אישה שמגוננת על גופות ילדיה חלק ב׳: רצפה בת איה בפרוזה העברית

עופר חן סוקר את אחת מדמויות הנשים המרשימות ביותר המופיעות בתנ"ך, רצפה בת איה, האישה שלאחר הוצאתם להורג של ילדיה בידי דוד בן ישי דאגה לשמור על גופותיהם – כפי שהיא מופיעה בספרות המודרנית.

הופיע בדפוס בכתב העת עמדה: ביטאון לספרות, 54 (קיץ, 2025), עמ' 184-161.

זהו חלק ב' של הרשימה – רצפה בת-איה בפרוזה העברית.

קראו גם את החלק הראשון – רצפה בת-איה בשירה העברית.

רצפה בת-איה, פילגש שאול, נזכרת בשני הקשרים במקרא, כחלק מסיפור שקיעתו ונפילתו של בית שאול. אולם, בניגוד להתייחסויות בודדות במחקר זכתה רצפה להתייחסות נרחבת באמנות [1], למשל בציוריהם של ויליאם טרנר (1812), ראו למעלה, וג'ורג' בקר (1900), ראו למטה; ובשירה, למשל ביצירתו הידועה של המשורר האנגלי אלפרד טניסון (Tennyson) [2], בפואמה שתוכלו להאזין לה כאן:

מאמר זה מוקדש לבחינת התייחסותה הנרחבת של הספרות העברית המודרנית לדמותה של רצפה בת-איה; התייחסות המגלה לא רק התכתבות עם הסיפור המקראי, אלא גם הרחבות והשלמות להיבטים החסרים בו, כגון תיאור קורותיה של רצפה, תחושותיה, ורגשותיה, בצד התייחסות נרחבת להיבטים אקזיסטנציאליים, חברתיים, תיאולוגיים, ואף אקטואליים הנגזרים מסיפורה.  

להקדמה נרחבת יותר על רצפה בת-איה ראו את חלק א' של הרשימה.

פתחון פה לרצפה: הסיפור "אם" מאת יעקב חורגין

מופע ראשון בפרוזה העברית לדמותה של רצפה נמצא בסיפורו של יעקב חורגין – "אֵם" שפורסם לראשונה במגזין "גזית " ב-1932. ושוב בקובץ "נשים בתנ"ך: והשתקפותן באגדה, בשיר, בסיפור, במסה ובמחקר" (עריכה וליקוט ישראל זמורה, תל-אביב תשכ"ד, עמ' 486-481) [51].

עטיפת הקובץ "נשים בתנ"ך"שבו מופיע סיפורו של יעקב חורגין "אם " על רצפה בת איה.

לבד מהעובדה שחורגין מעמיד את רצפה במרכז הסיפור הוא גם מעניק לה פתחון פה: קולה שנשמע ורגשותיה שמובעים בבהירות ממחישים את הטרגיות שבדמותה. חורגין מעמיד את אהבתה היוקדת של רצפה, לשאול ולבניה, במרכז הסיפור, תוך שהוא מטשטש את נסיבות מותם. ראשית הסיפור בקשר שבין נפילת שאול לאובדן שפיות דעתה של רצפה: "מאז נפל שאול דוֹדה על הרי הגלבוע תתרוצץ לה, רצפה, בין ההרים; מאחורי כל עץ וכל סלע ותבקש את המלך אהובהּ וקול יללתה מחריד את המרחקים: 'אַיךָ, מלכי? אַיךָ, גיבורי? אַיךָ ש-אול?!'" [52]. אבדן שפיות דעתה של רצפה, על מֵימד הטרגיות שבו, מתחדד לנוכח התהליך הממושך הנדרש לה כדי להכיר במות ילדיה.

הבנים המתנודדים על עץ התלייה נדמים בעיניה כמשתעשעים ואינם נותנים דעתם לקריאותיה החוזרות: "הוי, שובבים! הוי, נסיכי זהב סוררים! איככה זה עליתם עד ראש העץ הזה? איככה זה… הנני ועליתי אחריכם בשבט!" [53]. מכאן שראשית ההגנה של רצפה על בניה מפני עופות השמים לא נבעה מחשש לביזוי גופותיהם אלא מחשש שאלה יפריעו את מנוחתם: "לגופות הקטנים הנעים ברוח היא שרה, בטירופה, שיר ערש, אך בבוא היום בעלות השמש ובהתגבר החום, מגיחים עופות גדולים ושחורים וסובבים את הגופות המוקעים תוך השמעת צרחות. רצפה מגרשת אותם במחיאת כף – 'הלאה מזה ציפורים שחורות ומאוסות! אל תעירו את קטני! אל תעירו את נסיכי הזהב שלי! לטוססס!'" [54].

רק לאחר זמן ממושך, משאין הבנים נענים לקריאותיה החוזרות, רצפה עולה בעצמה על העץ עליו תלויים בניה: "ניתרה בבהלה אל העץ, זריזה כחתול טיפסה על גזעו הנישא ותעל למעלה. הושיטה יד לנגוע בילדיה – והיד נרתעה בפחד אחורנית. שנית הושטה היד לנגוע בילדים ושנית סלדה אחורנית, כמו נכוותה באש. ואולם בשלישית נחה היד על לחי מפיבושת. 'שבר! שבר!' נאקה רצפה, כאילו נקטעה ידה, וחיש-חיש ירדה מעל העץ ארצה… בקפיצת-חרדה, כנמלטת על נפשה, חפזה ותתכנף מאחורי סלע גבוה, כולה מרעידה ומרטטת, ותתן את קולה במספד מר: 'קר… קר מפיבושת… קר ארמוני…. אללי-לי! קר…'" [55].

