אהבה בגובה האדמה: מחשבות על הסדרה "מקום שמח"

איריס שפירא ילון צפתה בסדרה מעוררת הויכוחים "מקום שמח" והירהרה בשאלה: מה בעצם היא אומרת?

המערכת

"מקום שמח" היא סדרה על אהבה. לא אהבה הוליוודית אידילית של שקיעות ותשוקה סוערת, אלא אהבה ישראלית מחוספסת, יחפה, על אדמה בגובה הכאבים. זוהי אהבה שמסוגלת לקבל דחייה ולא לנטוש, כזו המחזיקה על גבה השפוף, ובקמטי מילותיה, את מורכבות החיים. אהבה הניזונה מההכרה שמישהו רואה את פניך האמיתיים, ונשאר.

הסדרה המקורית, פרי עטם של נועה קולר ורם נהרי, אוחזת בלבבות וצוברת מיליוני צפיות. בבמבט ראשון הסדרה נראית כקומדיה טרגית על בדידות עירונית ועליבות אנושית, על תקשורת בוטה, היעדר גבולות בין דמויות אומללות התקועות בקשרים בלתי-מספקים ופוצעות זו את זו, פגיעה שאינה נובעת מרוע, אלא מחוסר אונים ומהעברה בין-דורית של סבל. במבט אחר, שבו אתמקד, נפתחת הסדרה אל רבדים עשירים בחמלה ויופי, מבקשת לברר מחדש את השאלה: מהי אהבה?

טחורים ובדידות, פירוק והרכבה

"מקום שמח" מפרקת לרסיסים מיתוסים מקובלים כדי להרכיב מחדש הבנה אחרת של אהבה. היא מלמדת שחיים אמיתיים הם מגושמים, אין בהם צדק או סדר. את יכולה לחלום על משפחה, אך להרגיש בביתך ובגופך, כבכלא. את יכולה להתמרד על כך ש"לא מזיינים אותי כמו שצריך", כפי שורד מתלוננת בפני בן, ולשמוע ממנו את התשובה "נדפקת" (תרתי משמע), עליה היא משיבה בכנות אירוניה צינית כואבת "זהו, שלא". זו סדרה בוגרת המסרבת להתפשר על רומנטיזציה, והיא משתמשת בבוטות ובהקצנה לא מתנצלת. בין בדיחות שואה לצעקות, בין שעשוע לזעזוע, היא מזקקת את המהות האנושית למשפט מצמית, "החיים זה פיפי קקי טחורים ובדידות", כמנטרה חתרנית כנגד דימויי האושר המושלם. המשפט הזה חוזר אך אינו נשחק, ומתגלה בשכבות נוספות. הגוף המביך, הארוס השחוק, הבדידות שאינה נעלמת גם בתוך קשרים. מתוך שפל העליבות הלא-אסתטית ומתוך היעדר הפרטיות (גם לא בשירותים), אנו למדים על צורה נוספת של אהבה חיה ופועמת – כזו הנשענת על היכולת להכיל אחר ולהניח יד מקרקעת על כתפו, ברגעים המכוערים, כשהדברים מתפרקים.

דור המייסדות, ניפוץ המיתוסים

אחד הרגעים החזקים בסדרה הוא השיח בין נעמי (תיקי דיין) לדבורה (ליה קניג). נעמי, שאינה רוצה "להיות נכה במדינת ישראל", חוששת מהקטיעה בשל הסכרת הלא מאוזנת שלה, ומבקשת מדבורה, קרובתה הפרטיזנית לשעבר, לבצע בה המתת חסד, כפי שעשתה לבעלה. "את, לפחות אהבת את אברהם", אומרת נעמי. תשובתה של דבורה מנפצת את מיתוס האהבה הרומנטית בנישואים ארוכים: "לא אהבתי את אברהם. לקח אותי בת תשע עשרה, התלהבתי מהעברית שלו".

שתי השחקניות הנפלאות משלבות יידיש ועברית בחינניות גדושת חוכמת חיים, ומשוות את גורלן כמי שמתחרות מי שרדה חיים קשים יותר ללא אהבה טובה. כשמזכירים לנעמי "לך יש ילדים", היא משיבה באנחה, "נו, ילדים". בכך היא מחליפה באבחה את מיתוס האהבה ההורית הממלאת משמעות, בשיממון קיומי.

