לאן אתה הולך? על הספר זוכה פרס נובל לספרות "קוו ואדיס" של הנריק סנקביץ'

עטיפת הספר "קוו ואדיס" שלמעלה, הדרמטית מאוד, היא פרט מציור ידוע של הצייר ז'ק לואי דוד, שבועת האחים ההוראטיים, על ההיסטוריה הרומאית הקדומה, ובעצם אין לה קשר לעלילת הספר.

הסופר הנריק סנקביץ' זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1905. הודות ל-"יכולותיו היוצאות מהכלל כסופר אפי".

הוא זכה גם הודות לטרילוגיה של ספרים על תולדות פולין וליטא במאה ה-17: "באש ובחרב"; "המבול"; ו-"פאן וולודיובסקי". גם הם תורגמו לעברית, ונעסוק בהם בהזדמנות אחרת.

אבל בראש ובראשונה היתה הזכיה הודות לספרו המפורסם ורב המכר "קוו ואדיס", שפורסם עשור קודם לכן, ב-1895 ועסק ברומא בימי הקיסר נירון. הספר הפך לרב מכר בינלאומי, גרסאות שלו הועלו על הבמה, והוסרטו מספר רב של פעמים.

משה גרנות סוקר את הספר הזה ומסביר את הסיבות לפרסומו הרב.

המערכת

הרומאן "קוו ודיס: סיפור מימי נירון קיסר" של הנריק סנקביץ', הופיע בעברית בתרגום חיים שלום בן אברם, במקור בספרית שטיבל, תרפ"ט 1929, ושוב בהוצאת נ' טברסקי, תש"ו 1946, 2 כרכים, 625 עמ', ובכמה מהדורות נוספות מאז עד וכולל שנת 1967.

אני "בכל זאת" חייב הסבר. קודם כל על כך שבחרתי בתרגום העתיק, הערוך ברשלנות, והמלא שגיאות דפוס, על פני התרגום החדש של אורי אורלב משנת 2003, וזאת משום טעם נוסטלגי – את התרגום הזה קראתי בנעוריי, כאשר הופק הסרט הגרנדיוזי על סמך הספר של הנריק סנקביץ' מ-1895. סופר בעל שם עולמי וחתן פרס נובל לשנת 1905.

הסרט היה גדוש בשחקנים מהשורה הראשונה, ביניהם – רוברט טיילור, דבורה קר, פיטר יוסטינוב (בתפקיד הקיסר נירון), סופיה לורן, אליזבת טיילור, ועוד. הסרט היה מועמד לאוסקר ב-8 קטגוריות, ולא זכה באף אחת, אבל פיטר יוסטינוב זכה בפרס גלובוס הזהב (ראו קישור לסרט בסיום).

זה באשר ל"בכל זאת" אחד, אבל יש "בכל זאת" יותר משמעותי: סנקביץ' היה סופר פולני אנטישמי, והערות אנטישמיות מופיעות במרבית ספריו (בניגוד לבן ארצו, המשורר אדם מיצקביץ', שבאפוס "פאן טדיאוש" שחיבר, מופיע גיבור יהודי חיובי).

בספר שלפנינו רבנים יהודים מופיעים אצל נירון קיסר ומוציאים דיבתם של הנוצרים רעה כאילו הם מרעילי בארות, שונאי האנושות, ומייחלים לחורבנה של רומא (ראו הערות אנטישמיות בעמ' 165, 169, 171, 193, 404, 423, 437), והרי לא היה סיכוי שרבנים יהודים יופיעו בפני הקיסר.