המימד הטרגי בדמותה של רצפה מתעצם שבעתיים בתיאור ההקרבה שלה בהגנה על גופות בניה ומניעת ביזוין: "ועוד לילה בא, ולאחריו יום חדש. ועוד יום ועוד לילה ורצפה ממקומה לא תמוש. לא אכלה ולא שתתה. לא השמיעה הגה מפיה. לא עצמה לרגע את עיניה – ועיניה קמות, אחוזות חרדת מוות, מהבהבות בלהט שיגעון". בדידותה של רצפה השומרת על גופות בניה זמן ממושך, הנזכרת בסיפור המקראי, מתעצמת בפירוט בסיפורו של חורגין, המדגיש כי הימנעות מאוכל, משתייה, ומשינה הכריעו את רצפה:

"באחד הימים נעצמו עיניה. עייפה נכנעה לתנומה. אך צריחה ניחרה ואיומה העירתה מקץ שעה קצרה. רצפה פקחה את עיניה: 'אויה! נעלמו הילדים!'. ענן שחור של עופות מצרחים במקלה, פרושי כנף, מכסים את הגופות הקטנים ומנקרים בבשרם. עיני רצפה רחבו בתימהון ואת פשר המראה לא הבינה. הנה התנשא עוף אחד גדול, פרש שתי כנפיים גדולות ומבריקות, ובמקורו נתח בשר אדום. טס העוף טיסות מספר שלוות וירד על אחת האבנים הקרובות. ורצפה מבטת אליו ברוב עניין וכולה תימהון וחוסר הבנה. ופתאום ניתרה כחיה פצועה ממקומה ומפיה זעקת שבר: 'לב בני הוא… לב מפיבושת… לב ארמוני…'. רצה בשארית כוחותיה אל העוף השחור. והעוף השחור התרומם בגשתה ויעף לו מזה. עף לו במתינות לפנים ונתח הבשר במקורו, ורצפה רצה אחריו למטה, זרועותיה מורמות אליו בתחנונים, והיא זועקת בלי הרף: 'לב בני הוא… לב מפיבושת… לב ארמוני…'. על ראש תל גבוה ירד העוף, פרוש כנפיו עמד ונתח הבשר במקור. והתל תלול, ורצפה עולה בו ומתחלקת למטה, עולה ונופלת […] עוד צעד, עוד צעד – והיא תציל את לב בנה מהמקור המאוס והאיום. עוד צעד – אך כוחותיה עזבוה. רצפה מתגלגלת למטה-למטה. רצפה שוכבת לרגלי התל. רק רגע ארך הכאב. ואחרי כן הוטב לה מאוד. והנה שומעת את קול שאול דוֹדה בקוראו בשמה" [56].

לעומת הסיפור המקראי, הרומז לניצחונה של רצפה, שבא לביטוי לא רק בקבורת הבנים אלא מתאשר על-ידי אלוהים בגשם מהשמים, הרי שבסיפורו של חורגין מותה של רצפה, על מזבח אהבתה לבניה וההגנה על כבודם בצד כיסופיה לאהוב ליבה, מצטייר כסוף מתבקש לקורות חייה.

פועלת מתוך טרנס – "בת איה" מאת אריה קוצר

"…שתי עיניו הגדולות מצבע השקד אשר מבען הוא כמבע עיני תינוק עצובות – תקועות בפניה והוא שואל: 'בת מי את יעלת החן?', 'בת-איה עבדך אני' – תשיב וזרם חם משתפך בלבה. שוב לא חלמה דבר" [50].

דמותה של רצפה נזכרת בפרוזה גם בסיפורו של איש לח"י לשעבר אריה קוצר, בת-איה (הוצאת מקדה ,1959). החלק הראשון בטרילוגיה "בין היאור והחידקל" שכתב, של רומנים מימי התנ"ך שכללה גם את "בן צרויה"(הוצאת מקדה, 1970), שמתרחש במקביל לאירועי "בת איה", ואת "איזבל נסיכת צידון" (הוצאת מקדה,1982).

בסיפרו של קוצר נמצא העצמה והאדרה לדמותה של רצפה, שמתוארת כמלכה האמיתית בממלכת שאול, שכל הליכותיה כבוד, הדר, ואי-השלמה עם קיומה של מלכות דוד. מתוך כך מתוארת רצפה כדמות המרכזית שעמדה מאחורי שורת המרידות שפקדו את דוד: מרד אבשלום; בגידתו של אחיתופל; ומרד שבע בן-בכרי. "היא סובבה הכול. היא ובכרי הזקן חסר השיניים ואחיתופל הגילוני. מות אמנון ומות אבשלום – ומות עמשא". ומכאן, שהפגיעה בבניה נבעה משיקול פוליטי ומיצר הנקמה; שהרי לא ייתכן שרצפה חוללה את שורת האסונות שפקדו את דוד ו"בניה חיים!" [46].

