא לא תמצא לכך המוטיבציה, לא מימין ולא משמאל.
אפשר לנסח את המסקנה כמעין פרדוקס: בחינה רצינית שמתייחסת למציאות המוסדית-חוקית תשקף בהכרח את התפיסה האזרחית בישראל ולא תהיה חינוכית; בחינה חינוכית שמתרחקת מהמציאות הישראלית תוך עובדתיות רציונלית לא תהיה ישראלית מספיק בשביל להיות בחינה באזרחות; הפתרון הישראלי הוא להתייחס להמשגה הישראלית כאל חוקי ניוטון.
אפשר להוסיף – אזרחות רצינית תייתר את הבחינה. בארצות הברית, בריטניה, קנדה, אוסטרליה, צרפת, ובמדינות נוספות של שלטון החוק ואתוס אזרחי מפותח אין בחינת סיום מקבילה (יש, לפעמים, דרישות סיום לידע עובדתי יבש, בסיסי, ולא מתחכם בנוגע לממשל וההיסטוריה הלאומית), ואת התרבות האזרחית מפנימים בשיעורי מתמטיקה ובהפסקה.
מאידך, לפני כחודש חברה מתוניסיה סיפרה לי על הבחינה באזרחות במולדתה ממנה למדה להרחיק את ההמשגה הפוליטית מהמציאות הציבורית. זה לא עניין של ימין או שמאל, מפני שלהתחלפות ממשלות ושרים השפעה על הדמיון הפוליטי יותר מאשר על עיקרי המציאות המוסדית והתרבות הציבורית בישראל. קיומו של מקצוע האזרחות בישראל הוא בעצמו תולדה אירונית של חולשתה של האזרחות בשנות ה- 80 בניסיון הצנוע אך מלא הפאתוס להנחיל אתוס ממלכתי מלמטה-למעלה, כלומר לשנות את החברה דרך מערכת החינוך. מאז התפתח קונצנזוס על עניותה של תכנית הלימודים תוך ויכוח כאילו משמעותי על הכיוון הפוליטי הרצוי של הרפורמה שתיגאל את המקצוע מעליבותו.
וכך על להוסיף ולגרוע נאבקים בני האור בבני החושך – יחליט הקורא איך לאייש את התפקידים – ולא אלה ולא אלה ירצו לוותר כליל על הבחינה, מפני שאז עליהם להודות שהרפורמה היא לימות המשיח. כדי להשלים את התמונה צריך להודות בשוליות של תכנית הבגרות באזרחות (ללימודי האזרחות שלא לבחינה לא אתייחס). דורות של תלמידים עברו את הבחינה ללא מאמץ ניכר, ואני ביניהם , בציון לא רע, וכל מה שנותר בזכרוני הוא קליפה ריקה של כמה מושגים כמו בג"צ קול העם. הבגרות באזרחות היא לא יותר מרמזור עודף על הכביש: מעכב אבל לא סיבה לשנות את המסלול.
לחינוך הישראלי צרות גדולות יותר, ולכולם נוח להעמיס על מקצוע האזרחות חלומות ותקוות – כאילו הבחינה היא המעצבת את המציאות, ולכן שינוי הבחינה יתקן את המציאות – ואז לנזוף בילדים שיסיימו את שיעורי הבית במתמטיקה ובאנגלית.
