תפילות בדרך לאילת – סיפור זוכה בפרס

סיפור על מסע לאילת שמסתיים בצורה מפתיעה.

סיפור זוכה פרס במסגרת הפרויקט שבו "יקום תרבות" מפרסם מחדש סיפורים שזכו בבעבר בפרסים ספרותיים שונים.

הסיפור זכה בפרס הראשון בתחרות הסיפור הקצר ע"ש דבורה לוין של ירחון "את" בחודש מאי 1987. יו"ר ועדת הפרס חנוך ברטוב.

המערכת

כבר שעות אחדות אנחנו נוסעים דרומה. בבוקר, בטרם זריחה, צלחנו את מישור החוף, ובצהריים שטה מכוניתנו בין שדות חיטה קצורים שאניצי קש זהוב מרפדים את אדמתם, ובין חורשות אקליפטוסים קטנות, שתולות בשקעים ובקפלי קרקע צחיחים, והן מנסות לשווא לקשט בכתמים כהים של ירק את הנגב השחון. עתה, כשהתארכו הצללים והאור נוטה מערבה, אופפת אותנו דממה רכה ומשרה עלינו נינוחות ושלווה. בשתיקה מהורהרת אנחנו נוסעים ואין לנו צורך בדיבורים מיותרים, כי מחשבותינו זורמות כהרגלן במסלולים קרובים, והן מכירות זו את זו גם ללא מילים.

אור שקיעה מופז פושט על המרחבים הבהירים, וקרניו נשברות על המדרונות ועל קירות הקניונים המרוחקים של הרי אדום. ביד בוטחת מנווט האיש שלי את מכוניתנו בצד הרי ערבה מזוותים, רחוקים, הטובלים בגוונים מתחלפים של כתום, כחלחל וזהוב, ומשמשים תפאורה גרנדיוזית למחזה רב עוצמה. ערפילי דמדומים עוטפים את ההרים, ושרטוטיהם ספק נראים ספק נעלמים מבעד לאד האפור והאור העמום שאיבד משקיפותו.

כמו מאליה נשלחת ידי אל מקלט הרדיו ולוחצת על הכפתור. קולות מלל צורמני וצלילי רוק רעשניים שאינם לרוחי בוקעים מהמכשיר, ואני ממשיכה לברור בין התחנות עד שעולים צלילי שירים עבריים של סתיו, פושטים ממכוניתנו אל הפסגות המבהיקות בכריכי צפחותיהן, ומכים בפסלים נוראי הוד שחצבו הרוח והמים בבשר ההר ליד סוככי שיטות ושיחי אשל מוכי אבק וסחף.

אני אוהבת להאזין לשירים הישנים והטובים שליוו אותי בימי ילדותי ובימי שירותי בצבא. חביבה עלי התרפקותם המתגעגעת על העבר, והם מביאים אלי ריחות של מקומות שאהבתי, מראות ממחוזות החלום והתקווה, תפילות של נחמה וגעגועים אל מה שהיה ואל מה שיהיה. יש שירים שמחים ויש שירים המביאים צער וכאב, אבל אפילו כשמספרים שירינו על עצב ויגון אין בהם מן הייאוש המר והאפל, ולרוב הם נושאים עמם נחמה וציפייה לימים טובים שעוד יבואו לנו.

כיוון שאינני יודעת להתפלל אני מרבה לשיר, ומילות השירים השגורות על פי הן תפילותיי. קולי אינו ערב ואינו צלול, והמנגינות בוקעות מגרוני כשהן מסורסות, אבל אין לי צורך בביצועים וירטואוזים כדי לבטא את געגועיי. יש שהשירים מביאים דמעה נסתרת, ויש שהם מאירים את פני בבת שחוק של סליחה, ואני מלווה בקולי הסדוק את הצלילים ושרה על אודות הדברים שאולי לא היו מעולם, על ההר הירוק כל ימות השנה, על רעות שנקנתה בדם, על ברק השמיים ותפילת האדם ועל צער השתיקה שאינו שוכך, והשירה שוטפת במרחבי הערבה, סוחפת אותנו עמה, ומקצרת את דרכנו הארוכה והחדגונית.

לעתים מצטרף גם בעלי בהמהום קל לשירה, ואז נדמה שהתאחדו מחשבותינו והיו לזרם אחד המפכה באיטיות חרישית במרחבי הזמן, ושירינו המהדהדים במישורים רחבי הידיים מביאים לנו רוגע, ומיטיבים עם נוף המדבר היבש הנפרש לעינינו מבעד לחלונות המכונית.