סנקביץ' בוודאי הסתמך על הכתוב בברית החדשה (מעשי השליחים, 12, 18-16), שיהודים הוציאו דיבתו של פאולוס בפני הפרפקט של קורינתוס. סנקביץ' איננו בודד בעניין הזה, הוא נמצא ברשימה ארוכה של יוצרים וירטואוזיים ששנאו יהודים: שקספיר (שיילוק); דיקנס (פייגין); דוסטוייבסקי (לוזין שדומה לז'יד); גינתר גראס (היהודי ב"תוף הפח"); ואם להאמין לאביגדור המאירי, גם לב טולסטוי לא היה מאוהבי עמנו ("בגיהינום של מטה").

אל ה"בכל זאת" מצטרפת הערצת המחבר ללא גבול לבשורת הנצרות, ולנוצרים המוצאים להורג בעינויים נוראים בהמוניהם. לא נעלם בוודאי מעיניו של סנקביץ', כי כאשר הנצרות השתלטה על העולם – היא לא ממש פעלה באהבה וברחמים, אלא דווקא ברישעות לא פחות מזוויעה מזאת של נירון.

איגנציו סילונה, הסופר והפילוסוף האיטלקי שהתפכח מהקומוניזם, כבר הבין שמהפכות (כולל המהפכה הנוצרית) המתחילות כתנועות שחרור – מסיימות בשלטון עריץ ומדכא.

לאחר שהבהרתי (בקיצור!) את ה"בכל זאת", אני מבקש לאשש את מה שהביקורת והמחקר הספרותי קבעו – "קוו ואדיס" היא יצירת מופת. ראשית, משום שסנקביץ', שערך תחקיר אדיר על האימפריה הרומית בכלל, ועל קיסרותו של נירון בפרט, מביא בפני הקורא בצורה חיה ביותר את ההווי הרומאי לפרטיו ודקדוקיו – הקורא חש שהסופר מכיר לפניי ולפנים את כל הרבעים, האתרים, הרחובות, הסמטאות ברומא. הוא מתאר בצורה חיה את הבניינים, החדרים השונים בבתיהם של הפטריצים, את בגדיהם, קישוטיהם, הבשמים שלהם, ואפילו צורת האמבטיה (פופיאה, אשת הקיסר, מתרחצת בחלב אתונות, לכן לכל מקום שהיא מגיעה, צריך להביא מאות אתונות לחליבה…). את סוגי החיילים, הסוהרים, העבדים. הוא מתאר לפרטיהם את תולדותיהם של הגיבורים, וממש מקפיד על כל פרט היסטורי.

כל מה שסנקביץ' שכתב על נירון (רוצח אימו, אישתו, אחיו, אוהדיו וחבריו, ולימים – רוצח המונים), על פופיאה שהסיתה אותו לרציחותיו, על טיגלינוס, ראש הפרטוריאנים (משמר שומרי הראש של הקיסר) המטומטם והמרושע, על פטרוניוס המלבב, אוהב האמנות והחיים הטובים, שמאבד עצמו לדעת כדי לא לתת סיפוק לנירון ולטיגלינוס שמבקשים להוציאו להורג בתואנת שווא כאילו השתתף במרד של פיזון – כל אלה, ורבים אחרים, מופיעים ביצירה בצורה חיה ומרתקת.

מדהימים ביכולת התיאור של סנקביץ' הם תיאוריו לשריפה שפרצה ברומא. לפי ההיסטוריונים הרומים ולפי רומאן זה – באשמת נירון שרצה לחבר שירה על חורבן רומא בחיקוי להומרוס שכתב על חורבן טרויה. מדהימים הם תיאוריו לעינויי המוות שנועדו לנוצרים (שהואשמו בשריפת רומא): הם נטרפים בזירה על ידי כלבים טורפים, אריות, נמרים, וחיות טורפות אחרות; מוקעים על הצלב; נשרפים חיים על המוקד.