דבורה לא מתרצה גם כשנעמי מתוודה שאיבדה את שמחת החיים. "החיים הם לא באמת גליק גדול", מסכמת דבורה, "אבל ללכת מפה רק מפני שלא נוח? זה ממש פינוק".

שיחה זו היא המקום העצוב, בו הסדרה מביטה בלב עומק הבדידות הקיומית. דבורה, הזקנה הגאה חדת הלשון, טוענת כי אהבה איננה רחמים, אלא אחריות ומוסר. כשדבורה דורשת התנצלות מנעמי שקיללה וחיללה את כבוד אימה, נעמי משיבה לה בעוקצנות: "מה, יש לך כבוד של פרענקים?". בוקע מגרונן אותו קול חשוף של אהבה שמבקשת לקבל תוקף, גם כשהיא עטופה בקוצים.

אהבה, מוות וגבולות

הקשר בין ורד לאמה הוא דוגמה מרתקת לאהבה הנבחנת על קו התפר – ביקורת; ציפיות; וצרכים שלא מולאו – ובכל זאת קרבה אינטימית כמעט ללא מרחק. כשנעמי שואלת את ורד אם הזוגיות שלה היא "נישואי היטלר", חיים משותפים מתוך פחד הבדידות, ורד מזדעזעת ונעלבת. הן הולכות יחד לסדנה של יותם (עידן חביב), מחפשות פתרונות לסבלן שהתגבר. נעמי רוצה לשמוע שתוכל לוותר על הקטיעה, וורד רוצה להרגיש שוב נחשקת. שתיהן מקבלות ממנו נחמה, תנועה חדשה, וטעימה מכלים פסבדו-רוחניים.

יותם, כסמל לגבר הכריזמטי מהסוג הרגיש, יודע להעניק לנשים שיח רגשי מחבק ותקווה ארעית, שמתפוגגת כשמצבה הרפואי של נעמי מחמיר. דבורה מסרבת שוב לבקשת המתת החסד, "את לא סופנית", ומטיחה בנעמי "את מתפנקת, אמא שלך הייתה מתביישת בך", משפט המעיד כי כמיהה לאישור הורי, תמיד שם. אז, פונה נעמי לוורד ומבקשת ממנה את הבלתי אפשרי, אהבת בת שתכיל בחמלה את רצונה להימנע מסבל, ותסייע לאמה למות.

ברגע הזה, בו מוות ואהבה נוגעים זה בזה, היא מתארת לה בחיוך איך יצפו יחד בסרט לפני המעשה ויאכלו סושי. "הגוף ממאיס את עצמו", מסבירה נעמי, "כדי שיהיה קל יותר להיפרד. נמאס לי". ורד מסרבת, לא מתוך פחד, אלא מתוך אמונה שאם תצליח להחזיר לאמה את שמחת החיים, היא תשיב אותה גם לעצמה. ורד בורחת מההתמודדות בביתה ומבקשת שליטה על כאב שאינו נשלט. היא מנסה לרתום את אחיה נדב (רועי עידן), שניתק קשר, לשמח את אימה המדוכאת. כשהוא אומר "האישה הזו לא לטעמי", ורד עונה בחוכמת רחוב: "מה זה חומוס? מי אמא שלו לטעמו?".

מתוך כאבן של הדמויות האחוזות זו בזו, עולה התובנה שיותם מזקק: "מי שמאוהב, לא רוצה למות".

אש, אדמה, והאומץ להישאר

בלב הסדרה עומד הקשר בין ורד לבין בעלה בן (אביהו פנחסוב), המציג אהבה גדולה שנמדדת בעצם ההישארות. ורד היא אש: רעבה ליחס; סקרנית; רוצה לחיות על העור, לחוש מנעד רגשות. בן הוא אדמה: סופג; כבד; ויציב, לעתים עד כדי קהות. "מה מחזיק אותנו יחד? נכס וילדים?", שואלת ורד, ובן עונה בכנות: "אני אוהב אותך יא מטומטמת".