עתה בוקע קולה של הזמרת שאהבתי ממקלט הרדיו. תחילה היא שרה משירי המשוררים שאהבתי לקרוא בנעוריי, ואחר כך  היא ממשיכה בשירי עם נוסטלגיים ובשירים חדשים שמנגינתם ממהרת להתנגן בנו, ולחנם ממשיך להדהד באוזנינו שעות רבות לאחר תום השירה ואינו מרפה. ממד דרמטי של כנות ואמת מקנה הזמרת לשירינו, ומילותיהם קולחות בשטף מגרונה ומתרוננות בלא מאמץ בקולה הצלול והמלוטש. כצולע נגרר קולי הצרוד, המגמגם, אחרי קולה הרך, ומילותיי עוקבות ומחזרות אחרי מילות השיר המדויקות ועזות הביטוי שהיא משמיעה בקולה הבהיר.

"איזו דיקציה נפלאה! כל מילה ברורה כל כך!", אני אומרת לבעלי, וצליל של קנאה עולה מדבריי. פגם יש בדיבורי, ולכן אני מרבה לקנא באנשים ששיחתם קולחת ושוטפת ומשפטיהם ברורים ובהירים. משחר ילדותי דבק בי הרגל רע של גמגום ואינני יכולה להיפטר ממנו. כבדת פה וכבדת לשון אני. מחשבות מרות מלוות אותי כל ימיי בגלל גמגומי המשונה, ומפח נפש תמידי וצער רב הסב לי. עצות שקיבלתי מרופאים, תרגילים שתרגלתי, ושיעורים שלמדתי מפי מומחים בתרפיה של הדיבור לא חילצו אותי ממצוקתי ולא ריפאו אותי מגמגומי. מומי כמעט אינו ניכר כשאני שוהה בחברת בני ביתי, תלמידיי, וידידיי, אבל כשאני מנסה להביע את מחשבותיי ורגשותיי בפני זרים כושלת לשוני ואיננה מוצאת את דרכה. דומה שבמחיצתם היא מאבדת מגמישותה, מועדת במכשולים ובמהמורות עלומות, ומנסה שוב לחזור ולהמשיך בדרך הנפתלת, אך אינה מוצאת לה מנוחה עד שמאיר לי הזר פניו בחיוך. אז פורצת לפתע לשוני העיקשת לנתיבה וממשיכה בדרכה עד למכשול הבא… אבל עכשיו, כשאני שרה בקולי היגע גמגומי אינו ניכר, ונדמה לי שהמנגינה סוחפת את הברות המילים בעקבותיה, מנחה אותן בשביל צר ומתפתל, וסועדת אותן לבל תסטינה אל התהום.

בצד הכביש, מאחורי עיקול הדרך, נגלית לעינינו מכונית קטנה ובהירה, תקועה בחול המדבר מול חורש קטן של שיטים, ולידה עומדת אישה צעירה ובנה הקטן בזרועותיה. בעלה גוחן על גלגלי מכוניתם המקולקלת ומביט בהם מהצד במבט דאוג וחרד, והיא מאותתת לנו בידיה בייאוש שנעצור.

הבטתי באישה בתימהון. האם מטעות אותי עיניי? הרי אישה יפה זו, העומדת בלב המדבר חסרת אונים ונסערת כשתינוקה בזרועותיה, היא הזמרת שאת שיריה שרתי עכשיו!

עצרנו. אני מחייכת אליה בחביבות, ורואה שהיא צעירה ממני בשנים רבות. אובדת עצות היא בוחנת בדאגה את פניו הלוהטות של התינוק המייבב, ומבטה מתעכב על טיפות זיעה זעירות המבצבצות על מצחו ובקצה חוטמו וניגרות בקילוחים דקים על פניו הסמוקות.

בינתיים רוכן בעלי ליד בעלה, ושולח את ידיו לקרבי המנוע המקולקל שדמם לפתע בלב הערבה הלוהטת. דמדומים של שלהי היום יורדים לאט, אבל החום עדיין מעיק, ורוח המדבר היבשה זורה בפנינו גרגרי חול. אור בהיר חוזר מהמישורים המלבינים, שוואדיות סדוקים מבתרים אותם כקמטים בלחיו של איש זקן, ושיחי מלוח ואשל מוכי יובש צומחים במרחביהם.