כמו ביצירות אחרות גם בסיפורו של קוצר היוזמה להמתת שבעה מבני שאול לא באה מגבעונים אלא מהחוג הקרוב לדוד: "בא רעב כבד. המלך הסתופף בבית ה' והרבה להתפלל. באחד הימים באו אליו אביתר ונתן, זה דבר האורים והתומים עימו, וזה דבר ה' עימו. הכהן והנביא, שניהם כאחד אומרים לו 'מרד אבשלום ומרד שבע בן בכרי והרעב הגדול – הם באשמת שאול וביתו'" [47]. ההתייחסות לבית שאול כשורש כל הרע שפקד את דוד השליכה, מניה וביה, על רצפה, אשר, כאמור, מתוארת ברומן כדמות המרכזית בבית-שאול.  

ברוח הסיפור המקראי גם ברומן של קוצר מתוארת רצפה כמי ששמרה על גופות בניה ומנעה את ביזוין. אולם, במטרה להטעים את המעשה מתאר קוצר את רצפה כמי שפעלה מתוך טרנס, שנמשך מספר חודשים. אם הסיפור המקראי מבליע רמיזה למודעות חברתית למעשיה של רצפה – "וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר-עָשְׂתָה רִצְפָּה" (שמ"ב כא, יא) – הרי שקוצר מפרט באותה מעורבות חברתית, כדי להעצים את מחאת היחיד של רצפה: "מדי פעם היה בא הכושי כרות הלשון מביא לה מעט מזון. היא לא רעבה ללחם. ידיים נעלמות היו מעמידות על יד הצור סלים מלאי פירות, ירקות, בשר, ודייסות סולת. לרוב לא נגעה במזון שהובא לה. ובנוגעה באוכל ובמים לא ידעה כי עשתה זאת" [48].

הסיפור נחתם בליל השמירה האחרון, כאשר הוברר לרצפה כי למחרת היום עתיד דוד להביא את בניה לקבורה מכבדת. ידיעה זו מעניקה לה רווחה נפשית והקלה שבאה לביטוי בשני אופנים המשתלשלים זה מזה. האחד, משתקף בהארה הפתאומית לחוקיות מעגל החיים, המשתקף מקורות חייה, מקורות בית-שאול, ומקורות בית-דוד, שמלמד על נפילתו הבלתי-נמנעת; רצפה מזהה כי מוטיב השבע, המסמל את שורת הטרגדיות בחייה ובחיי בית-שאול, משתקף גם מקורות דוד וביתו ורומז על הצפוי לו:

"היא יושבת כפופה, רועדת מקור. בלילה ירד גשם שוטף – מתחת לעמודים נקוו שלוליות מים. התנים מייללים. היא מושיטה את ידה ומחפשת את המטה שעל-ידה. שפתיה לוחשות: 'שבעה, שבעה. הכל שבעה. לכתרו של שאול שבעה קצוות. שבעה חתנים לרצפה, שבע מלחמות לשאול. ובן-בכרי הוא שבע. […] שבע, בגיל שבע מתה עליי אמי. בת שבע-עשרה בא שאול. בגיל שבע ועוד שבע ועוד שבע – נולד ארמוני. ואני בת-שבע כפול ארבע בנפול שאול. […] גם לך בן-ישי מבית-לחם שבעה. גם לכתרך שבעה קצוות. […] חי-חי-חי – צחקה, גם לך שבעה'" [49].

מן ההיבט הראשון, הקשור להקלה במישור הדינסטי, משתלשל ההיבט השני, הנקשר בהקלה האישית-נפשית של רצפה. לאחר שנודע לה על ההחלטה להביא את בניה לקבורה מכבדת, ולאחר שהגיעה לתובנה בדבר העתיד הצפוי לבית-דוד חשה רצפה הקלה, היא חשה כי למעשה הסתיים תפקידה עלי אדמות. והקלה אמיתית אפשרית לה רק בהתאחדות מחודשת עם אהוב ליבה:

"קשה עליה הנשימה. שוב נוטף גשם וחם לה. היא מדמדמת. ממשיכה לדמדם. ושוב אינה בשדה על יד שבעת המוקעים. שאול יושב על סוס אביר. תלתליו השחורים הארוכים נופלים על כתפיו.זקנו שחור ושתי עיניו הגדולות מצבע השקד אשר מבען
הוא כמבע עיני תינוק עצובות – תקועות בפניה והוא שואל: "בת מי את יעלת החן?",
"בת-איה עבדך אני" – תשיב וזרם חם משתפך בלבה. שוב לא חלמה דבר. (50).

נאמנה באופן מוחלט לשאול: המחזה "מיכל בת שאול" מאת אהרון אשמן

במחזה מיכל בת שאול מעניק אהרן אשמן מקום נרחב לרצפה, והופך אותה לדמות מרכזית ודומיננטית במלכות שאול. גיבורת המחזה היא מיכל ובמרכזו עומדת פרשת אהבתה הנכזבת לדוד, אשר מונעת ממנה מלזהות את מניעיו הפוליטיים. בצידה של מיכל המאוהבת, נזכרים גם יונתן, המתאפיין בתמימותו האידיאליסטית, ומירב, המרוכזת בחיפוש חתן ראוי. לעומתם מתוארת רצפה, המוצגת כצידונית, כדמות המפוקחת ביותר במלכות שאול, הפועלת מתוך אהבה ונאמנות מוחלטת כלפיו, מאפיינים אשר יגרמו, בהמשך, לפגיעה בבניה.

  

כאמור, התכונה המרכזית בה מאפיין אשמן את רצפה היא נאמנות ואהבה לשאול: "אין דבר אשר תבוז פילגש המלך לעשות למען בעלה, אדוניה, עטרת ראשה!" [57].

