סם רקובר קרא את טרילוגיית הרומנים ההיסטוריים של רוברט האריס על חיי הנואם הרומאי קיקרו וסופה של הרפובליקה הרומאית, ומוצא באירועים המתוארים מקבילות לימינו אלה בישראל.
המערכת
"ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, ורק בני האדם נשארים אותם יצורים נתעבים", מהטרילוגיה על קיקרו.
המאמר מוקדש לזכרו של ידידי הטוב ד"ר יניר שוחט ז"ל, מומחה להיסטוריה של רומא.
מבוא: הרעיון היסודי
מדי פעם אני נוהג לקרוא שנית אותם רומנים שקראתי לפני שנים. ההבדל בזמן הוא קריטי ומה שאני מקבל בקריאה השנייה שונה לחלוטין ממה שהפקתי בקריאה הראשונה.
לפני כ-7 או 10 שנים קראתי את הטרילוגיה של הסופר הבריטי רוברט האריס – אימפריום (זמורה-ביתן, 2009); לוסטרום (כנרת זמורה-ביתן, 2010); דיקטטור (זמורה-ביתן, 2016). שלושה רומנים היסטוריים הדנים באישיות חשובה בימי הרפובליקה הרומית בטרם הפכה לקיסרות, מרקוּס טוּליוּס קיקרו. בקריאה הראשונה נאחזתי בכבלי הקסם של העלילה מלאת האקשן (תככים נוראיים, רציחות על ימין ושמאל, ומלחמות ללא הרף), ושל ציור הדמיות ההיסטוריות – במיוחד קיקרו עצמו והיריב האולטימטיבי שלו יוּליוּס קיסר.
בקריאה השנייה, מצאתי את עצמי מסתכל בטרילוגיה זו כמו הייתה מראה מגדלת של ההוויה הישראלית העכשווית. והתבוננות זו הינה לב המאמר הנוכחי – השתקפות המנהיגות הישראלית במראה רומית המגדילה ומחדדת את התנהגותה.
הניסיון המתמשך והאכזרי של יוליוס קיסר, ניסיון שהצליח בסופו של דבר, לפרק את הרפובליקה הרומית ולהפוך אותה למעין מלכות-קיסרית תחת שלטון של אדם אחד (הבן המאומץ שלו, אוקטביאנוס, הפך לקיסר הראשון והמוצלח, אוגוסטוס), העלה בי מיד קו משווה עם ההוויה הישראלית שבה נעשה בשנים האחרונות מאמץ אדיר לרסק את הדמוקרטיה הישראלית ולהפוך אותה לדיקטטורה (אני בשום אופן לא אנקוב בשמות והמבין יבין).
המבקרים עשויים לגחך ולאמר – איזו מין אנלוגיה מוזרה זאת? אין בה שום קו מקביל. מכל הבחינות לא ניתן להשוות את האימפריה הרומית הענקית עם מדינת ישראל הזערורית. זה כמו להשוות אריה נורא עם חתלתול. ולא רק זאת, אלא שההיסטוריה לעולם אינה חוזרת על עצמה. הרי ברור לעין שהתרבות הרומית (על כול רבדיה, הכלכלית, החברתית, הצבאית, והאמנותית) כל כך שונה מהתרבות הישראלית, עד שלא ברור על מה מתבססת אנלוגיה זו. השוני הוא כה עצום שאין פה על מה לדבר.
אם כן, איך יתכן שההיסטוריה של רומא אז מהווה מראה מגדלת של ההוויה הישראלית? אני סבור אחרת. נכון שאין מה להשוות בין האריה האדיר לחתלתול! הרי איש לא יחזיק על ברכיו אריה ענק ומפחיד וילטף אותו! אבל האם בגלל השוני בממדים ובכוח לא ניתן להשוות בין שתי החיות האלו? ברור שהתשובה הינה חיובית, ניתן גם ניתן. שניהם בני אותו מין, אותו זן, שניהם חתולים, אחד גדול ועצום והשני קטנטן. שניהם בעלי אותן תכונות מבחינה גנטית, שניהם יצורים טורפים שהתנהגות הטורף שלהם דומה מאוד.