הסיפור מתרכז בוויניציוס (טריבון בעל זכויות שנלחם נגד הארמנים), אחיינו של פטרוניוס, שמתאהב נואשות בליגיה, בת מלך הברברים הליגאים, שנאלץ למסור אותה ואת אימה כבנות ערובה לקיסר כדי להבטיח אי לוחמה. פטרוניוס הוגה תחבולה כדי לגרום לקיסר למסור אותה לוויניציוס, אלא שאורסוס, משרתה הענק של ליגיה (הנוצרית בסתר) מצליח להביא המון נוצרים כדי לחטוף אותה ולהחביאה. וויניציוס, האמון על האכזריות הרומית, הורג את העבד שמודיע לו על החטיפה, ומעניש באכזריות את העבדים האחרים.

בניסיון החטיפה השני מגיע וויניציוס עם בריון בשם קרוטון, אבל אורסוס מצליח לחנוק אותו למוות, וכמעט היה הורג גם את ויניציוס, לולא ליגיה שהזהירה אותו שיש צו קטגורי שאסור לרצוח. וויניציוס, שיצא מההרפתקה נקוע וחבול, נדהם מכך שהנוצרים במקום להורגו על מעשיו, מטפלים בו במסירות ובאהבה. הוא נוכח בהתכנסויות הסודיות של הנוצרים, ולאט לאט משתכנע שזאת האמונה הנכונה, ולבסוף אף מוטבל לנצרות על ידי פטרוס.

אחרי השריפה הגדולה קמה אנדרלמוסיה ענקית ברומא, שוד ורצח, והתקוממות העם הדורש למצות את הדין עם האשמים. נירון מחפש קורבן קודם כול בין צוות פקודיו וחבריו, ואז נמצא לו הקורבן על ידי הרבנים, ועל ידי חילון, יווני נוכל וציני, אשר תוך כדי שרתו את וויניציוס מקבל מידע על מקום מחבואה של ליגיה, ומתוודע אל הנוצרים. חילון מביא את דיבתם רעה (מרעילי בארות, רוצחי ילדים, שונאי האנושות), וזוכה לעושר בעקבות גילויים של ריכוזי הנוצרים, וביניהם – ליגיה ואורסוס.

בזירה מתרחשות זוועות לשמחת ההמון המוסת. לפני ההריגה מטמאים את הנוצריות. ההמון משוחד על ידי הקיסר בבשר וביין, והוא דורש עוד ועוד רציחות ועינויים. מביאים את הנוצרים לזירה בדרישה שיילחמו זה בזה, והם זורקים את הנשק. בהמשך מתוארות ההמתה בצליבה ובמוקד אש. קריספוס הקנאי מועלה על הצלב, ומגדף את הקיסר. פטרוניוס החכם, שהנצרות רחוקה ממנו, בראותו את הזוועות שעורכים בנוצרים ההולכים אל העינויים ואל המוות בשמחה – קובע במעין נבואה שהנוצרים מנצחים.

בעטיים של אישיותו האכזרית והרצון העז להתנקם בפטרוניוס החכם והידען – מחליט נירון להכין דווקא לליגיה מוות אכזרי. פטרוניוס וויניציוס עושים מעשי ייאוש כדי לשחרר את ליגיה מהגורל האכזר שנועד לה – הם משתדלים אצל קרובי הקיסר, מנסים תחבולה מסוכנת (להוציא את ליגיה בארון מתים מתוך בית האסורים), וויניציוס, הטריבון הפטריצי שעד לא מכבר היה מתעלל בעבדיו, משחד את הממונה על הוצאת המתים מתוך בית הסוהר, כדי שירשה לו להתחפש לעבד המטפל בגופות המתים, ובדרך זאת שתתאפשר לו קרבה לליגיה.

קודם, כאמור, מתוארת אורגיה נוראה של מוות ורצח – הנוצרים נזרקים לזירת החיות הטורפות, מוקעים על צלבים, ונשרפים חיים על עמודים מרוחים בזפת. לנערות הנוצריות נועד גורל יותר נורא – לפני המוות בעינויים, הן נידונות לאונס בידי הסוהרים. הנוצרים מקבלים את פני המוות בהכנעה מוחלטת, בתפילה ובזמרה, כשהם מאמינים כי במותם בעינויים הם מתאחדים עם ישו, ויזכו לחיי נצח בשמיים.