הפער ביניהם רב והמציאות מחוספסת. הוא מפליץ באמצע מעשה אהבה, עושה את צרכיו בחדר האמבטיה כשאשתו מתרחצת, ומזמין אותה לאינטימיות במילה "ציצים". אי-כיבוד הגבולות והשפה המחוספסת, הם דברים שורד פוגשת גם במערכות יחסים אחרות בחייה, ומכירה עוד מהבית. בטיפול הזוגי, אליו הסכים להגיע לבקשתה, הוא מדמיין "נקניקייה מרגיעה" שיאכל אחרי.

הסצינות ממחישות כי בן מעדיף מעשים על פני דיבורים, וכשקשה לו לשמוע את מצוקתה, הוא מתכנס לתוך עצמו. מנגד, ורד זועקת את תסכולה: "אין לי אויר, אני לא מוכנה להיות חיה מתה, בתוך הבית שלי". בסיום הטיפול, כשהם אוכלים נקניקיות ברכב, הוא מודה שנמאס לו מהטון בו היא מדברת אליו "כמו שטן". כשהיא צועקת "דפקט, אני נלחמת עלינו", הוא עונה: "מי יכול להקשיב לך? את פודקאסט…את מונולוג של נביאת זעם".

תחת הגסות, מונחת אמת רגשית של גבר שמרגיש הכל, ושמוכן לצאת מאזור הנוחות שלו. כאבו של בעל נאמן, איש משפחה מפרנס ואוהב, שחש שאין לו מקום בקשר. כשהיא מגזימה, בן מציב גבול, "די, אין תלונות עכשיו", או מבטא בקול את כמיהת הגברים מהדור הישן: "את רוצה לעשות משהו בשביל הנישואים שלנו? תני לי שקט".

במפגש הדרמטי בין היסודות, אש ואדמה, נוצרת אלכימיה של אהבה. נקודות החיבור אינן נמצאות במחוות גדולות, החסד מתרחש ברגעים קטנים, פרטיים. למשל, כשיותם מתרברב ביכולותיו המביאות אישה לשיא ארוטי במילה, בן בא לוורד ואומר, "שיפוד, טפטפות. גמרת?", למרות התיסכול על הארוס הזוגי שכבר איננו בוער ביניהם, היא מחייכת ואומרת, "תנסה עוד", והוא ממשיך, "דשא סינטטי". יחד הם צוחקים צחוק מפוכח, משחרר, מחבר.

ורד מתאהבת ביותם, שמייצג את ההיפך מבן, ומציע פנטזיה רומנטית סוערת ושיח אמפתי, שכה חסר לה. לאחר עימות נוסף עם בן, בניסיון להתקרב אליו, ורד מספרת על "מקום בטוח", שדמיינה ברווקותה – בית עם בן זוג שאוהב ולא עוזב – ולמעשה דמיינה וזימנה אותו, את בן, לחייה. בן לא מתרגש ועונה "את יודעת כמה פעמים שמעתי את הסיפור הזה?", שוב מתגלית התקשורת הלא-מותאמת, המרחיקה, ביניהם.

כשורד מתוודה בפניו על ההתאהבות ביותם, תשובתו "זה יעבור לך", מהדהדת את נעמי, "את לא צריכה להתגרש, כל מה שאת מדמיינת, אין אותו. את צריכה לשכב אתו וזהו", לאחר שהאם סיפרה לה כי היא עצמה בגדה בצעירותה, וזה רק הורמונים. האמירות מנפצות את מיתוס "דבק" הנאמנות, ולוכדות אמת רחבה יותר. פיכחון פנימי מונע מורד לבגוד. היא מבינה שיותם אינו מייצג אמת ממשית של קשר, שתתקיים מחוץ לפנטזיה. בתבונתה הנשית, היא מבקשת מבן שיבוא, והוא עוזב הכל ומגיע. הם יוצאים מהעיר לצימר, כואבים את "מה שיש אותו" וממשיכים לפצוע. מדברים על גירושים אך נשארים יחד. ורד יודעת שהיא יכולה לסמוך עליו, שפיו וליבו שווים, הוא באמת אוהב אותה.