ואכן רומא וישראל שונות אחת מהשנייה מהרבה בחינות, אולם הן דומות מאוד כי שתי התרבויות האלו נוסדו והתפתחו על ידי אותו יצור, האדם, בן אנוש, שתכונותיו הבסיסיות לא השתנו מעבר לזמן ההיסטורי. אני מדבר בעיקר על התכונות הבאות: אכזריות; תאוות שלטון; כוח; כסף; וכבוד. ללא תכונות אלו, קיסר לא היה מחולל את המעשים הנוראיים שלו: תככנות פוליטית אכזרית ברומא עצמה; רצחנות נוראה בשדה הקרב; ותאוות שלטון ללא שבעה. וללא תכונות אלו, אני מציע שגם כאן בישראל הקטנטונת לא היינו נכנסים למצב הפוליטי הנורא שישראל שקועה בו עד צוואר ולגמרי לא ברור איך תצא ממנו. ועוד נקודה אנלוגית בין שתי הישויות הפוליטיות האלו – צבא חזק. ללא צבא חזק רומא לא הייתה הופכת לאימפריה ענקית. וללא צבא ישראלי חזק, נדמה לי שכולם יסכימו עמי, אין תקומה למדינת ישראל.
הקריאה השנייה הייתה שונה גם מהבחינה הבאה. הפעם שמתי לב לכך שרוברט האריס כתב שהמאורעות שהוא מתאר בשלושת הרומנים שלו מבוססים על אירועים היסטוריים שהתרחשו למעשה, ושהוא למד עליהם מקריאה רחבה ומעמיקה של ספרי היסטוריה (שאותם הוא מזכיר בתודה). הלכתי לבדוק, ואכן הוא צודק. האינפורמציה ההיסטורית שקבלתי מקריאת שני ספרי היסטוריה, אחד של צבי יעבץ, קיקרו והריפובליקה הרומית: רומא במאה הראשונה לפנה"ס (מוסד ביאליק, 1987), והשני של נתן שפיגל, קיקרו: מדינאי, נואם, סופר, הוגה-דעות (אקדמון, 1981), תומכים לחלוטין בדיוק התיאור ההיסטורי בטרילוגיה זו. ברור שאת השיחות שמופיעות בטרילוגיה, בין קיקרו לבין טירו, העבד שלו, אדם אינטליגנטי ביותר שהמציא את שיטת הקצרנות לשפה הלטינית, או בינו לבין קיסר או פומפיוס, לא ניתן לבדוק. אבל שיחות אלו נשמעות לגמרי אותנטיות, כלומר, שיחות שקל לדמיין שהתרחשו למעשה בצורה זו או אחרת.
מבחינה זו רמת הידע שלי בקריאת הטרילוגיה בפעם השנייה הייתה שונה לחלוטין מהרמה שבה קראתי את הטרילוגיה בעבר הרחוק. עתה התממשו לפני המראות והצלילים של הטרילוגיה בחדות רבה, והפעם יכולתי גם לומר לעצמי – כן, זה ממש כמו אצלנו פה. איך נוהגים לומר, "סדנא דארעא חד הוא", כלומר, לפי הפירוש שלי, באופן בסיסי, בני האדם הם אותם בני האדם בכל מקום וזמן, ובגלל זה אפשר להזדהות עם גיבורי עבר, לקרוא רומנים, שירים, לראות מחזות עבר רחוק, ואפילו ליהנות מקריאת ספרי היסטוריה.
הטרילוגיה
הטרילוגיה מתארת את דרכו הפוליטית של קיקרו מהרגע שהפך לעורך דין מצליח מאוד ברומא, דרך בחירתו למשרה הפוליטית העליונה של קונסול רומאי, ועד לרציחתו על ידי שליחיו של מרקוס אנטוניוס, שהיה חבר בטריאומווירט השני, שכלל את אוקטאביאנוס, אנטוניוס, ולפידוס. הטריאומווירט הראשון כלל את קיסר, פומפיוס, וקראסוס, ובשני המקרים חברו שלושה יריבים מרים כדי להשיג מטרה נכספת – שלטון מוחלט על רומא.