"בואי! נשב בצל השיטים", אני פונה לזמרת בלא היסוס, כי נדמה לי ששנים רבות אני מכירה ויודעת אותה ואת מחשבותיה. וכבר אני לוקחת ממנה את תינוקה הבוכה ופונה לחורש השיטים המוצל שלידנו. חסרת אונים היא נשרכת בעקבותיי, מעיניה מבצבצת מבוכה, ובידה מכל המים הקרים שהוצאתי מתא המטען.

אנחנו יושבות בצל, ואני מוחה בממחטה של נייר את פני הילד הלוהטים, ומשקה אותו מים בכוס חד פעמית. אחר כך  אני מלטפת את פניו בגב ידי, והוא נרגע מעט ומחייך אלי. גם אמו גומעת בלהיטות מהמים ורוחה שבה אליה.

בינתיים נוסעים בעלי ובעלה למוסך הקרוב, ואנו נותרות לבדנו עם הילד הקטן בלב הישימון, תחת כיפתם הדלילה והקוצנית של עצי השיטים. הילד הרוגע משחק בדממה באבני החול המתפוררות, ואנחנו משתרעות ושותקות בצל שמשיית השיטה, שתרמילי פירות מסולסלים משתרבבים משוליה, וכדורי פרחיה הלבנים מדיפים ריח משונה וזר. מבעד לעלווה הבהירה מתגלית פיסת שמיים כחולה, חסרת עננים, ורוח המדבר החמה מסחררת ומערבלת עמודים של חול במרחבי המישורים שבאופק.

תחילה טוב לנו לשתוק ביחד, ואין הזרות השורה בינינו משסעת את זרימתם של הרהוריי, כי הרי אני יודעת את הזמרת הזאת שנים רבות. כחברה וידידה היא לי. לכן הותרו לפתע כבלי לשוני, והיא מפירה את השתיקה ומתגלגלת בלא מעצור. שלא כמנהגי שוטפת וקולחת עתה שיחתי ללא הפוגה, ודבריי זורמים ללא גמגום וללא פגם. אני מספרת לזמרת סיפורים שחיברתי בלבי על שיחת השיטים עם התמר, על הגבעות שהיו פעם שדי נשים בדוויות שמתו במדבר, ועל השמש הכתומה, הזוהרת, המתכסה מדי ערב מול ביתנו שבכרמל בשמיכת ים בוהקת, ומוורידה בזוהר של שקיעה את כליל החורש שבחצר ביתנו. שירים שחצבתי מלבי ולא העליתי על הכתב אני מדקלמת באוזניה, ואחר כך  קולחים דבריי אודות הערבה הרחבה והיבשה הזאת, שצחיחותה מעצבת את דמות עמנו כמו התנ"ך וכמו ירושלים. וגם על פחדיי וחרדותיי מהמוות ומהזקנה אני מספרת, וכל הזמן אני נושאת בלבי תפילה שהזמרת שלי תבין. חייבת היא להבין, כי היא יודעת להלביש את שירינו באדרת של כנות ואמת, להכניס בשורתם ללבנו, ולהפיח בנו תקווה ועידוד.

אבל הזמרת איננה מבינה. עיניה בוחנות אותי במבט משונה ומשתאה שאין בו חיבה ואין בו הבנה, ואני רואה שפחד וחשד מעורבים בקורטוב של כעס כובשים את פניה.

"נו, באמת, די כבר, גברת!" היא קוטעת את דבריי בניכור ובזעם.

"א… א… א… אבל… אבל… אבל מ… מ… מדוע?"

"כי את מדברת דברים מוזרים, מפחידים, חסרי היגיון!", היא מפנה אלי את גבה ברוגז מופגן, ומוציאה את תינוקה מבין זרועותיי.

ושוב אנחנו שותקות שעה ארוכה, אלא שעתה שתיקתנו המתמשכת רוויה טינה ומשרה מועקה. גם הילד חש שנפל דבר בינינו, והוא פוסק ממשחקו ובוחן את פנינו בתמיהה.

כעבור שעה, כשחוזרים הגברים מהמוסך במכונית שתוקנה, אני מספיקה עוד לשמוע את לחישתה באוזני בעלה: "מדוע עזבת אותי לבדי במדבר עם המשוגעת הזאת?!". ובדבריה היא רומזת בידה לעברי, עיניה זורות איבה וחרדה, והיא ממהרת להיכנס עם בנה למכוניתם ואינה מברכת אותי בשלום של פרידה.