סצינת שיא בעלילה: מוכנס לזירה תאו ענק, ועליו קשורה ליגיה העירומה. מול התאו עומד אורסוס שמחזיק את החיה בקרניה, שובר את עורפה וממוטט אותה. אחר כך הוא מתיר את ליגיה מכבליה. הקהל הנדהם מבקש חנינה לאורסוס ולליגיה. וויניציוס רץ לזירה, מכסה את ליגיה באדרתו, מראה לקהל צלקות על גופו מימי הקרבות בארמנים. כל גדולי רומא, שקודם התענגו על הזוועות שראו עיניהם – עתה מבקשים חסד. גם נירון נכנע, ומצביע על חסד. המסקנה: ישו הציל אותם… הסצינה הזאת (הפנטסטית!) היא בהחלט מלאכת מחשבת (במובן הספרותי הרומנטי) שראוי לקרוא אותה כלשונה, ולא על ידי סיכום ברצנזיה.

וויניציוס מציע מקלט לפטרוס בסיציליה, אבל פטרוס זוכה לחיזיון – הוא רואה את ישו, ופונה אליו בשאלה "קוו וואדיס דומיני?", כלומר, "לאן פניך, אדוני?", וכריסטוס עונה: לרומא להיצלב שנית (עמ' 596). פטרוס נכלם על כוונתו להינצל, הוא חוזר לרומא להיצלב כמו האדון, אבל הוא משוכנע שרומא החטאה תהיה עירו של האל.

ויניציוס וליגיה חיים חיי אושר בסיציליה. הם מיישמים את אורחות הנצרות האוהבת והרחמנית ביחס לעובדיהם ועבדיהם, ומייחלים כי גם פטרוניוס יצטרף אליהם ואל האמונה הנוצרית. אבל אישיותו של פטרוניוס מושרשת במסורת היוונית-רומאית, המבכרת יופי, אהבה ארצית, וגבורה, על פני אמונה המבקשת לאהוב את ישו ואת כל באי עולם.

פטרוניוס, הדמות החיובית ברומן, מבין שנירון מבקש להורגו, והוא מבכר להתאבד כרומאי. הוא קורא לכל אוהביו לנשף, בו הוא מעניק מתנות יקרות למשתתפים, ומעניק לאוויניקי אהובתו חופש מעבדות, ומוריש לה את כל רכושו (הוא לא נוצרי, אבל פועל כמו נוצרי הדורש להיפטר מהעושר, כהטפתו של ישו). הוא קורא בפני אורחיו את המכתב ששלח לנירון, בו הוא מאשים אותו ברציחות, בשריפת רומא, ועיקר העיקרים – שהוא משורר של פרברים וגרפומן. ואז קורא לרופא שיחתוך את וורידיו, ובעקבותיו גם אוויניקי מתאבדת.

נירון, שמאמין שעם מותו (הוא מתאבד לאחר ששומריו נוטשים אותו לזעם ההמון), ייעלם אחד האמנים הגדולים שהיו אי פעם בתבל, מצא את דבריו אלה של פטרוניוס – שתמיד העריך אותו כידען גדול באמנות ובשירה – כפוגעים ביותר, יותר מהאשמתו כרוצח המונים, ויותר מכאשם בחורבן רומא בשריפה.

הרומן מסתיים בתיאור המרד נגד נירון, בהריגתו בידי לודר, והמלכתו של גלבא לקיסר. הנבואה מתממשת – הבסיליקה של פטרוס שולטת על רומא ועל העולם כולו.

עלילת הספר סוחפת ומרתקת, והגיבורים בנויים לתלפיות. אתרכז בשתי דמויות שעיצובן הוא ממש מלאכת מחשבת – פטרוניוס וחילון.