הטרילוגיה נכתבה בגוף ראשון על ידי העבד של קיקרו, טירו, מזכירו האינטליגנטי מאוד, איש חכם וסימפטי שהכיר את קיקרו לפני ולפנים, אדם שעדויות היסטוריות קובעות את עצם קיומו. איש שכתב ספר היסטורי חשוב על קיקרו ותקופתו (המאה הראשונה לפני הספירה), שלצערנו אבד עם נפילת האימפריה הרומית. כתיבת הטרילוגיה בצורה זו הינה דרך ספרותית מצוינת לאחד בבת אחד כתיבה בגוף ראשון (מה שטירו מספר), וכתיבה בגוף שלישי (מה שהאריס כתב על נקודת הראות של טירו שכתב על דעתם ומעשיהם של גיבורי תקופתו, כולל הוא עצמו).
אימפריום (2006, תרגם מרדכי ברקאי, זמורה־ביתן 2009)
הרומן הראשון, אימפריום, מתאר את הדרך שבה קיקרו נהיה לעורך דין מצליח ברומא, שמבסס את כוחו על יכולתו הרטורית המצוינת ושליטתו הווירטואוזית בשפה הלטינית. הדרמה מתחילה כאשר קיקרו לוקח על עצמו לייצג לפני בית המשפט הרומי אזרח רומאי, תושב סיציליה שהייתה פרובינציה של רומא, אשר נעשק ונבזז, הוא וסיציליאניים רבים אחרים על ידי וֶרֶס, הנציב הרומאי המושחת של הפרובינציה, אדם שהשתייך למעמד השליט של רומא.
קיקרו בתחילת דרכו הפוליטית היה במידה רבה אידיאליסט רפובליקני, המאמין בשיתוף הפעולה בין שלושה המעמדות הפוליטיים ברומא. הפלבאים, המון העם שהתבטאותם הפוליטית הייתה באסיפות עם, הצבעות, ובחירת נציגיהם, הטריבונים. נבחרי עם אלה היוו דרך לאזן את כוח הסנאט הרומי בעזרת יכולתם לחוקק חוקים ולהטיל וטו על החלטות הקונסולים ויתר פקידי האדמיניסטרציה (המגיסטרטים). הפטריקים, האצולה העשירה של רומא, שהתבטאותה הפוליטית באה לידי ביטוי בחברות בסנאט הרומי, שהיה בעל כוח פוליטי גדול מאוד. והביטוי המלכותי (רומא הפכה רפובליקה לאחר שסילקה את המלוכה), שהתממש על ידי בחירת שני קונסולים למשך שנה אחת בלבד, שכוחם מקביל לזה של מלכים, והיו הדרגה הגבוהה באדמיניסטרציה החברתית-פוליטית ברפובליקה של רומא.
קיקרו, כתובע נגד ורס, אסף עדויות מרשימות ביותר המפלילות את ורס, ובנאום חוצב להבות היטה את לב השופטים לצדו. ורס לא חיכה לפסק הדין וברח מרומא לגלות. הניצחון הזה הביא לקיקרו תהילה גדולה וסלל את דרכו לבחירתו כקונסול, שהוא, כאמור, התפקיד בעל העוצמה הפוליטית הגדולה ביותר ברומא (והאימפריום) למשך שנה אחת.
מה שהדהים אותי תוך כדי קריאת הרומן הראשון הזה בטרילוגיה היה כפול. מצד אחד, דרגת התככנות והשחיתות הנבזית שאפיינה את המהלכים המשפטיים-פוליטיים ברומא, והמהירות הגדולה שבה קיקרו עצמו למד להשתכשך בביצה מסואבת זו. מהצד האחר, דרגת הדמיון בין מה שהתרחש אז בימי רומא לבין מה שמתרחש עתה כאן בישראל. לא יכולתי אלא לסכם במשפט הבא: "אותה גברת תאוות-שלטון העוטה אדרת פרקטית שונה למימוש תשוקתה (כוח, כסף, וכבוד)". כלומר, ברומא היו אנשים מושחתים ותאווי שלטון וכוח כמו ורס וחבורת התומכים בו, שנהנו ממשית מהביזה שלו, וכאן בישראל ישנם אנשים שמונעים בדיוק באותם יצרים מסואבים ובלתי נשלטים, תאווי שלטון וכוח עד לרמה פסיכופתית, המתאפיינת באגוצנטריות קיצונית ובאפס אמפתיה לסִבְלות האחר.
ומה עם קיקרו? האם הוא נשאר בנפשו אידאליסט רפובליקאי שפשוט למד להשתמש בדרכים המושחתות הרווחות בשלטון הרומי על מנת לממש את גישתו הפוליטית מבלי שהדרכים המושחתות תפגענה בו עצמו? האם זה אפשרי? האם אדם יכול לשחק את המשחק הפוליטי המזוהם מבלי שהטינופת תדבק בו עצמו? כאן השיב האריס בתשובה פתלתלה, כשהוא משחק בין מה שהוא חושב כמחבר הטרילוגיה, מה שטירו חושב ככותב הרומן בגוף ראשון, ומה שטירו חושב שקיקרו חושב (בין היתר, גם על עצמו). זו פשוט מלאכת מחשבת.
מצד אחד, ידוע היסטורית שקיקרו כתב ספר מצוין המסכם את עמדתו המשפטית-פוליטית, ספר שהייתה לו השפעה גדולה על המדיניות השיפוטית של רומא. מהצד האחר, הוא הגן בהצלחה שלמה כסנגור על נציב פרובינציה אחר, פונטיוס, שהואשם בשחיתות גדולה לא פחות משל ורס, סנגוריה שהעלתה את השאלה האם קיקרו החליף את עורו. ועל כך השיב קיקרו לבר הפלוגתא שלו, לוקיוּס, "מי אתה ומי אני שנקבע כי הוא אשם? זה עניין שבית הדין צריך להכריע בו, לא אנחנו. או שמא אתה רוצה להיות רודן ולשלול ממנו הגנת עורך דין?" (עמ' 188). כשאני קראתי משפט זה הייתי בטוח שרוברט האריס העביר לטירו, שמתאר את הוויכוח בין קיקרו ללוקיוס בנוגע לנציב מושחת זה, את דעתו הוא בקשר לעורכי דין המגִנִים בלהט על הלקוחות הפושעים שלהם, כאשר כל אחד במדינה יודע היטב שאכן אלה הם פושעים, רוצחים, סוחרי סמים, עברייני מין, ושקרנים שכבר מזמן מאמינים לשקרים של עצמם. האם אינני צוחק צחוק מר כאשר אני רואה בטלוויזיה עורך דין המגן על "מלך" העולם התחתון וטוען בהתלהבות מזעזעת שלקוחו זכאי, זך כטלית שכולה תכלת?
בסופו של דבר נבחר קיקרו ברוב גדול למשרת קונסול ביחד עם אחד אחר בשם היברידה. זה היה ניצחון מוחץ שדרש את קולות העם הפשוט ואת קולות האריסטוקרטים. השאלה שהעלה ידיד נפשו, אטיקוּס, הייתה כיצד גייס קיקרו את קולות האריסטוקרטים שבזו לו בגלל מוצאו הנחות? התשובה הראתה שאכן קיקרו למד היטב את מלאכת התככים ומתן ההבטחות. הוא הבטיח למספר אריסטוקרטים, מצביאים שחיכו לתהלוכת ניצחון ברומא עצמה, מצעד תהילה שדרש את אישור הסנאט, שבעתיד הקרוב יימצא תחת השפעתו המכרעת של הקונסול הנבחר, הלוא הוא קיקרו בכבודו ובעצמו. והנה לפנינו תיאור מציאותי של "יד רוחצת יד" – אתם תצביעו עבורי ואני אממש את רצונכם! האם אין אנו רואים זאת השכם והערב בממשלה שלנו, בכנסת? האם אני צריך לפרט? איני סבור כך, כל אחד רואה את זה יומיום על מסך הטלוויזיה וקורא בעיתונים, וגם ברשתות החברתיות.