כשאנו מתקרבים לאילת מתכהים ההרים באחת. העיר מתחילה להעלות אורות מהבהבים, וימה הכחול, שאין עוד תכלת כשלו בכל הארץ, נפרש לעינינו מבעד לשרטוטי ההרים המאפירים. אבל אני אינני רואה את כל אלה. עלבון ורוגז מפעפעים בי ויוצקים בי את ארסם. פניי לוהטים, כאב, כעס, וחרטה ממלאים את לבי, ואני יודעת שעתה יפעפע בי הרוגז ימים רבים. כדרקון בעל אלף ראשים יצוץ עלבוני בכל אשר אפנה, ויכרסם בי כתולעת הנוברת בעץ. ואני, אנה אמלט מפני עצמי?

האם כך חש קין כשלא נרצתה מנחתו?

*

ימים אחדים שהינו באילת. יש האוהבים את העיר בזכות אורה הבהיר, הבוער בכוח כל ימות השנה, ויש האוהבים את נופה המדברי ואת הריה הזהובים, העוטרים לה פסגות זרועות אבנים בהירות. אבל אני אהבתי את אילת בזכות דגיה המרהיבים ואלמוגיה הצבעונים, רבי הצורות, הנגלים לעיניי מבעד למסכת הצלילה כשאני שוחה מעל השונית וצופה במעמקי המצולות התכולות. בכל מקום שיפנו עיניי אני רואה רק יופי וזוהר. אני רגילה למצוא כאן מנוחה ולהירגע מטרדות היום-יום, אבל הפעם אינני מוצאת את השקט המבורך. אני מביטה בדגים הצבעוניים, השוחים לאט בזוגות ובלהקות, רועים בין האלמוגים, מלחכים את סלעי השונית, ומרחפים באצילות מול קירותיו הזקופים של אלמוג האש הלימוני, אבל דעתי מוסחת, ומחשבות רעות מכרסמות בי, טורדות את מנוחתי, ומסיטות את הרהוריי ממראה התהומות הטובלים בזיו האור הנשבר ומעולם האגדות הקסום הזורם מתחתי במעמקי הים.

לפנות ערב, בחדר שבמלון, שוב בוקע קולה של הזמרת ממקלט הרדיו, ואני זוכרת את דבריה הבוטים ומסובבת את המתג כדי להשתיק את קולה.

הזאת הזמרת שידעה לצקת חיים בשירים שאהבתי? הזאת האישה שבראה שנית את שירינו בלבבות?

בעלי מביט בי בתימהון, "מה קרה לך? מה התרחש ביניכן שם, במדבר, כשנסענו למוסך?"

אני מושכת בכתפיי, והוא מביט בי בתמיהה ואינו מתווכח. אם אספר לו בוודאי יגיד: "נו, באמת! הרי איבדת כל פרופורציה! ואיזו חשיבות יש לדבר הזה?". היטב הוא חש ברוגזי הרותח, ומבחין שדעתי מוסחת ואינני יכולה לקרוא או לרגוע, אך אני יודעת שאם אנסה להסביר לו לא יבין הפעם, ולכן אינני עונה על שאלתו.

עיניה הירוקות של הזמרת מביטות בי בבוז ובזלזול ואינן מרפות. חסרת אונים אני עומדת מול כעסי. יש שעלבוני פורץ כהר געש שרגיעתו כוזבת, והוא מאיים לסחוף ולהמית את כל העומד בדרכו, ויש שהוא שוכך מעט, אך לעולם אינו חדל לבעבע, להאיץ את פעימות לבי ולהכות ברקותיי.

כעבור ימים אחדים אנחנו מעמיסים שוב את חפצינו על המכונית, ולאחר צלילה חפוזה של שחרית פונים לחזור צפונה, לביתנו שבכרמל. ושוב גומאת המכונית הקטנה מרחבים, מקרטעת בקול בוכים כשהיא מטפסת בפסגת ההר, ונאנחת בכבדות כשמגביר בעלי את מהירות הנסיעה. מקלט הרדיו חוזר ומשמיע חרישית את השירים שאהבתי, אבל אינני יכולה לשיר עוד. כאילו נבקעו המילים ונתקעו בגרוני, ואין הן יכולות להיחלץ ממנו.

השמש מכה בנו בעוצמתה הרבה, ובכביש נעות משאיות עמוסות מטען כבד ומטילות עלי אימה. כחגבים היינו בעיניהם של נהגי המשאיות הגדולות, המשקיפים אלינו באדישות ממרום שבתם, ומכוניותיהם הארוכות כרכבות חולפות על פני מכוניתנו הקטנה בצפירות עזות.