נאמנותה של רצפה לשאול באה לביטוי בשני היבטים. האחד, בעוינות שגילתה כלפי מתנגדי שאול; אל שמואל הנביא מתייחסת רצפה כאל "איש זקן, אשר נס לחו ויבשו עצמותיו" [58], המתואר כמי שביחסו ובפעולותיו מקעקע את מלכות שאול. לעומת האמור במקרא, המתאר את הסודיות שאפפה את המלכת דוד (שמ"א טז, א-ד), הרי שמן המחזה מתברר כי רצפה ידעה היטב על כוונותיו של שמואל: "סובב הולך איש-המדנים הנרגן, וקרן השמן תחת אדרתו, איש כלבבו יחפש, למשחו תחת שאול" [59]. אם כך יחסה של רצפה לשמואל הרי לדוד ביתר שאת; לאחר שגילתה על 'משיחתו' היא מתכננת פגיעה בו, ולאחר שתוכניתה נכשלה, באשמת מיכל, היא מזהירה את יונתן מפני מזימותיו של דוד, המוצג בפיה כ"צפעוני", כ"ראש הפתנים המבקש את נפשו" של שאול [60].    

ההיבט האחר, בא לידי ביטוי ביחסה למשפחת שאול. בתגובה להאשמה כלפיה מצד מירב בגניבת ליבו של אביה, שהובילה למחלתה של אימה, הדגישה רצפה את האמת ההפוכה: "בטרם אהבני המלך חלתה אחינעם אמכם, ואני גם סעדתי אותה בחוליה ואת המלך נחמתי לעודדהו, ואת כל הבית על שכמי נשאתי" [61].

את הדרישה להקרבת בניו של שאול מציג אשמן כיוזמה של בני צרויה, שאמרו: "הקיץ הקץ על הרעב, כי כבר נודע מי חטא לאלוהים ובשלמי באה הרעה עלינו". בתשובה לעם התוהה בדבר זהות החוטא השיב אבישי: "אל שאול ובית הדמים", אשר הפר ברית עם הגבעונים. העם, איננו ממהר לקבל את האשמה, ולא רק שמזהה את המזימה אלא שאף מזהיר את הגבעונים לבל ימלאו את התפקיד שייעדו להם אנשי דוד: "אם חטא שאול מדוע לא היה הרעב בימיו? אויה, אחים, מזימה היא, מזימת רשע! אי לכם, הגבעונים! אם תתנו יד למזימה" [62].

 את הבחירה בבניה של רצפה קושר אשמן באופייה הדומיננטי של רצפה; לעומת בני שאול האחרים, המתגלים בעליבותם, ומתוארים בפיה כ"זרע באושים" וכ"קורי עכביש", מציגה רצפה את בניה כבני דמותה וכמי שבכוחם לחדש את מלכות שאול: "אך עוד לי בני השניים, בני הצעירים, החסונים, האבירים – עמודי ברזל ונחושת יהיו לי, אמנם כן, עליהם יכון הבית, מחורבנו יקום" [63]. ומכאן מתבררת הסיבה האמיתית לדרישתם של בני צרויה דווקא להוקיע את בני רצפה.  

שיא הדרמה בתגובות להוקעת הבנים. לעומת תגובתו השאננה וחסרת נקיפות המצפון של דוד, המתואר כמי ש"אין מועקה בליבו" [64], מוטעמת תגובתה הכואבת של רצפה, המתוארת, בדומה לסיפורו של חורגין, כמי שאיבדה את שפיות דעתה – היא מגוננת על בניה, לא מפני פגיעה בגופותיהם אלא מתוך שמירת על מנוחתם: "הס. הס. אל תעירו את גוזלי. אל תעוררו. פרחו השובבים מאז הבוקר, כרכרו, פזזו עד לעייפה, עד אפס-כח, עתה ינוחו באין מפריע" [65].

נמצא, אם כן, כי חרף שמו של המחזה הרי שדווקא רצפה היא הגיבורה האמיתית; דמותה הנחושה והמתריסה כנגד דוד ואנשיו, נאמנותה הבלתי-מסויגת לשאול ולביתו והרמיזות שהתחדשות מלכותו עשויה לבוא אך ורק מבניה, הם שהביאו לפגיעה בהם, ולא בבני שאול האחרים המתוארים כ"חסרי אומץ לב" [66].

נציין עוד שבעברית הופיעה על הדמות ממש במקביל למחזהו של אשמן גם דרמה נוספת אך רק בדפוס מאת י.ח. (חיים אלחנן ) בן דוד בשם "רצפה בת איה :חזיון תנכי מחיי שאול המלך בחמש מערכות עם חתימה" כספר בהוצאת "שניר" בשנת תש"א 1941.

כלי משחק בידי גברים: "מלכים ג'" מאת יוכי ברנדס

בספרהּ של יוכי ברנדס מלכים ג' מוקדשים שני פרקים לדמותה של רצפה, אשר במידה רבה מרחיבים וממלאים פערי מידע החסרים בסיפור המקראי, כמו קורות חייה של רצפה, מערכת היחסים במשפחת שאול, יחס החברה למחאתה, ומניעיו של דוד בהמתת הבנים.

סיפור קורותיה של רצפה עד הגעתה לארמון שאול מסופר, לכאורה, על-ידי מיכל בת שאול, שמצטיירת בסיפורה של ברנדס, בדומה לשירה של ש. שפרה, לא רק כחברתה הטובה וכאוזן קשבת של רצפה, אלא גם כדמות המגוננת עליה בחצר מלכות שאול: "מי האמין שמכל הנשים שבעולם, דווקא צרתה של אמי תהפוך להיות אחות נפשי במקום האחות שאבדה לי? מדוע פירפר לבי למראה עיניה העצובות? למה פרשתי עליה את חסותי במקום למרר את חייה, כפי שהכול ציפו? מה גרם לי לרצות להגן עליה מפני טינתם הרושפת של בני משפחתי? אולי היה זה ניחוח הגשם הראשון שעלה משערותיה, אשר השתווה במתיקותו רק לריח החבצלות ההוא, ואולי משהו אחר, עד היום לא הצלחתי לפענח את סוד ההתאהבות" [67].

קורות חייה, כפי שמתוארים בסיפור, ממחישים ומעמיקים את הנרמז במקרא: את משמעות מעמדה של רצפה כפילגש; את היותה סובייקט המשמש כלי משחק בידי גברים; את מניעיו של דוד; ואת המגמה הנסתרת מאחורי סיפור הוקעת בניה.  

איה, אמה של רצפה, מוצגת בסיפור כזונה ידועה ונחשקת, אשר גידלה את בִּתה בחוג חברותיה הזונות. "אמא שלי", מספרת רצפה למיכל, "היתה הזונה המפורסמת ביותר בעבר הירדן. גברים מכל הארץ חסכו פרוטה לפרוטה כדי שיוכלו ליהנות מחסדיה ולו פעם אחת בחייהם. כשנולדתי רבים היו מוכנים להישבע שהם האבות שלי וליטול אותי תחת חסותם. אבל אמא הכריזה שלא אכפת לה מיהו אבי מולידי, כי בכל מקרה היא מתכוונת לגדל אותי רק בין נשים. […] אמי וחברותיה הזונות הרעיפו עלי מכל טוב" [68]. מכאן, שהנתיב להתפתחותה של רצפה כזונה נסלל, למעשה, עוד בטרם נולדה. אולם, ביוזמת הזונות חברותיה של אמה, הוענקה רצפה כפילגש לשאול בעקבות ניצחונו על נחש העמוני והצלת יבש גלעד: "בחג הניצחון, כשכל בני העיר התאספו במקדש והעלו זיכרונות מימי המלחמה בנחש העמוני, קמו הזונות וטענו שאנו כפויי טובה, כיוון שעד היום לא העניקו למלך שום שי על תשועתו. […] על מנת להרגיע את הרוחות הודיעו הזונות בנדיבות שהן מוכנות להעניק למלך את זכות הלילה הראשון עם בתה הבתולה של הזונה הגדולה מגלעד" [69].

אולם עלייתה של רצפה ממעמדה כבת אישה זונה לפילגש המלך, לא שינה את היחס המבטל כלפיה, שאליו היא מתייחסת בהשלמה. ביטוי לכך נמצא בשלילת זכותה הבסיסית לבחור שם לילדיה. "רחל הוא השם האהוב עלי. אם תיוולד לי פעם בת, כך אקרא לה" [70], אומרת רצפה למיכל, "היא המתינה רגע, והוסיפה בצער: 'אבל כפי הנראה לא אזכה לכך', 'למה לא?', התפלאתי, 'את אישה צעירה. יוולדו לך עוד הרבה ילדים'. פניה העלו סומק ביישני שהחיש את פעימות לבי. 'אני לא בטוחה בכך. וחוץ מזה, המלך נותן את השמות לילדיו. בחרתי לאחד התאומים את השם גלעד, אבל המלך החליט לקרוא להם ארמוני ומפיאל'" [71].  

את סיפור שמירת הגופות ומניעת ביזוין, מעצימה ברנדס מפירורי רמזים במקרא ובמחקר. אמנם, היא מדגישה את העובדה שרצפה שמרה על גופות בניה זמן ממושך: "רצפה ראתה איך תולים את הבנים שלנו על ראש ההר וראתה איך מוקיעים את גופותיהם על עמודי הקלון וראתה איך עופות השמים וחיות השדה מתקרבים אליהן, והיא נשארה עם הגופות של הבנים שלנו ושמרה עליהן. היא שמרה עליהן ביום ובלילה, […]. היא לא עזבה אותן לאחר שבוע, וגם לא כעבור חודש. יום ולילה, יום ולילה" [72]. אולם, מאותה נקודה יורדת רצפה מבימת הסיפור, ואת מקומה נוטלת החברה כולה, שמתמרמרת על העוול שנעשה לבניו של שאול. תחילה, מבקשים אנשי גבעה, עירו של שאול, להחליף את רצפה בשמירה על גופות בניה. ובהמשך מתעוררת מחאה כללית כנגד דוד: "בני גבעה שמעו על האֵם השכולה שעומדת לבדה על ראש ההר יום וליל, עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש, ומגרשת את עופות השמים ואת חיות השדה מגופות בניה, והם טיפסו אליה וביקשו ממנה לחזור אל ביתה והבטיחו שהם ישמרו על הגופות במקומה, אבל היא המשיכה לגרש את העופות והחיות מגופות בניה ולא ראתה ולא שמעה ולא הפסיקה. הבשורה פשטה בכל הארץ, ובני ישראל נהרו אל גבעה מכל נחלות השבטים ועלו על ההר והביטו באם השומרת על גופות בניה" [73].

במטרה להשקיט את המחאה העממית המתעצמת, ובעיקר מחשש למרד מתהווה, פונה דוד לסופריו בבקשה להמציא סיפור שיצדיק את המעשה. אולם, אלו מתקשים לתרץ את המעשה הנפשע; הטיעון כי בני שאול נענשו בעונש של "פוקד עוון אבות על בנים" רק מעצים את המחאה: "נתן וצדוק טיכסו עצה […] המלך שאול חטא חטאים כבדים שהמיטו על ראשנו את הבצורת ורק מותם של בניו יכול להסיר את חרון אפו של אלוהי ישראל. 'אילו חטאים?, צעק העם, 'מה המלך שאול עשה שמגיע לו עונש כזה?'" [74].

במטרה להשקיט את המרד המתהווה בוחר דוד לערוך "הלוויה ממלכתית ומפוארת למלך הגיבור שאול בן קיש ולעשרת בניו" [75]. למעשה, ברנדס נשענת על האמירה העמומה במקרא, "ויוגד לדוד מעשה רצפה", הרומזת למעורבות, או שמא להזדהות, של גורמים אחרים עם מעשה רצפה, ומציעה הסבר אפשרי ליוזמה של דוד להביא לקבורה לא רק את שבעת הבנים שהוקעו אלא גם את שאול ובניו.

התכתבות נוספת עם הסיפור המקראי נמצא בחתימת הפרק; כידוע במקרא אין אזכור נוסף לרצפה ולקורות אותה לאחר קבורת בניה. אותה עמימות, בצד הסברים אפשריים נמצאת גם בסיפורה של ברנדס: "שבעת הבנים הורדו אל הקבר בלי האֵם ששמרה עליהם חצי שנה. אף אחד לא ידע היכן היא. היו שאמרו שהפילה את עצמה על החרב, […] היו שאמרו שהיא זרקה את עצמה אל הירדן, והיו שאמרו שהיא חזרה אל יבש גלעד" [76]. לכאורה, העמימות המקראית בכל האמור בגורלה של רצפה נמשך גם בסיפורה של ברנדס. האפשרויות שהיא מציגה לגורלה של רצפה, לאחר קבורת בניה, נעות בין מוות לבין חזרה לחוג חברותיה הזונות של אימה, ובכך כמו ממשיכות את סיפור חייה הטרגי.

תוספת למאמר מאת אלי אשד

הגיבורה הטובה בעולם של נבלים – רצפה בת איה מאת אמנון סלע

לסיום אאזכר את הרומן של אמנון סלע, פרופסור ליחסים בינלאומיים וללימודים סלאבים, רצפה בת איה (עורך בני מזרחי, הוצאת כרמל, 2016). זהו רומן שמרחיב בסיפור חייה של רצפה, ומתאר אותה כאישה חזקה מאוד, למרות מעמדה הנחות כפילגש. הרומן הזה מייצג את הגישה החדשה בספרות.

עם זאת אציין שהספר אמנם נקרא "רצפה בת איה", אך בעצם אינו סיפורה של האשה, אלא סיפור תקופת מלכותו של שאול, ובעיקר העימותים בינו ובין שמואל, ובינו ובין דוד, המוצג בצורה שלילית ביותר.

פרק אחד מוקדש להבאתה של רצפה אל הארמון, ועוד שני פרקים מתארים את מעמדה המיתי בעיני העם.

אך דווקא הארוע שנקשר במיוחד בשמה ושבו עוסק המאמר שלמעלה – עשיית חסד עם המתים – מקבל בספר יצוג קצרצר, משום מה.

סיכום

מבט כולל ביצירות העוסקות בדמותה של רצפה ובסיפור חייה מלמד כי ההשלמות הספרותיות לפערי המידע בסיפור המקראי, הן מבחינת קורותיה של רצפה עצמה והן מבחינת חלקו של דוד בפרשה, העניקו מרחב לדיון רעיוני-פילוסופי.

במילים אחרות, רצפה אמנם נזכרת בפסוקים בודדים, המתארים אירועים משניים בתולדות מלכויות שאול ודוד, אולם באותם פסוקים נגנזו שאלות בעלות משמעות דתית ואקזיסטנציאלית, בהן שאלות כגון: מעמדו וכוחו של היחיד מול הממסד; תכלית מאבקו של האדם כנגד חוסר צדק; וכנגד עוול אישי וחברתי [77]; בצד שאלות בעלות משמעות דתית-תיאולוגית של תורת הגמול האלוהית. מגוון התשובות שניתנו לשאלות הללו מעיד לא רק על העומק הרגשי הטמון בתיאור דמותה של רצפה, אלא בעיקר על התהיות שעוררו קורותיה לגבי מעמדו של האדם.

דהיינו, דמותה הדוממת של רצפה, המחזיקה פסוקים בודדים במקרא, שימשה השראה ליוצרים רבים שגילו פנים שונות ומגוונות בדמותה, בחינת 'הררים תלויים בשערה'.

מראי מקום ומקורות

[1] על ההתייחסות המצומצמת במחקר לדמותה של רצפה, ראו: יעל שמש, 'רצפה בת איה: פילגש ואם בשתיקתה ובגבורתה', מחקרים במקרא, בתולדות ישראל ובמזרח הקדום: מוגשים לצפרירה בן-ברק (עריכה: מאיר גרובר ואחרים), אוניברסיטת בן-גוריון תשע"ג, עמ' 423 (להלן: שמש, 'רצפה בת איה').

