לידיעת הציבור: שירתו של טובי סופר

חוקרת הספרות עופרה מצוב-כהן מנתחת את ספר השירה החדש של טובי סופר "רחובות".

המערכת

יש עיקרון חתרני בבחירות האומנותיות של טובי סופר – אולי בהתייחס לשם משפחתו וכהתרסה לשם שנקבע עבור המשורר – בחירתו היא בעיסוק בטקסט המצומצם, בכתיבת שירה.

יש הרבה סוגות בשירה, עם מאפיינים ייחודיים לכל סוגה, ועם זאת ניתן להצביע על מכנה משותף לכל הסוגות השיריות, ממקאמות עבריות שנכתבו בימי הביניים בספרד ועד לשירת הייקו היפנית במזרח הרחוק – עיקרון הצמצום במלל. נראה לי שבשיריו של טובי סופר, גם בספר השירים החדש שלו, רחובות (ספרי עיתון 77, 2026), המאפיין השירי הקלאסי נשמר בכל שירי הספר.

הנחת העבודה של חוקר ספרות תבקש לבדוק האם המשורר פרע כשורה את המאפיין השירי של סוד הצמצום, מה מקפל בתוכו כל טקסט שירי, ובאיזה אופנים מביע טובי סופר את המבעים בשיריו, שהם לרוב טקסטים קצרים, מצומצמים במבעם ובמלל?

לפני שננסה לבחון את הזיקה שבין אורך הטקסטים, עניין שהוא לכאורה טכני ושולי, לתפיסותיו של הדובר, נציין שהספר בנוי משישה חלקים. לכל חלק יש כותרת, ציטוט מאחד השירים. אחד מן החלקים נושא את הכותרת 'אוקטובר 2023'. על הכותרת אין צורך להכביר במילים, נכון להיום היא חלק הצרוב בזיכרון הקולקטיבי ובתודעת הקורא. ייתכן שגם לחלוקת ספר השירים לחטיבות ישנו קשר לעניין שעליו אני מבקשת להצביע.

הבחירה בכתיבת שירה היא אנלוגיה לרגש מעומעם, או בהיר, כעין אפיפניה של הדובר שמביאה איתה הבנה ברורה וחדה, מפתיעה, ולעיתים גם משלימה ומקבלת. זו הבנה שאורכה כהבזק חשמל. כזו ששמואל הנגיד ניסח אותה בשירו שמח בעבור הגיעך אל אלי. שנים חמישים בעולמך: "אין לי בעולם לבד שעה אני בה, והיא תעמוד כרגע ואחר כן כעב נסעה". הנגיד מתייחס בדבריו לזמן המהתל באדם, ולעמדתו המבטלת את זמן העבר וגם את ההווה המתמשך, ומכאן גם את זמן העתיד שבבואו יהפוך לחוויית עבר. עמדה זו של הנגיד נובעת מהבנה המתחוללת בהבזק של רגע. לחוויה פנימית זו יש ביטוי בספרו רחובות. הדובר פותח בנושא שאליו הוא מתייחס מן המרחב החיצוני, נוף או מבע אנושי, וחלקו השני, הקצר, של השיר מתייחס אל התכנסותו אל חוויה פנימית, גילוי או הבנה, המתקיימת במרחב הסובייקטיבי, הפרטי. רגע ההבנה המצומצם הוא אנלוגי למבנה ולצורת השיר, לטקסט השירי המצומצם, המיניאטורי, בשיריו של סופר. נראה כי אין לו צורך להרחיב, להדגים ולפתח את ההבנה המזוקקת שהבזיקה ברגע:

הִתְבַּצְּרוּת

"אֲנָשִׁים מִתְבַּצְּרִים בְּאָשְׁרָם

וּמְסָרְבִים לְהַעֲנִיק לְאִישׁ

פֵּרוּר מִשִּׂמְחָתָם

כִּי רַק הֵם בָּעוֹלָם וְאֵין עוֹד מִלְּבַדָּם. [1]

הטקסטים הקצרים מביעים הבנה סובייקטיבית של הדובר, מעין "נפילת אסימון" פילוסופית המתחוללת לפתע כהבנה, כאפיפניה, וזו אינה נשארת כחוויה בלעדית לדובר אלא מצליחה לעורר  אמפטיה בקרב הקוראים. כך, בשיר ללא כותרת:

*

הָיָה בֹּקֶר אֶחָד

פַּעַם,

הַרְחֵק מִכָּאן,

שֶׁבּוֹ רָאִיתִי אֶת הָאוֹר מְנַגֵּן

וְאֶת זִמְרָתוֹ שָׁמַעְתִּי. [2]

לעניין האפיפניה, שיש בה גם אלמנט של הפתעה ושל חידוש, נראה לי שיש אף זיקה לכותרות השירים. לטקסט הקצר הנזכר לעיל, שבו מתוארת חוויה סובייקטיבית חד פעמית לעיל, אין כותרת. בסופו של השיר מצוינת הבנתו של הדובר על חוויה רב חושית מיוחדת במינה, כעין התגלות של השכינה בפני הדובר. נדמה כי בהבנה רוחנית גבוהה מעין זו אין צורך בכותרת מגבילה וממסגרת. היעדר הכותרת מזמנת לחוות במלואה את תחושת ההבנה המפתיעה, הרגעית, ובטקסט זה את ההבנה הרוחנית, במלוא יופיה, כפי שחווה אותה הדובר – האור המנגן והמזמר.

לעומת הטקסטים הקצרים יש בספר גם טקסטים ארוכים, רבי מלל. בקריאה ראשונה ניתן לומר עליהם שהתמתיקה המשותפת לטקסטים אלו היא סיפורי חיים המתייחסים לחסר, לצמצום, ולפירוק. לפירוק של התא המשפחתי, לפירוק התא הזוגי, לפרידה ולעקירה של סובייקט ממקום וממרחב אל מקום אחר. בטקסטים האלו, כמו בשירים "פְּרִידוֹת קְטַנּוֹת" [3] ו-"רְכוּשׁ נָטוּשׁ" [4], הטקסט הוא ארוך ורב מלל, מפורט. כך למשל, הדובר מצטט את דבריהן של הדמויות המופיעות בשירים כניסיון אותנטי שלו להבין את מהלכיהן של הדמויות המתוארות ואת הדרכים שבהן בחרו ללכת. אלו דרכים השונות מדרכו ומסך חוויותיו. כך בשיר "פְּרִידוֹת קְטַנּוֹת" הוא אומר:

 וַאֲנִי חוֹשֵׁב

לָמָּה לִי כָּל אֵלֶּה

כְּאִלּוּ אֵין דַּי

בַּפְּרִידָה הַהִיא

הַגְּדוֹלָה, הַנְּכוֹנָה

לְכֻלָּנוּ בַּפִּנָּה. [5]

לכאורה, ניתן לומר כי הדובר מוותר מראש על התנסות בחוויות הנקשרות לפרידה מאנשים וממרחב מוכר. הוא מרחיקן ממנו, לכאורה, כתבוסתן, כגילוי של חולשה, או אולי כאדם פסיבי או ניטרלי, המבקר להביט מן הצד על חוויות חיים שונות. בסיום השיר הוא מתרץ את תפיסתו כפטליסט שרגע הפרידה מן החיים מנקר כל העת בתודעתו: "כְּאִלּוּ אֵין דַּי/ בַּפְּרִידָה הַהִיא /הַגְּדוֹלָה, הַנְּכוֹנָה/ לְכֻלָּנוּ בַּפִּנָּה". כנותו של הדובר עומדת לזכותו, שהרי בתחילת השיר הכריז בגלוי ש"פְּרִידוֹת קְטַנּוֹת שׁוֹבְרוֹת אֶת לִבִּי". לכאורה, שני רגשות לעומתיים דרים זה לצד זה בנפשו, ובאמצעות המבעים השיריים מתאפשרת התחלתה של הבנה או הסכמה עם תפיסתו של הדובר כי החיים מתקיימים לצד הידיעה על סופם, ולכן מוטב לוותר על אירועים מחמיצי לב.

בשיר הזה יש ניסיון של הדובר לא רק לפתוח את דלתו הרוחנית בפני הקוראים אלא הליכה לקראתם, אל המרחבים שלהם, אל הפרידות הקטנות שלהם, כדי להבין את פשרם. גם הוא מבקש לגלות ולפתח אמפטיה לחוויות לא לו, למרחבים של האחר. הוא עושה זאת בזיקה לאנשים ולנופים בהווה, ומיצר על כך שאינו יכול להכיר מרחבים ואת האופקים הרוחניים של אנשי רוח שהעריך ואולי אף התפתח לאור שיריהם. כך בשיר:

חֲבָל שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי אֶת יְהוּדָה עַמִּיחַי

 חֲבָל שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי

אֶת יְהוּדָה עַמִּיחַי

וְאֶת זֶלְדָּה.