פתאום, כשמטפסת מכוניתנו במעלה אחד ההרים שבעיקול הדרך, מופיעה מולנו משאית כבדה ומאיימת. במהירות נוראה היא מתגלגלת לעברנו, סוטה ממסלולה ודוהרת לקראתנו בגניחה עזה וחסרת מעצורים. רק מרחק זעיר מבדיל בינינו ובינה, ונדמה שלא ניתן למנוע את התאונה הנוראה, אך ברגע האחרון מסיט בעלי בחוזקה את הגה המכונית, והיא יורדת לשולי הכביש, נוטה על צדה ונתקעת בחול הרך שבשולי הדרך ליד המשאית הנתקלת בקיר ההר.

אני מנסה להתנער מתדהמתי, מיישרת את אבריי, ונחלצת בכבדות מהמכונית. תודה לאל! כנראה שיצאנו בלי פגע… הרי יכולנו להידרס, חלילה! הרי יכולים היינו ל… ל… למות… למות… למות פה… פה… פה… ב… ב… במד… במד… במדבר!

"את בסדר? לא נפצעת?" שואל בעלי ובוחן בחרדה את פניי.

"כ… כ… כן…א… א.. אבל… אבל…. אבל קר… קר… קר לי, קר לי כל… כל… כל כך!"

במדבר לוהטת שמש איומה, וחומה המהביל מרעיד ומערפל את אוויר הערבה, אבל שפתיי כחולות ורוטטות, ורגליי נוקשות בקרקע ודפיקותיהן המונוטוניות מסגירות את פחדי ומשמיעות קול מרגיז. בעלי מכסה אותי בשקי השינה הנמצאים דרך קבע בתא המטען של מכוניתנו, אבל הרעד המביש אינו פוסק וממשיך לזעזע את גופי.

נהג המשאית מביט בנו בחרדה. הוא צולע לקראתנו, ידו זבה דם, ובעיניו דאגה כנה לשלומנו. חסר אונים הוא מבחין ברגליי הרועדות, בידיי הרוטטות, וברעד האוחז בי ומטלטל את גופי.

"צריך לקחת את הגברת לבית חולים. יש לה סימנים של הלם", הוא אומר ומתבונן בי בדאגה.

"לא… לא…" אני עונה במבוכה, ומתביישת ברעד הנורא המשמש הוכחה לחרדתי ולפחדיי.

בינתיים נקבצים סביבנו נהגים רבים. הם מציעים עזרה, מפשפשים במנוע המכונית, משיאים עצות, ומסייעים לבעלי להעלות את מכוניתנו הקטנה על הכביש ולהתניעה. אי מזה צצה מכונית משטרה, והשוטרים האדיבים גובים עדויות, מאריכים לרשום בפנקסיהם, ומשדלים אותי לנסוע עמם לבית החולים. שעה ארוכה אנחנו מתעכבים, ורק בשעת הצהריים אנחנו ממשיכים בדרכנו במכונית הפצועה והגונחת.

הרעד שאחז באבריי אינו פוסק, ועל אף החום הנורא מפלחות צמרמורות של קור את גופי והדם אוזל מפניי. דקות ארוכות אנחנו נוסעים בשתיקה, ואחר כך מפעיל בעלי את מקלט הרדיו, ומיד עולה ממנו קולה של הזמרת שפגשנו במדבר. ושוב היא מבקשת עבורנו נחמה, מנסה להעניק לנו מרגוע ותקווה, וקולה קולח ומודה על הדברים הפשוטים הנותנים טעם לחיינו. על מפה לבנה של חג ועל הלחם הטוב היא מזמרת, ואחר כך מבקשות המילים ידידות ואהבה, נושאות בעבורנו תפילה בקולה המרטיט, ומעלות בעיני דמעות חמות ומלוחות.

ידי משתלחת כדי לכבות את קולו של המכשיר, אבל נעצרת ונשארת תלויה באוויר, כי השיר הממלא את חלל המכונית סוחף אותי עמו. חרישי ומרגיע הוא ממשיך לזרום בשקט, וקולי רווי הדמעה, הצרוד מעט, מלווה את המנגינה ומחזר כהרגלו אחרי המילים. הרעד פוסק. הקור הנורא חולף, וחום נעים פושט בגווי ומעלה אודם בפניי ובשפתיי שהכחילו. עיניי נעצמות, ועוד מעט תיפול עלי לאטה התנומה הברוכה ותקצר את דרכי הארוכה הביתה.

בצד הדרך, בטרם אירדם, אני עוד מספיקה להבחין בזמרת, בבעלה, ובבנה החונים תחת עץ תמר ששמשו מרובה מצלו, ובטרם תיפול עלי התנומה הטובה, אני מחייכת אליה בלבי חיוך של סליחה.