לוסטרום ( 2009, תרגם אודי תגרי, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן 2010)
שנת 63 לפה"ס היא שנת הקונסול של קיקרו, והרומן השני בטרילוגיה של רוברט האריס, לוסטרום, מתאר שנה זו בה כיהן קיקרו כקונסול בכיר, ואת הקורות אותו בשנים לאחר מכן – הידרדרות מהירה עד כדי בריחה חפוזה מרומא. למושג לוסטרום משמעויות שונות, וכאן הוא מציין תקופה של חמש שנים. שנה זו מתאפיינת בעיקרו של דבר במאמץ כביר ומוצלח של מרקוס טוליוס קיקרו לחסל את ההפיכה הצבאית-פוליטית של לוּקיוּס סרגיוּס קטילינה. איש זה היה בריון של ממש, שרקח מזימה נוראה לרצוח את מתנגדיו בסנאט (והראשי שביניהם, קיקרו), לכבוש את רומא ולהפוך לדיקטטור. הוא נכשל בבחירות לקונסולט (קיקרו והיברידה ניצחו), אסף תומכים רבים, בעיקר מהעם הפשוט שרגז על שלטון האצולה, אך גם כמה אצילים שזממו במסתרין כמו קיסר, פומפיוס, וקראסוס, ויחד עם שבטים גאלים (מדרום צרפת היום) שעול רומא עליהם היה כבד מנשוא, תכנן הפיכת דמים נגד המשטר הרפובליקאי. מעניין לציין כאן שאבשלום "שלנו" הסית את העם נגד אביו המלך דויד בדומה לקטילינה, שמשך אליו את האנשים הממורמרים על אי הצדק השלטוני של האצולה. קיקרו, שאסף עדויות משכנעות מאוד לכוונתו הזדונית של קטילינה, נשא נאום היסטורי בסנאט, שיצא פה אחד נגד קטילינה. זהו נאום מאוד מפורסם שחלק ממנו מצטט גם רוברט האריס (עמ' 166-167):
"עד מתי, קטילינה, עוד תנצל את סבלנותנו? כמה זמן עוד ישטה בנו טירופך שלך? עד אנה תשתולל חוצפתך שלוחת הרסן? שמירת הפאלאטיום בלילה, המשמרות בעיר, חרדת העם, התקהלותם של כל האזרחים ההגונים, ביצורו של המקום הזה שבו מתכנס הסנאט, ארשת פניהם של הנוכחים כאן – כלום כל אלה לא עשו רושם עליך? כלום אינך מבין שמזימותיך נחשפו, כלום אין אתה רואה שהקשר שלך נתפס ומוחזק ברשת ידיעתם של כל היושבים כאן? את אשר עשית בלילה שעבר ובלילה שלפניו, היכן היית, את מי כינסת, מה החלטת – כלום סבור אתה שיש בינינו מי שאינו יודע זאת?"
קטילינה, שהיה נוכח בעת הנאום בסנאט, עזב את רומא, ונעמד בראש צבא מורדים שהקים מחוצה לה. בסופו של דבר הובס קטילינה ונהרג בקרב נגד צבא הסנאט. קיקרו לכד את תומכיו הבוגדים שנשארו ברומא, והביא את הסנאט לידי החלטה להוציא אותם להורג (קיסר דרש רק להגלותם ולהחרים את רכושם).
וכשאני קורא על חיסול ההפיכה של קטילינה, ואת הנאום היפה מבחינה רטורית של קיקרו, עולות בי שתי מחשבות, אחת עצובה והשנייה דווקא אופטימית. מהצד האחד, עולה בי שאלה עצובה עכשווית, היכן הקיקרו הישראלי שידע לומר לממשלה הנוכחית, "עד מתי?", ואין לי תשובה לא מהאופוזיציה ולא מהקואליציה – אף אחד אינו מגיע גם לקרסוליו של קיקרו.
