שירי ברוק-שגיא היא משוררת ועוסקת בשפה בחדווה גדולה גם לפרנסתה – עיתונאית, עורכת, וכתבת תרבות. שיריה מתפרסמים בעיתונות יומית ובכתבי עת ספרותיים כבר למעלה מעשר שנים. והנה, "נבואות לאחור" – ספרה הראשון, בעריכת רון דהן, בהוצאת "ספרי עתון77".
הספר מחזיק 50 שירים, שנבחרו בקפידה מן הרבים, והם מקנים לספר לכידות תוכנית וסגנונית. את הספר פותח שיר יפהפה "זו כנראה תהיה התמונה האחרונה":
השיר מייצג נאמנה את נושאי שירי הספר, פונה לשכל ולרגש, מערב את אמנות המילה – "המחבר", עם האמנות הפלסטית – "התמונה".
השיר מעורר ערנות-סקרנות: תמונה אחרונה בשיר ראשון. השיר צורם, עוכר שלווה, במילים "המת", "מוות", "ערופות", בריחוף של הילדים הישנים. התמונה מעניינת, מחדשת. הבית האחרון של השיר מנסח תובנה עמוקה על אמנות: כוח היצירה של אמן מפעיל את הדמיון של הצופה, בזכותו היצירה קיימת. יש כאן הבעת הערכה כלפי הקורא, הבורא יצירת אמנות, שיר בפרט.
הדמיון היצירתי של שירי מניב רעיונות בדיוניים בשירים נוספים. לדוגמה: "והאם לא היינו קיימים אלא / זו בראשו של זה בראשה של זו?" בשיר "האם אתה המצאת אותי או שאני המצאתי אותך"; "הכפילה שלי אומרת לכפיל שלך" בשיר "חורף מדומה דומה לקיץ חולה".
שם הספר, "נבואות לאחור", אוחז בסתירה, מעורר מחשבה. המילה "לאחור" נמצאת רבות בשירי הספר בהקשרים שונים. לדוגמה: "כוסות היין השפוכות לאחור" בשיר הפותח; "לנסוק לאחור" בשיר "הוא שואל אותי אם אפשר להירפא מזה"; "להדליק את האש לאחור" בשיר "כמו אבן מתגלגלת במורד הזמן". וגם הנבואה מהדהדת בתוך הספר – בשירים "חורף מדומה דומה לקיץ חולה", "ואני לא יכולה להתנבא בהעדרך אלא על העבר שגזלנו".
בנושא הנבואה, למי היא אפשרית? הרי מתוך אחריות גדולה אנחנו יכולים לדבר רק על העבר, כלומר, להתנבא לאחור. נושא האינטלקט מעסיק את שירי, ויחסי הכוחות שלו עם הרגש, בפרט עם ארוס:
המילה "אחרון" בהטיותיה השונות, היא קרובת משפחה המילה "לאחור" ומשתלבת באווירת הספר. למשל: "התמונה האחרונה" בשם השיר הפותח; "ריקוד אחרון" בשיר "תני למילים לרקוד על הדם"; "יללת תנים אחרונה" בשיר היפהפה "בקצה העיר שחררנו את החיה מכלא השפה".
לשפה מקום מרכזי בשירי הספר: היא אמצעי הביטוי והמטרה בפני עצמה. הספר שופע שורות יפהפיות, כפי שראינו בשירים המובאים כאן במלואם, ועוד, לדוגמא: "אתה מנסה להרכיב אותי כל הלילה על אוכף הדברים היפים" בשיר "תענוג להתווכח איתך על כוכב האלפא של המילים"; "ארובות הכעס מעשנות בה חרונים" בשיר "עצם את העיניים קין".
השיר "ימי פומפיי האחרונים למהירי החלטה וחטאים קלים" גדוש ביופי של רעיונות וביטויָם השירי, והוא מעניק לעיר, כוכבת הספר, פן מיתי:
שירי גם ממציאה מילים חדשות, שפירושם מתבהר מההקשר. ראינו בשיר הזה "לשתות את הרגע בדוכני הַמִּיצִיּוֹת", וישנה גם "סלואו צוּמוּד" בשיר "תני למילים לרקוד על הדם".
כפי שראינו בשירים שהובאו כאן, כותרות השירים בולטות במקוריותן. מבחינת הצורה הן כתובות כשורה ראשונה של שיר – מנוקדות, עם רווח רגיל לשורה שמתחת – אך בגופן מודגש. מבחינת תוכן הן לרוב שומרות על עצמאות, ולעיתים כותרת גולשת לתוך שיר, שממשיך אותה.
תודה לך, שירי ברוק-שגיא על השירים המהנים, המחכימים, והמרגשים, שנוצרו, כך נדמה, במגרש המשחקים של השפה ובמעבדת התודעה שלך.
נאחל לשירי הנאה שלמה בחגיגת השקת "נבואות לאחור" ביום חמישי הקרוב 5/2/26 ב"הנסיך הקטן" בתל-אביב:
