תרגום לסיפור קצר של "סאקי" (הקטור יו מונרו) מאת אבי גולדברג. שבו סאקי מלגלג, כהרגלו, על המנהגים וההעדפות המוזרים של בני דורו.
המערכת
"אני רוצה לשאת את בתך לאישה", אמר מארק ספיילי בהתלהבות אך בחוסר ביטחון, "אמנם אני רק אמן עם הכנסה מאתיים דולר בשנה, ואתה, אביה, אדם אמיד – אז אני מניח שתחשוב על ההצעה שלי שהיא חתיכת יהירות".
דאנקן דולמי היה אשף בהעלאת שווי המניות של החברות שלו. הוא לא הראה סימן חיצוני לאי שביעות רצון מההצעה ששמע זה עתה לשאת את בתו. למעשה, בסתר לבו חש בהקלה להשיא אותה אפילו לאמן תפרן, הקלה מעצם האפשרות למצוא ללאונור בעל, גם אחד בעל הכנסה זעומה של מאתיים דולר בשנה.
הוא חש בוודאות שהמשבר בעסקיו מתקרב אליו במהירות. הוא ידע שמהמשבר הנוכחי כבר לא ייחלץ, הוא ייוותר ללא אגורה וחסר סיכוי לגייס חוב. בכל השנים האחרונות נכשל בהימוריו, בבחירת העסקים בהם השקיע, והנפילה הגדולה הייתה תוסף ארוחת הבוקר החדש והנפלא בו השקיע, ה"פיפנטה". כספו ירד לטמיון במסעי פרסום המוצר, בהון הרב שהשקיע בהם. בקושי אפשר היה לכנות את הפיפנטה תוסף ארוחת בוקר. אנשים קנו ארוחות בוקר המכילות תוספים, אבל אף אחד לא קנה את הפיפנטה.
"האם היית מתחתן עם לאונור גם אם הייתה בתו של איש עני?", שאל האיש בעל הון הרפאים. "כן", השיב מארק. בחוכמה נמנע מהטעות של הפגנת התלהבות מוגזמת לשאת אישה ללא תמיכה כלכלית.
להפתעתו, אביה העשיר של לאונור לא רק שנתן את הסכמתו, אלא גם הציע לו תאריך מוקדם יחסית לקיים את חתונתם. "הלוואי ויכולתי להביע את תודתי לך בדרך כלשהי ולהיות לך לעזר", אמר מארק סמיילי מביע רגש הוקרה אמיתי, "אך אני חושש שכל הבעת תודה והצעה לסיוע מצדי תהיה דומה לזו של עכבר המציע עזרתו לאריה".
"תגרום לאנשים לקנות את הבוץ המפלצתי הזה", אמר דולמי, מצביע בפראות לעבר כרזה של הפיפנטה השנואה שעל קיר משרדו, "אם תצליח בכך, כבר עשית יותר ממה שכל אחד מיועצי הפרסום שלי הצליחו להשיג". "צריך למתג את המוצר טוב יותר", אמר מארק בהרהור, "משהו ייחודי בין הכרזות הרגילות בשוק. בכל מקרה, אני אקח על עצמי את האתגר לעשות זאת".
שלושה שבועות לאחר אותה שיחה התבשר שוק תוספי ארוחת בוקר על בואה לעולם של נוסחה חדשנית הנושאת את השם המרשים "פילבויד סטאדג'". ספיילי השיק מסע פרסום למוצר, אך בניגוד למפרסמים אחרים, לא הציג בכרזות הפרסום שלו תינוקות נלהבים מפזזים באושר לאחר שאכלו מהדייסה, וגם לא מצליחנים מחייכים תחת השפעתו של התוסף החדש, וגם לא ציטט תשבוחות של מעצבי תודעת קהל הצרכנים במדינות העולם המגיבים בהתלהבות מזויפת לאחר טעימה מהמוצר. הוא השתמש בפוסטר ענק ונוגה, בו הציג את הנשמות המקוללות בגיהינום הסובלות מעינוי חדש – חוסר היכולת שלהן לקבל בארוחת הבוקר, שם למטה בתופת, את הפילבויד סטאדג'. בכרזה נראו שדונים צעירים אלגנטיים מחזיקים קערות שקופות ממש מעבר להישג ידם של המקוללים. הסצינה הייתה היפוך אכזרי לתדמיתם של הגברים והנשים המובילים את דעת הקהל והאופנות המתחלפות, כשהם בעצם מגלמים את הנשמות האבודות בגיהינום. במעורפל בלטו שם דמויות מפורסמות משני צדי המפה הפוליטיות, נשות חברה "ידועניות", דמויות בעלות דמיון לסלבריטאים, או לסופרים בעלי שם. בתוך ההמון בגיהינום שבכרזת הפרסום, ששלח ידיו והשתוקק לתוסף היו כמה מאורות הבמה, שחקני תיאטרון והצגות מיוזיקל-וקומדיות, כשאור האינפרנו ריצד על פניהם. עדיין היו מחייכים מתוך הרגל, אבל זעם עצור ניכר כבר בפניהם, חיוכם היה מפחיד בשל המאמץ המבולבל שעשו להשיג את המותג החדש.
הפוסטר לא שידר במפורש את מעלותיו של מותג ארוחת הבוקר החדש. במקום רמיזות לאיכותו קבעה הצהרה קודרת אחת שהופיעה באותיות מודגשות בתחתית הכרזות "הם לא יכולים לקנות את זה עכשיו".
ספיילי הבין שאנשים מוּנָעִים לפעולה, להתנהגות, מתוך תחושת חובה, ועושים דברים שהם לעולם לא היו עושים כתענוג גרידא. יש אלפי אנשים מהמעמד הבינוני המכובד, גברים, שאם היית תופס אותם בהפתעה נהנים מישיבה בסאונה, היו מסבירים בכנות שבעצם הם שם רק כי הרופא הורה להם על טיפול הזעה באדים. אם היית אומר להם ישר בפנים כי הם הולכים לסאונה כי הם פשוט נהנים מכך, הם היו מסתכלים בך בתדהמה, נפגעים מדבריך, תוהים על שייחסת להם מניעים טיפשיים שהביאו אותך למסקנה כי הם רודפים אחר תענוגות הגוף.
כך אנשים מתנהגים בדרך כלל. בכל פעם שמדווח על טבח של ארמנים בתורכיה, כולם מניחים שזה בלתי נמנע, זה צורך השעה, הטבח הזה בוצע על פי "הוראות" שהגיעו ממקום זה או אחר. נראה שאף אחד לא מעלה בדעתו, אף אחד מהם אינו חושב בפשטות כי יש אנשים שעשויים להינות מרצח שכניהם מדי פעם.
כך היה גם עם המרקם החדש של ארוחת הבוקר. אף אחד לא היה רוצה כביכול לטעום את "פילבויד סטאדג'" כמאכל המענג את החושים. הגימיק של הקפדנות הקדורנית בפרסומת דחף עקרות בית בלהקות לחנויות המזון בדרישה לאספקה מיידית של המותג החדש. במטבחים קטנים היו נערות רציניות בצמות עוזרות לאימהות לבצע את הטקס המדכא של הכנת הדייסה האפורה. על שולחנות חסרי עליצות של ארוחות הבוקר אכלו את המוצר החדש בדממה.
ברגע שהנשים גילו את המוצר, הפך עניין אכילתו הכפויה לבלתי נסבל לחלוטין, הלהט שלהן לכפות את אכילתו על משפחותיהן לא ידע גבולות. "אתה לא אכלת את הפילבויד סטאדג' שלך הבוקר!", היה ננזף הפקיד חסר התיאבון על ידי אחראי המשמרת במשרד, כשהראה סימני עייפות במשרדו במהלך היום. ארוחת הערב שלו לא הייתה טובה יותר, והתחילה במנה של עיסה מחוממת חסרת צורה שהוסברה על ידי עקרת הבית כ-"זה הפילבויד סטאדג' שלך שלא טעמת הבוקר".
אותם אלה שהיו קנאים למותג החדש, היצורים המוזרים המביישים את עצמם באופן ראוותני, פנימי וחיצוני, מטיפים גם לעוגיות בריאות ולבגדי כושר, המליצו, ציוו, באגרסיביות על המאכל החדש. כך גם צעירים ממושקפים שהיו אוכלים חטיפי בריאות על מדרגות מועדון הספורט של הליברלים בסבר פנים קדורני. בישוף אחד, שלא האמין במתכון החדש, החל להטיף נגדו, ובת משפחת אצולה אחת מתה מצריכת יתר של התרכובת החדשה. זה רק הוסיף פרסום למותג. שיא הפרסום היה כאשר חיילי חטיבת חיל רגלים התפרעו, וירו בקציניהם במחאה על החובה שנכפתה עליהם לאכול את העיסה המגעילה. למרבה המזל, שר המלחמה באותה עת היה לורד ברל מבלאדרסטון. הוא הציל את המצב כשהצהיר באופטימיות כי "משמעת כדי להיות יעילה חייבת להיות אופציונלית..". פילבויד סטאדג' הפך מוכר בכל בית.
דאנקן דולמי, "האריה", הבין בחוכמתו העסקית כי המותג אינו בהכרח המילה האחרונה בשוק תוספי המזון לארוחת בוקר. עליונות המוצר תאותגר ברגע שיתווספו עוד מותגים של אוכל לא טעים לשוק. אולי אפילו תיווצר תגובה הפוכה של הצרכנים לטובת משהו טעים ומפתה, והקפדנות והסגפנות של הרגע הזה עלולה להידחק לשוליים. לפיכך, הוא מכר את חלקו במוצר שהביא לו עושר עצום, והעמיק את המוניטין הכלכלי שלו מעבר לביקורת קטנונית על יכולתו העסקית.
לגבי לאונור, בתו, שכעת הייתה יורשת בקנה מידה גדול מאי פעם, הרי באופן טבעי מצא לה אביה שידוך הרבה יותר מתאים בשוק הבעלים מאשר מעצב פוסטרים שמשתכר מאתיים דולר בשנה. ואילו למארק ספיילי, מוח העכבר שעזר לאריה הפיננסים באמצעות מסע פרסום קודר, נותר רק לקלל את היום שבו הפיק את הפוסטר שחולל פלאים.
"אחרי הכל", אמר קלוביס, שפגש אותו זמן קצר לאחר מכן במועדון שלו, "עדיין נותרה לך את הנחמה המפוקפקת הזו, שבני תמותה אינם שולטים בתהפוכות המזל" (האמרה מיוחסת לסנאטור הרומי קאטו).