[2] ראו: Alfred Tennyson, 'Rizpah', The Poems of Tennyson (ed. Christopher Ricks), Vol 3, Berkely and Los Angeles 1987, pp. 30-34.

[3] . ראו: פנינה גלפז-פלר, ויולד: יחסי הורים וילדים בסיפור ובחוק המקראי, ירושלים תשס"ו, עמ' 175 (להלן: גלפז-פלר, ויולד); עליזה שנהר, אהובות ושנואות: נשים במקרא, במדרש ובספרות העברית החדשה, חיפה תשע"א, עמ' 160 (להלן: שנהר, אהובות ושנואות).

[4] זאב ויסמן, 'היבטים משפטיים במעורבותו של דויד במלך בגאולת דמם של הגבעונים', ציון, נד/ב (תשמ"ט), עמ' 154 (להלן: ויסמן, 'היבטים משפטיים').

[5] הקבלה לסיפור נמצא במקורות חתיים. בעקבות מגפה ממושכת שממנה סבלה ארצו, פנה מורשיליש השני, מלך חת, מן המאה ה-14 לפנה"ס, בתפילה לאל הסערה. בתגובה הוברר לו כי המגפה היא עונש על מעשהו של המלך שקדם לו, אשר הפר ברית עם המצרים, למרות שנשבע בשמו של אל הסערה. ראו: Abraham Malamat, 'Doctrine of Causality in Hittite and Biblical Historiography: A Parallel', Vetus Testamentum, 5 (1955), pp. 1-12, especially pp. 1-3 [=Idem, History of Biblical Israel (2001), pp. 341-352].. כן ראו: ויסמן, 'היבטים משפטיים', עמ' 150.

[6] מנחם בן-ישר, למשל, סבור כי יש לדחות על הסף את ההנחה כי דוד מצא בדרישת הגבעונים שעת כושר להיפטר משרידי בית שאול. לשיטתו, דוד שהודרך מרגשות דתיים סבר כי הערב הוא עונש משמים ולא ייתכן כי ניצל בכך שעת כושר להיפטר משרידי בית שאול. יתר על כן, דווקא זהות המוקעים, בניה של פילגש ובני עזריאל היו בני שאול רק מצד אימם, היו פסולים מלכתחילה למלוכה. ראו: הנ"ל, 'עיון בפרשת רצפה בת איה (שמואל ב' פרק כא)', בית מקרא, 11 (ג) (אדר תשכ"ו), עמ' 37-35 (להלן: בן-ישר, 'עיון בפרשת רצפה בת איה'). הקבלה לדעתו של בן-ישר מביע אברהם לבנון, ראו: הנ"ל, ויהי בימי שאול: בית שאול המלך, ירושלים תשס"א, עמ' 239 (להלן: לבנון, ויהי בימי שאול). כן ראו: שמואל אפרים ליונשטאם, 'הוקעה', אנציקלופדיה מקראית, ב', ירושלים תשי"ד, עמ' 799-798. יש לציין כי השקפה זו גם מתבררת גם הן מן העונשים שהטיל דוד על הפוגעים בבית שאול (ראו: שמ"ב א, ב-טז; שם ד, ב-יב) והן מן ההגנה שהעניק למפיבושת בן יונתן (שם י"ט, כה). לעומת זאת סבור אוריאל סימון כי יש להניח כי דרישת הגבעונים תאמה את רצונו של דוד. ראו: הנ"ל, בקש שלום ורדפהו, תל-אביב 2002, עמ' 174. כן ראו, שנהר, אהובות ושנואות, עמ' 162.

[7] יש לציין כי בכתוב נפלה טעות והכוונה, כפי שמתקן תרגום השבעים, לבניה של מירב, שנשאה לעזריאל בן ברזילי (שמ"א יח, יט), ולא למיכל, שכידוע הייתה עקרה (שמ"ב ו, כג). 

[8] ראו: לבנון, ויהי בימי שאול, עמ' 237-236.

[9] שאלת הגורם שמנע את קבורת ה'מוקעים' נותרה במחלוקת במחקר. על-פי החוק בדברים (כא, כב-כג), הכרח לקבור את המת, ולמנוע ביזוי הגופה. מן הסיפור משתמע כי הגבעונים מנעו את קבורת הבנים ודוד לא פעל לקבורתם, אלא לאחר זמן. ערעור ראשון על הנחה זו השמיע מנחם בן-ישר, שטען, שלבד מהעובדה שמדובר בשטח שלא היה בידי הגבעונים כלל, נראה כי דווקא רצפה היא שמנעה את קבורת הבנים, במטרה להדגיש את העוול שנגרם להם. ראו: הנ"ל, 'עיון בפרשת רצפה בת איה', עמ' 38. כן ראו: גלפז-פלר, ויולד, עמ' 177; לבנון, ויהי בימי שאול, עמ' 238. אולם, הנטייה הרווחת היא להניח כי מניעת הקבורה הייתה חלק מפעולת הענישה, ולא סביר כי רצפה תימנע בעצמה את הקבורה שיש בה משום ביזוי למת. ראו: שמש, 'רצפה בת איה', עמ' 437-436.