טעם ותנועת החיים

במסע לווילנה עם ילדיה, נעמי שבה למקום השמח שלה, לזיכרונות ילדותה, וגעגועיה לאמה פסיה, זו ש"בזכות שדיה הגדולים ניצלה השושלת". שם, היא מוצאת את האומץ ליטול את חייה בידיה. היא מזכירה לנו שהאחריות לגורלנו אינה מופקדת בידי מושיע חיצוני, גם לא בידי מושיק גלאמין המדומיין, היוצא מהטלוויזיה כדי לפוגג את בדידותה, ערב הניתוח שהיא מסרבת לעבור.

בפרק הראשון יותם מציג את עצמו כ"מאמן רגשי", ובן עונה לו: "אתה בתחום השרלטנות". בפרק האחרון, לאחר מותה של נעמי, המשפחה יושבת שבעה, יותם מעניק לורד פתק ובו ארבעה דברים שנעמי כתבה ששימחו אותה. האחרון שבהם, "התחת של ורד", דוגמא מקסימה להומור בסדרה, המעניק לדמויות אפשרות לבטא אהבה בדרכן הלא-רגשנית. הדמויות נדרשות לדמוע, לברוח, להתווכח, לצחוק על המצב, ולחזור – לבחור כל פעם מחדש שלא לנטוש את האחר, או את עצמן, ולמצוא טוב בתוך השגרה.

נעמי צועקת על הנכדים, ורד צועקת עליהם חזרה, גם כוונות טובות מכאיבות. האירוניה חוגגת, נעמי היא קלינאית תקשורת, שאינה מפגינה תקשורת נעימה. לא מקדישה לילדיה שלה, אך בעבודתה היא מגינה בחירוף נפש על מטופלת צעירה, ונושאת באשמה לא לה, במחיר פרנסתה.

שמות הפרקים: נע לגעת; שמחה בחלקך; בובות על חוטים; הנקניקייה שלי; כשהייתי יפה לא ידעתי; סודות חבויים; תיירות יהודית; רחוק ולבד. כל שם משרטט גוון אחר של צורך אנושי: הצורך במגע; בסוד; בנחמה; במרחק; ובהכרה.

הסדרה מראה כיצד אהבה מקבלת את טעמיה, כשמישהו מקבל אותך לא מושלם, על כל חלקיך ופגמיך, ונשאר לצידך – את הופכת שלמה. אתה חי. אין אדם אחד שמוציא מאיתנו את כל האיכויות – יותם מוציא מורד רוך וקלילות, שאינה מצליחה להביא אל הבית. בעוד שיותם זקוק לה בעיקר כמראה המחזקת את תחושת ערכו. היחס שיותם מעניק לנעמי מצליח, לזמן מה, להשיב אליה את שמחת החיים.

הכול מתרחש בין אנשים, בתוך מרחבים משתנים של מבט, צורך, וקבלה, חלקם פגי תוקף.