אולם מהצד האחר, אני שמח על ההבדל הגדול ביחס שלטון-צבא בין רומא לישראל. בתקופה ההיא הנאמנות של הלגיונות הרומאיים הייתה למפקד הצבאי, למצביא שגייס אותם, ששילם להם עבור שירותם, והבטיח להם הבטחות משתלמות כמו חלוקת אדמות עם תום שירותם, כפי שהבטיח למשל פומפיוס לליגיונרים שלו לאחר שחיסל את שודדי הים ואת מיתרידטס מלך פונטוס. מצב זה, שבו הצבא נאמן למצביא שגייס אותו (באישור הסנאט בדרך כלל) לא קיים בישראל. הגיוס בישראל חל על כולם לפי החוק, והנאמנות היא למדינה ולא למפקד, על אף שהחובה הינה למלא את כול הפקודות הלגיטימיות במסגרת השירות הצבאי. ברומא הפכו הפוליטיקאים (הקונסולים) למפקדים-מצביאים שגייסו את הלגיונות. לעומת זאת, בישראל, עם תום השירות הצבאי יכול האזרח שהיה בעברו מפקד צבא להיכנס לפוליטיקה. הבדל זה מסביר את העובדה שמלחמות אזרחיות עקובות מדם פרצו ברומא אך לא בישראל. גורמים נוספים המונעים מלחמת אזרחים בישראל ושלא היו קיימים ברומא הם: המשטרה ושירות הביטחון הכללי שמחויבים בראש ובראשונה לאכיפת חוקי המדינה; והתקשורת שמחויבת לידע את אזרחי המדינה באופן האובייקטיבי ביותר על מאורעות חשובים, כגון עבירות על החוק שמבצע השלטון, המתרחשים בה. כמה טוב שבמקרה זה אין ההיסטוריה חוזרת על עצמה, למרות שבני האדם מוּטרפים בתאוות שלטון אז והיום.
החלק השני של לוסטרום מתאר את הידרדרותו של קיקרו. רוברט האריס, כלומר טירו, מתאר יפה את התהליך המשכר של הצלחתו של הקונסול קיקרו, שנתפס בעיני העם כמציל המדינה, "אבי המולדת". על קיקרו ניתן לומר כי "השתן עלה לו לראש". הוא חיבר על עצמו חיבור מליצי מהלל, שגם טירו וחבריו של קיקרו התביישו בו. בנוסף לכך, הוא פנה לקראסוס כדי לקנות ממנו בית גדול והמוני של מתעשר חדש, מבנה מנקר עיניים יוקרתי במקום יוקרתי, וקראסוס מכר לו אותו ברבע מהמחיר – היה ברור שזה שוחד שקיקרו יצטרך לשלם עליו באחד הימים, אלא שלמזלו קראסוס נהרג בקרב נגד הפרתים. את הכסף לרכישת הבית אסף קיקרו באמצעות מחירים מופקעים שדרש לשרותיו כעורך דין. האם איננו רואים כאן בישראל בדיוק אותו תהליך? כמה מנהיגים אצלנו ממשיכים לחיות באותה צניעות כבן-גוריון או בגין? התשובה ברורה. לא הייתי מסתכן בהיגד שווא באמרי שרוב רובם של הפוליטיקאים בישראל משפרים מאוד את מצבם הכלכלי. לעיתים קרובות הרושם הוא שהם נכנסים לפוליטיקה רק בגלל השיקול הרווחי. יתכן שבסופו של דבר התיאור של סֶנֶקָה כי "קיקרו שנא את החוטאים אבל אהב את החטאים", הוא נכון עבור כולם.
יוליוס קיסר עודד צעיר פרוע ביותר, פובליוס קלודיוס פוּלכר (יריב מר של קיקרו, כי קיקרו העיד נגדו במשפט חשוב), שהפך מפטריקי לפלבאי ונבחר לטריבון (תפקיד המיועד אך ורק לפלבאים). קלודיוס הוציא חוק נגד קיקרו על שבעבר הוציא להורג, בהסכמת הסנאט, אזרחים רומיים ללא משפט – האזרחים שהיו חלק מהקנוניה של הבוגד קטילינה. אבל, יש להדגיש, הסנאט אינו גוף שיפוטי! קיקרו נבהל וברח ליוון, ללא משפחתו, יחד עם טירו ומספר מצומצם של עבדים.