לוּ יָכֹלְתִּי, הָיִיתִי שׁוֹאֵל אוֹתָם

מַשֶּׁהוּ בְּעִנְיָן מְסֻיָּם (אֱלוֹהִים)

וְאֵיךְ קָרָה

שֶׁאֶצְלוֹ זֶה כָּכָה

וְאֶצְלָהּ זֶה כָּכָה. [6]

גם בשיר הזה, שאינו קצר ואינו ארוך ביחס לטקסטים בספר, המבנה מעניין. אלוהים הוא שובר השוויון בטקסט, הוא הישות שהבנתו תביא למענה על תהייתו של הדובר "וְאֵיךְ קָרָה/ שֶׁאֶצְלוֹ זֶה כָּכָה/ וְאֶצְלָהּ זֶה כָּכָה". אלוהים אינו נזכר בגלוי כי אם מאחורי הפרגוד תרתי משמע. הוא נזכר בין סוגריים, ואילו הייתה לדובר תשובה על ה"מַשֶּׁהוּ בְּעִנְיָן מְסֻיָּם" לא הייתה כל תהייה. ספר השירים הוא 'חילוני' במובנים רבים אך באותה מידה יש בו יחס מכובד ומכבד. חיזוק לכך ניתן למצוא בשיר האחרון בספר "מַרְצִיפָּן" שבו הדובר מודה כי

אַחֲרֵי שָׁנִים

לָמַדְתִּי לְהַגִּיד "כֵּן".

כֵּן – לְמַרְצִיפָּן מְסֻכָּר,

לְחִיּוּךְ

שֶׁל

זָרִים בַּתּוֹר לַכַּסְפּוֹמָט,

לְמִלִּים שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי,

לְמוּזִיקָה אַחֶרֶת,

לְאִשָּׁה שֶׁמְּסַפֶּרֶת,

וְיֵשׁ לִי עוֹד רְשִׁימָה אֲרֻכָּה.

כֵּן, תּוֹדָה. [7]

בטקסט מדגים הדובר את תובנתו, שהיא פרי של לימוד ארוך. לצד התמונות העירוניות, החומריות, השגורות, יש גם מבעים המנוסחים בלשון שבלונית אך ייתכן שהם מנוסחים בלשון מוסווית ולמעשה הם איזוטריים ומכוונים לאלוקות המופיעה בשיר שלעיל כלאחר כבוד, בסוגריים: "לְמִלִּים שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי,/ לְמוּזִיקָה אַחֶרֶת,/ לְאִשָּׁה שֶׁמְּסַפֶּרֶת,/ וְיֵשׁ לִי עוֹד רְשִׁימָה אֲרֻכָּה". המוסיקה הנזכרת שהדובר כמה להכיר, מהדהדת לנבל שבו ניגן דוד המלך, מה האישה מספרת וכמה מסקרנת ההצהרה "וְיֵשׁ לִי עוֹד רְשִׁימָה אֲרֻכָּה", ואנחנו הקוראים מבקשים להכירה. מהשיר הזה, החותם את "רחובות", מובעת הוקרת תודה של הדובר, ומשתמע כי הטיול ברחובות לא הושלם.

סופר מגלה טפח ומכסה טפחיים. באיפוק, בשקט, השורים בשיריו, בשימת הלב לפרטים.

 מצפה כבר לספר שיריו הבא.

הערות שוליים

[1] טובי סופר, רחובות, תל אביב: ספרי עיתון 77, 2026, עמ' 20.

[2] שם, עמ' 9.

[3] שם, עמ' 18.

[4] שם, עמ' 19.

[5] שם, עמ' 18.

[6] שם, עמ' 30.

[7] שם, עמ' 66.

ראו גם

טובי סופר ב"יקום תרבות".

טובי סופר בשני שירים על שני יוצרים

הסכת על השיר "בונסאי" של טובי סופר בערוץ היוטיוב של עופרה מצוב-כהן "על החיים ועל הספרות":

טובי סופר קורא בגלי צה"ל בתוכנית הרדיו "ספרים, רבותיי, ספרים" את שירו "בן דודתי דומה לאבי" מתוך ספרו "רחובות":

השחקן נתן דטנר קורא בגלי צה"ל את שירו של טובי סופר "ידידי המשורר" מתוך "רחובות":

רן בנימיני קורא משירי טובי סופר ביומן "הבוקר הזה" בכאן חדשות ברשת ב' ובכאן 11.

רון נשיאל משוחח עם טובי סופר על אודות ספר שיריו החדש "רחובות" בתוכנית "מגזין שבת", ששודרה בכאן רשת ב':