[10] י"ל בורוכוביץ, 'רצפה בת איה', אחיאסף: מאסף ספרותי, י (תרס"ג), ללא ציון עמודים. על דמותו של בורוכוביץ, ראו: ב' גולדברג, 'ד"ר, י. ל. ברוך', דבר, 31.10.1947, עמ' 4; הלל ברזל, שירת חיבת ציון: פואטיקה וביקורת, תל-אביב תשמ"ח, לפי מפתח.

[11] אליהו מייטוס, 'רצפה בת-איה', נשים בתנ"ך: והשתקפותן באגדה, בשיר, בסיפור, במסה ובמחקר (עריכה וליקוט: ישראל זמורה), תל-אביב תשכ"ד, עמ' 411 (להלן: נשים בתנ"ך).

[12] שם, עמ' 412.

[13] שם, עמ' 413.

[14] שם, עמ' 413. השוו: סנהדרין, פ"ו, מ"ה.

[15] מייטוס, 'רצפה בת-איה', נשים בתנ"ך, עמ' 413.

[16] אהובה בת-חנה, 'רצפה בת-איה', שם, עמ' 410.

[17] שם.

[18] שם.

[19] שם, עמ' 411.

[20] ש. שלום, 'רצפה בת-איה', שירי תנ"ך, תל-אביב תשמ"ט, עמ' 39-38 (להלן: שלום, 'רצפה בת-איה').

[21] שם, עמ' 41-38.

[22] שם, עמ' 42.

[23] סופוקלס, אנטיגונה (תרגום ומבוא: שלמה דיקמן), ירושלים תש"ם¹², עמ' 41.

[24] שם, עמ' 74.

[25] שלום, 'רצפה בת-איה', שירי תנ"ך, עמ' 40-39.

[26] שם, עמ' 41.

[27] שם, עמ' 40.

[28] שם, עמ' 42-41.

[29] שם, עמ' 40.

[30] שם, עמ' 38, 41.

[31] שם, עמ' 40, 42.

[32] ש. שפרה, 'כל הקיץ ישבה רצפה בת איה', לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית החדשה – אנתולוגיה, תל-אביב 2005, עמ' 468-467.

[33] שם, עמ' 467.

[34] שם, עמ' 468.

[35] שם. יש לציין כי אמירה זו של מיכל מתכתבת עם השיר של רחל, 'עקרה' (בֵּן לוּ הָיָה לִי […] / שְׁחֹר תַּלְתַּלִּים וְנָבוֹן').

[36] שם, עמ' 468-467.

[37] שם, עמ' 468-467.

[38] שם, עמ' 468.

[39] שם.

[40] שם.

[41] משה שפריר, 'רצפה בת-איה', משירי קין: משירי מקרא אחרים, תל-אביב תשס"א, עמ' 33.

[42] שם.

[43] שם, עמ' 34.

[44] שם.

[45] שם, עמ' 35.

[46] אריה קוצר, בת-איה (רומן היסטורי מתקופת דוד), תל-אביב 1959, עמ' 443.

[47] שם, עמ' 442.

[48] שם, עמ' 446.

[49] שם, עמ' 448-447.

[50] שם, עמ' 448.

[51] יעקב חורגין, 'אֵם', נשים בתנ"ך: והשתקפותן באגדה, בשיר, בסיפור, במסה ובמחקר (עריכה וליקוט: ישראל זמורה), תל-אביב תשכ"ד, עמ' 486-481.

[52] שם, עמ' 481.

[53] שם.

[54] שם, עמ' 483.

[55] שם, עמ' 484.

[56] שם, עמ' 485. יש לציין כי תיאור ניסיונה של רצפה להציל את לב בנה מה'עוף השחור' דומה לסיפור האוגריתי 'אקהת', המספר על דנאל, המחפש אחר גופת בנו שנרצח בידי האלה ענת. בעזרת האל בעל הוא שובר את כנפי הנשרים, כדי שדנאל יוכל לחפש את שרידי גופת בנו בקרביהם. דנאל אכן מצליח ומוצא שרידי עצמות בנו ומביאם לקרובה. ראו: דוד אמיר, אלים וגיבורים: עלילות כנעניות שנמצאו באוגרית, קיבוץ דן תשמ"ז, עמ' 113-112.

[57] אהרן אשמן, 'מיכל בת שאול: טרילוגיה דרמתית', מחזות, כרך ראשון, תל-אביב תשל"ג, עמ' 100.

[58] שם, עמ' 86.

[59] שם.

[60] שם, עמ' 116.

[61] שם, עמ' 100.

[62] שם, עמ' 168.

[63] שם, עמ' 194.

[64] שם, עמ' 200.

[65] שם, עמ' 201.

[66] שם, עמ' 196.

[67] יוכי ברנדס, מלכים ג', אור יהודה 2008, עמ' 188.

[68] שם, עמ' 192-191.

[69] שם, עמ' 193-192.

[70] שם, עמ' 189.

[71] שם.

[72] שם, עמ' 297.

[73] שם.

[74] שם.

[75] שם.

[76] שם, עמ' 300.

[77] הקבלה לגישה זו נמצא בסיסמת מאבקם של ההוגנוטים הצרפתים בעריצות בית ולואה: 'אין צורך בתקווה כדי להתחייב בפעולה ואין צורך בהצלחה כדי להתמיד בה: [Point n’est nécessaire d’espérer pour entreprendre, ni du succés pour persévérer].

.