דיקטטור ( 2015, תרגם אמנון כץ, זמורה-ביתן 2017)
ברומן השלישי בטרילוגיה, דיקטטור, מתאר טירו את המשך עלילות חייו של קיקרו: גלותו; חזרתו לרומא; וסופו המר. התיאור של מצבו הנפשי של קיקרו, שברח לבדו מרומא לגלות, וכיצד שקע בבדידותו לתהום שחורה של דיכאון ורחמים עצמיים, הוא בחזקת שרטוט ספרותי מעולה.
כשאני קראתי את הרומנים של האריס ובספרי ההיסטוריה, לא יכולתי לראות אלא את התממשות הפחד הגדול מפני השלטון, פחד שניתן לאפיינו בכותרת המובנת מאליה: "השלטון בשירות האינטרס האישי". האם לא רואים זאת יומיום בשלטון אצלנו? האם אני צריך להביא דוגמאות? איני סבור כך – הן דוקרות את העיניים (ולמי שעיניו טחו מראות, שלוש דוגמאות, פיטורים של אנשי שלטון לא-רצויים, כסף המועבר מתחת לשולחן, וחוקי השתמטות).
ופה אני חייב להוסיף כמה הרהורים בעניין זה. אני מניח שכל אחד מבין שהשאיפה לשלטון אינה נובעת רק מהאידאל של "שירות הכלל", אלא גם ממניעים אישיים. השלטון הוא מקור לא אכזב לכסף, כוח, וכבוד. הרי כבר נאמר "אל תחסום שור בדישו", ואני מפרש אמרה זו כך: קשה למנוע אדם בשלטון מלשלוח יד אל הצלחת המלאה כל טוב שקרובה אליו כל כך, קשה להניח שאלה העוסקים בענייני הכלל, הדשים ברגליהם כספים גדולים שזרימתם אינה פוסקת, לא תידבק בהם מקצת מהשחיתות. אני סבור שהבוחרים אינם נאיביים, הם יודעים זאת (ובעצמם היו מוכנים להתבשם מעט בריח המשכר של השחיתות ולהרוות את צימאונם בטיפת שחיתות מתוקה ומשיבת נפש), ולכן הם מוכנים לסבול שחיתות בגבולות הטעם הטוב (איזה אוקסימורון!). אולם, גם ברומא אז וגם בישראל כיום נפרצו הגבולות לגמרי, הם ממש לא קיימים, ומשרתי הכלל, הנבחרים לשירות העם, משוכנעים בכל ליבם שהם נישאים מעל כולם. לאמיתו של דבר הם בטוחים במאה אחוז שחובה על כולם לשרת אותם, את השליטים, ולאפשר להם משילות מוחלטת. מנבחרי העם לשליטי עם עבדים.
ובחזרה לסיפור ההיסטורי, המסתעף ומסתבך. בסופו של דבר, לאחר שקיקרו נכנע ליוליוס קיסר, הוא חזר לרומא, ומיד החלו הלחצים, התככים המתוחכמים והזדוניים, והאלימות הפוליטית, לרחוש כנחשי צפע סביבו, וגם הוא בחש בקדירה המפעפעת. קיסר חצה את הרוביקון עם לגיונותיו, פומפיוס הגדול נסוג ליוון, וקיקרו, לאחר התחבטות גדולה, תמך בפומפיוס – שהפסיד בקרב לקיסר.
לאחר מכן, יוליוס קיסר נרצח משום ששאף להפוך למלך כל יכול שינתץ אחת ולתמיד את הרפובליקה הרומית. הסנאטורים, שפחדו מהדיקטטורה של קיסר (והרי הרפובליקה נבנתה על הריסות המלכות הרומית), ארבו לו בשנת 44 לפני הספירה בפגישת הסנאט בתיאטרון של פומפיוס ברומא, ושם דקרו למוות את קיסר. בין הרוצחים היה גם ברוטוס בן טיפחיו של קיסר ("הגם אתה, ברוטוס?"). כעבור זמן, פרש קיקרו את חסותו על אוקטביאנוּס, הבן המאומץ של קיסר, והיה סבור שאוקטביאנוּס יראה בו מנטור, שהוא, קיקרו, יהיה מסוגל לנווט את האיש הצעיר בהתאם לגישתו הרפובליקנית, ושאוקטביאנוּס יהיה אסיר תודה לקיקרו החכם והמנוסה – וכמה שהוא טעה!