פטרוניוס, עשיר מופלג, אוהב להתהולל, אבל יחד עם זאת, הוא בעל חשיבה מוסרית ונכונות לסייע למצויים בצרה. פטרוניוס (שהוא דמות היסטורית, כמו כן גם טיגלינוס) מתואר כידיד לקיסר, וכמבקר שירתו. הוא משבח את "יצירותיו" של נירון, הגם שהוא בז לו ומתעב אותו. הקיסר נירון רואה בו מורה דרך בתחום האמנות, שכן הוא מחשיב עצמו משורר יותר חשוב מהומרוס.

יחד עם זאת, פטרוניוס, כאשר הוא נוכח באהבה האדירה של ויניציוס אחיינו לליגיה, מתחבל תחבולות להופכה לפילגשו. כאשר תחבולה זאת נכשלת (אורסוס והנוצרים חוטפים אותה מעבדי ויניציוס), ולאחר שליגיה הנוצרייה נאסרת, הוא מחפש דרכים שונות, אחת יותר מסוכנת מהשנייה, כדי לשחררה. הוא מסכן את חייו כדי להציל ברברית שאמונתה קוטבית לשלו – וכל זאת מתוך אבירות של מי שמעריך אהבה גשמית (לא נוצרית!) ומחויבות כלפי בני חסותו. סופו מדהים, והקורא ממש מתפעל מכוחות הנפש של כוהן היופי הזה.

הדמות השנייה, שאת עיצובה המיוחד אבקש לציין, היא דמותו של חילון, יווני המעיד על עצמו שהוא פילוסוף, אבל איננו אלא נוכל ציני ואופורטוניסט. הוא התנכל לרופא בשם גלוקוס, גרם לפציעתו ולמות משפחתו. חילון מעליל עליו עלילות בפני אורסוס הנוצרי, כשהוא טוען שגלוקוס יותר גרוע מיהודה איש קריות, ויש לחסלו. חילון, שקיבל טובות הנאה וכסף רב מוויניציוס כדי למצוא את ליגיה, הוא זה שמסגיר את הנוצרים לחייליו של נירון, כביכול כנקמה על כך שוויניציוס הורה להלקות אותו. אבל כשמכריחים אותו לראות את הזוועות שמעוללים לנוצרים בזירה, בצלבים ובמוקדי האש, הוא מתחלחל, ומבין איזה חטא נורא רובץ עליו. הוא מתחנן לסליחה מגלוקוס הנשרף על המוקד, ובניגוד לפחדנות ולבוגדנות שאיפיינה אותו קודם, הוא מאשים בצורה גלויה את הקיסר בשריפת רומא ומצהיר שהנוצרים חפים מפשע. דברים אלה מובילים להוקעתו על הצלב, לא לפני שהוא נטבל לנצרות על ידי פאולוס, וזוכה למחילה נוצרית. ברור שיש כאן אינדוקטרינציה נוצרית, אבל אין מה לעשות – הדמות בנויה לתלפיות.

עוד דמות חשובה היא בן אחותו של פטרוניוס, הפטריצי והטריבון ויניציוס, גם הוא עשיר מופלג, בעל אחוזה גדולה בסיציליה. הוא מאוהב בטירוף בליגיה, בת ערובה משבט הליגאים הברברים, אשר על פי הדין היא בחסות ארמון הקיסר, כשאורסוס, משרתה של אימה, שומר עליה. ויניציוס עושה מאמצים, בסיועו של דודו, לקבל את ליגיה לבעלותו. בהקשר הזה נוקט המחבר בהגזמה, שאינה ראויה למי שמבקש להעניק לקורא פרטים ריאליים על תקופה היסטורית – מילא שהוא קובע כי הברברית היפיפייה הזאת מתנצרת, ומוכנה להקריב את חייה למען ישו (עמ' 95), אבל הסצינה בה היא מצטטת את הומרוס, זה הרבה מעבר לסביר (פטרוניוס פונה אליה בציטוט מדברי אודיסאוס לנבסיקאיה, וליגיה עונה ברפליקה של נבסיקאיה, עמ' 32).