שפת אהבה טלוויזיונית

הבימוי והתסריט של "מקום שמח" נטועים באתיקה של "אדמת אמת", בבחירה אמיצה שלא לייפות את המציאות, לא להאיץ תהליכים, ולא להעניק לצופה נחמה בדמות פתרונות דרמטיים סגורים. התסריט מאמין בכוחן של סתירות להישאר פתוחות: דמויות שאינן מתפתחות; קשרים ופצעים שאינם נרפאים. הכתיבה מכבדת את ההיעדר לא פחות מן הנאמר – שתיקות ומבטים עייפים, שבתוכם הכל מורגש. זו תסריטאות של אהבה אמיצה, המבנה קוהרנטי עם התוכן. הבימוי מפנה למבוכה מקום בפריים. הפרטיות כמעט ואינה קיימת, והמצלמה היא נוכחות המתעקשת להציג מחשכים. האזכורים המוזיקליים מרחיבים מנעד רגשי שאינו מתנסח במילים, ומאפשרים נשימה היכן שהדיאלוג נותר חנוק. הבחירה להציב את יותם במרחבים פתוחים – חוף הים, החצר – מחדדת את החופש שהוא מסמל, כמפלט ממשפחתיות טעונה ומקומות סגורים. המשחק המצוין של כלל השחקנים, מעגן את הבחירות הללו בגוף חי – דמויות פגומות, חשופות, לעיתים לא נסבלות בנוקשותן, הכובשות אותנו דווקא בנכונותן הבלתי מתאמצת להיראות בלי מסכות. למשל, בסצינות שבין נעמי לדבורה, שתי נשים זקנות, לכאורה בשולי החיים, אך למעשה הן לב פועם של תודעה וזיכרון. הדיאלוג ביניהן, הוא מלאכת מחשבת חפה מנוסטלגיה אידילית, השזירה של אידיש ועברית יוצרת שפה חיה של הישרדות וזיכרון. המצלמה השוהה על קמטים ומבטים חדים, מסרבת להפוך את הזיקנה לאובייקט של רחמים. כך מתבהרת שפתה העמוקה של הסדרה – אהבה אמיצה שאינה מבטיחה גאולה, ומחייכת אל הקומי בתוך המר, במקום צפוף וחף מאשליות.

המלצה

"מקום שמח" הוא אירוע טלוויזיוני מפעים, המזכיר לנו ש"לעשות אהבה" איננה אינטימיות רגעית נסחפת על רקע טיפות גשם, אלא מסירות יומיומית להיפגש באמת עם מי שלצידנו. החיכוך, הגסות, המרירות, הפיוס, והחמלה, כרוכים זה בזו, בכל מערכת יחסים.

ורד מרשה לעצמה לרגע להתמסר להתאהבות ביותם, כחלום של חיים אחרים, אך בליבה יודעת שאין בה את עומק ההישארות. יותם הוא התאהבות, בן הוא אהבה. בחירתם של ורד ובן להישאר יחד, היא הכרה עמוקה בכוח החברות, ובמהותה של אהבה, המהווה בית ללבבות נרעדים ובשר משתנה, לאורך שנים.

הסידרה מציבה במרכז נשים חזקות, שעוצמתן נובעת מיכולתן לאהוב, גם כשהקשר דוקר. יחד עם הדמויות הגבריות, מתגבש פסיפס של אנושיות הנוגעת בכאב, בלי לאבד את היכולת להתקרב. כל הדמויות חשות שלא מבינים את סבלן ואת בדידותן, את כולן אפשר לחבב, ולמצוא בהן תכונה לאמץ, ומתוך כך מתקיים מפגש מרתק בין דורות.

העיסוק במוות כקריאת השכמה, מזמין אותנו להבין שמקום בטוח אינו תלוי בנסיבות מושלמות, הוא נבנה מתוך הסכמה להכיר בדרמה של האחר, מבלי להימחק בעצמך.

"כשהייתי יפה לא ידעתי שאני יפה, וכשנעשיתי חכמה, לא היה לי אומץ", אומרת נעמי, בחשבון נפש. "מקום שמח" מעניקה לנו את האומץ לראות את היופי גם כשהוא לא מושלם, בתוך החסר. היא מציבה בפנינו מראה ישראלית מגדילה, מבלי להציע מנגנון פתרון או הבטחה לשיפור.

אם נישואים, הורות, בית, ומשפחה אינם מספקים מקום שמח, מה כן? התשובה שהסדרה מציעה מרמזת כי האהבה נכנסת בחריצים השרוטים בתוך הדחיסות, שם השיפוטיות מפנה לה מרחב. בקשר אותנטי, אפשר להחזיק יחד פערים ופגמים, מבלי לחשוש שהקשר יישבר, וזו, אכן שמחה גדולה. "מקום שמח" מראה אהבה אחרת, לא אידילית, אלא אמיצה.

התסריט, הליהוק, המשחק, העריכה, הבימוי – כולם פועמים אהבה וכשרון. ממליצה בחום לצפות בכל שמונת הפרקים בכאן 11, לבכות ולצחוק, ואז לצפות שוב, מהתחלה.

צפו בפרק הראשון של "מקום שמח"