סופו של קיקרו עצוב מאוד, ומעיד גם על ירידה בחוש-הריח הפוליטי של האיש. לאחר שובו של קיקרו לרומא ורצח קיסר הפך מרקוס אנטוניוס, שהיה קונסול שני יחד עם יוליוס קיסר, לדמות קובעת ומכרעת בפוליטיקה הרומית. הוא קיבל את השלטון על הפרובינציה של דרום צרפת ויצא לשם במסע צבאי. באותה עת הופיע אוקטביאנוּס, יורשו ובנו המאומץ של יוליוס קיסר הנרצח, שגייס לעצמו כוח צבאי ניכר. קיקרו, שתיעב את אנטוניוס וראה בו דיקטטור אף גדול מקיסר, עודד את אוקטביאנוּס הצעיר ואירגן את הסנאט לתת לאוקטביאנוּס תפקיד רשמי וחשוב, כדי לעצור צבאית את אנטוניוס. בסופו של דבר, התברר שקיקרו לא קרא נכון את אוקטביאנוּס הצעיר, וטעה לחשוב שהלה רואה בו, בקיקרו, מנטור רוחני-חברתי-פוליטי. כאמור, טעות חמורה. אוקטביאנוּס, אנטוניוס, ולפידוס, הקימו את הטריאומווירט השני, וערכו רשימות חיסולים של יריביהם (פרוסקריפציות). בהרשאתו של אוקטביאנוּס (השלישיה הסכימה ביניהם את מי יש לחסל), הוציא אנטוניוס להורג את קיקרו יריבו השנוא, וראשו וידיו הכרותים של קיקרו הוצגו לראווה בפומבי.
יתכן שסוף טרגי זה נבע מעייפות הגיל ותהפוכות החיים של קיקרו, כי לא נראה שהוא תכנן תגובה ראויה או בריחה יעילה ממה שאויבו אנטוניוס עלול לעשות לו. אולם יתכן שהדבר נעוץ בצורה מסוימת גם בהשקפתו הפוליטית הרחבה של קיקרו. הוא היה סבור שכמו החיים עצמם אין דבר יפה יותר מהפוליטיקה, שמעוררת באדם את הנאצל ביותר וגם את השפל ביותר. ואני תוהה – נאצל? לא ברומא אז ולא בישראל כיום. גם שם וגם פה, להתרשמותי, הכול תככים ומזימות שפלות. אין חברות ונאמנות בפוליטיקה. הכל אינטרסים. וכשמהרהרים באמיתה זו, חייבים לתהות האם ישראל מייצגת את אמריקה במזרח התיכון, ובעצם, מהו האינטרס של אמריקה בישראל ועד מתי?
אלי אשד מוסיף על ספריו של האריס
באוגוסט 2026 מיועד לצאת לאור ספרו הבא של רוברט האריס, Agrippa, שהוא מעין המשך לטרילוגיה של קיקרו, ובמרכזו עומד הגנרל של הקיסר הראשון אוגוסטוס יורשו של קיסר, ומתאר כיצד אוגוסטוס ואגריפא החריבו את הרפובליקה הרומאית.
לפני הטרילוגיה, ב-2003, חיבר האריס את פומפיי (תרגם מרדכי ברקאי, זמורה־ביתן 2006), רומן המתרחש גם כן באימפריה הרומאית, בימי הקיסר טיטוס ומתאר את חורבן העיר פומפיי.
אבל זהו ספר שונה מאוד מהטרילוגיה שלמעלה.
ראו גם
הטרילוגיה של האריס נהפכה לסדרת מחזות תיאטרון צפו במקדימון להצגות אלו:
עוד על רוברט האריס ב"יקום תרבות"
הפרשה – על הספר והסרט "קצין ומרגל" של רוברט האריס על פרשת דרייפוס
עד שיצא עשן לבן – הספר והסרט של רוברט האריס על בחירת אפיפיור