גיבור ראשי נוסף הוא נירון קיסר, איש מטורף לחלוטין, רוצח, שידיו מגואלות בדמם של רבים, וביניהם – של אימו, של אישתו, של אחיו, ושל המצביא בריטניקוס. עבדיו חוטפים נשים ברחובות למען תענוגיו של הקיסר. הוא מחשיב את עצמו למשורר מחונן, גדול מהומרוס, ומייחל לכך שיוכל לכתוב יצירה כשיראה את רומא בוערת. המוזמנים להאזין לפטפוטים של נירון, שהוא מחשיב לשירה, מריעים לו ומשבחים אותו. לעיתים מזמינים קהל בתשלום כדי שיריעו להופעתו של הקיסר.

עוד דמות היא פופיאה. פומפוניה, אישה שנתנה חסות לליגיה לפני שסופחה לבית הקיסר, סבורה שפופיאה השפיעה על נירון לרצוח את אימו ואת אשתו, כדי שישאנה (עמ' 78). פופיאה מופיעה בספר כאישה מושחתת, שרוחצת באמבט של חלב מ-500 מאות אתונות! היא עוגבת בתחפושת אחרי ויניציוס יפה התואר, רואה בליגיה היפה אויבת, ומעלילה עליה שהטילה עין רעה על בתה שמתה בינקותה. היא מתכננת להתנכל לוויניציוס שסירב לחיזוריה. מסתבר שליוסף בן מתתיהו יחס שונה לחלוטין כלפי פופיאה – היא סייעה לו לשחרר את הכוהנים שנאסרו על ידי הנציב בקיסריה, על לא עוול בכפם.

בספר מופיעה מספר פעמים האשמתו של נירון בשריפת העיר (עמ' 347, 361, 386, 550) כדי לקבל השראה לכתוב פואמה, אבל אין ממש ראיות היסטוריות לכך.

החולשה הגדולה של הספר היא החלוקה הדיכוטומית לקטבים.

מצד אחד ההווי הרומאי: משתאות מפוארים עם מאכלים נדירים בכלי זהב; אורגיות; שיכרות עד להתגלגלות מתחת לשולחנות והקאת כל מה שדחסו לקיבה; הנאה של ההמון למראה העינויים של הקורבנות בזירה; הנאה מהקרבות שמסתיימים בשחיטתו של המפסיד מבין הלודרים; בזבוז אדיר של אוצרות שבאו משוד הארצות בהן שלטה רומא; וכו'. לעומת זאת, הנוצרים הם ממש מלאכים: סולחים לאלה שהרעו להם; מביעים אהבה לכל באי עולם; ועיקר העיקרים – הולכים אל המוות בעינויים כשתפילה על השפתיים ובהבעת אושר על כך שהם הולכים בעקבות בן האלוהים.

"קוו וואדיס" הוא רומן מרתק, שופע בידע על ימיו של הקיסר נירון, כשבמרכזו רדיפות הנוצרים, ונבואה על ניצחון הנצרות על רומא המעטירה, ששלטה על כל העולם.

העלילה המרתקת ספוגה כולה בהערצה ללא מצרים לאבות הנצרות, ולנוצרים הראשונים באימפריה הרומית, אלה שקיבלו על עצמם עינויים ומוות בייסורים קשים, מתוך אמונה שיזכו למה שהטיף ישו – גן עדן בעולם הבא.

במרכז היצירה מצויה ההשוואה שבין טוהר מחשבותיהם ומעשיהם של הנוצרים ובין השחיתות וההוללות של עשירי רומא. כבר בתחילת הרומן אנו מוצאים תיאור של נשף, שבו סובאים ללא הכרה, ואחר כך משתמשים בנוצה כדי להקיא, מקיאים מתחת לשולחנות, משתכרים ועורכים אורגיות. לאדונים יש מאות עבדים, ורק כדי למען התענוג לשמוע אנקת מוכה, מצווים להלקות עבד.

כצפוי, שבחים לישו ולמורשתו כרוכים בשנאה עזה כלפי היהודים: היהודים גרמו למאסרו של פאולוס; מוזכר יהודה שבגד כביכול בישו; שוב ושוב תיאור השנאה של היהודים לנוצרים ולנצרות, שהיא לדעת המחבר דת של שלום, אהבה, וסליחה (עמ' 165, 171-169, 404, 414, 415, 423, 438). ליד פטרוס ופאולוס, המטיפים לאהבה וסליחה, יש נוצרי קנאי בשם קריספוס שטוען כי יש רק אהבה אחת אפשרית – אהבה לישו, ומרבה להג על יום הדין בו יתנקם ישו באלה שלא האמינו בו.

בלא ספק, מחבר רומן היסטורי זה לקה בעיוורון לגבי תוצאתה של האמונה האדוקה – הוא אינו נותן דעתו על כך שהליכה לקראת המוות בשמחה, כי צפוי עולם הבא מאושר, הוא אחד האבסורדים המבהילים ששורשו באמונה עיוורת. סנקביץ' הרי היה היסטוריון, ונזקק לתחקיר ענק כדי לכתוב רומן זה, כיצד הוא אינו מודע לכך שהדת הקתולית, בה הוא מאמין ללא סייג, ביצעה זוועות לא פחות נוראיות מאלו של שליטי רומא: האינקוויזיציה על כל מוראותיה; העלאה על מוקד של סוטים מהאמונה; מסעות הצלב הקטלניים; הזוועות שעשו הכובשים הקתולים בכל מקום שדרכו רגליהם (לדוגמה – באינדיאנים באמריקות); וכמובן, הזוועות שערכו הקתולים ביהודים (גירושים, עלילות דם, פוגרומים).

אבל לכך כנראה הסופר ההיסטוריון הזה מסכים, כפי שמתברר מאימרות ברורות שהוזכרו לעיל. והרי הבסיס לשנאת היהודים מצוי כבר ב"ברית החדשה", שאמורה להעניק אהבה גם ל"חוטאים".

על ספר מושקע זה זכה סנקביץ' בפרס נובל, ומסתבר כי חברי ועדת הפרס לא ראו כל פגם באדיקות הדתית המובילה לאי נורמליות.

שם הספר נגזר משאלתו של פטרוס את ישו שנראה לו בחיזיון. הוא שואל: "קוו ואדיס, דומיני?". לאמור: "לאן פניך מועדות, אדוני?". וישו עונה שהוא מתכוון לבוא לרומא ולהיצלב שוב. תשובתו של מי שנחשב לבן האלוהים משכנעת את פטרוס לא לברוח מרומא, אלא לחזור אליה כדי להיצלב כמו מורו הנערץ.

יש בספר הזה תעמולה נוצרית ברורה, אבל העלילה ועיצוב הדמויות מובאים בפני הקורא בווירטואוזיות. איזון מה לתעמולה הזאת נמצא בעיצוב דמותו של פטרוניוס, איש המסמל את כל היפה, האבירי, והצודק, בתרבות היוונית-רומית, תרבות שהיא קוטבית לנצרות.

קראו גם

קיראו את הספר באנגלית באינטרנט

קיראו את נאום ההסבר לזכייה בפרס נובל של סנקביץ'

צפו בסרט האילם מ-1912

צפו בסרט האילם מ-1924 של הסופר גבריאל דאננוציו

צפו במקדימון הסרט מ-1951

צפו בגירסה מ-1951 עם פיטר יוסטינוב

צפו במיני סדרה הטלווזיונית מ-1985