חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על הקונצרט "קלאסי & ג'אז" של התזמורת הפילהרמונית
בקונצרט "קלאסי & ג'אז", התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של להב שני אירחה את אחיו, רום שני, נגן הסקסופון, ואת תזמורת הג'אז הישראלית.
בין היצירות הג'אזיות הישראליות, שבוצעו לראשונה בתזמורת, בלטה "וריאציות על הארץ" מאת איתמר גרוס.
זהו עיבוד-מזיגה יפהפה של שני שירים עבריים מתקופות שונות. האחד הוא "שיר העמק" מאת נתן אלתרמן, בהלחנתו של דניאל סמבורסקי משנת 1934, והשני – "אין לי ארץ אחרת" מאת אהוד מנור, בלחן של קורין אלאל, שהוקלט לראשונה ע"י גלי עטרי בשנת 1986. הלחנים, שנכתבו בהפרש של כחצי מאה, משתלבים בטבעיות ליצירה ג'אזית מרתקת של איתמר גרוס.
היצירה המרכזית של הקונצרט הייתה ה"רפסודיה בכחול" (Rhapsody in Blue), לפסנתר ותזמורת. הידועה ביצירותיו של ג'ורג' גרשווין, ואחת אהובות בעולם המוזיקה בכלל. להב שני ניגן בפסנתר וגם ניצח על התזמורת בהנפת בלוריתו. אלה היו 17 דקות של קסם מוזיקלי, שינויי קצב, משחקיות כלית, דיאלוג בין שני האחים בנגינתם בפסנתר ובסקסופון. "רפסודיה בכחול", שבוצעה לראשונה בתחילת 1924 במרכז מנהטן, מהדהדת מעל ל-100 שנה באולמות קונצרטים מסביב לעולם.
לתזמורת הפילהרמונית רפרטואר מאוד מגוון העונה, הכולל שיתופים עם הזמרת אילנית היום (שישי 16/1/26), להקת החברים של נטשה, ליווי מוזיקלי של הקרנת סרט, וקונצרטים לילדים. כדאי לבדוק.
ובהמשך לגרשווין, ראו בפרט את "תכנית שכולה אמריקה" של התזמורת החל מה-22/1.
ד"ר ניסים כץ, חבר יקום תרבות, ממליץ
על הסדרה "הבריחה" בנטפליקס
סוף סוף מגיע מותחן שבועט בבטן – למה "הבריחה" היא התיקון שהיינו צריכים.
אני חייב לפתוח בווידוי אישי, ואולי קצת בוטה: נמאס לי מסדרות מתח. באמת. הרגשתי שבשנים האחרונות הז'אנר הזה הפך לפס ייצור עייף ושחוק של אותה גברת בשינוי אדרת. שוב גופה שנמצאת ביער אפלולי, שוב בלש עם עבר טראומטי ובעיות שתייה שמנסה לכפר על חטאיו, שוב עיירה קטנה שבה "לכולם יש סודות", ושוב אותו טוויסט צפוי בדקה ה-90 שנועד לגרום לנו להרגיש מופתעים, אבל בפועל גורם לנו לגלגל עיניים מול המסך. התיישבתי מול "הבריחה" (Run Away), הסדרה החדשה מבית היוצר של הרלן קובן בנטפליקס, עם אפס ציפיות. היד שלי כבר הייתה מוכנה על השלט כדי לעבור לקומדיה קלילה או לשידור חוזר של משהו שכבר ראיתי. אבל אז, משהו נדיר קרה – לא יכולתי להפסיק לצפות. מצאתי את עצמי מרותק, דרוך, ולעיתים אף עוצר את הנשימה.
מה שהופך את "הבריחה" ליצירה מצוינת, ובמיוחד לשונה כל כך בנוף החד-גוני של סדרות המתח הנוכחיות, הוא הלב הפועם והמדמם שבמרכזה. בניגוד למותחנים הקרים והמנוכרים שמתמקדים בטכניקה של הרצח או בהליכים המשטרתיים היבשים (הפרוצדורה, המז"פ, חדרי החקירות), כאן המוקד הוא הדרמה המשפחתית הגולמית. הסיפור עוקב אחרי סיימון, אב שחייו המושלמים-לכאורה מתרסקים לרסיסים כשבתו הבכורה מתמכרת לסמים ונעלמת מחייו. זה לא עוד סיפור על שוטר שרודף אחרי פושע אנונימי כדי לסגור תיק; זה סיפור על אבא שמוכן לשרוף את העולם, לחצות כל קו אדום, לסכן את חייו שלו, רק כדי להציל את הילדה הקטנה שלו מהתהום. הזווית האישית והאינטימית הזו הופכת כל סצינת אקשן לטעונה ברגש אמיתי. כל מכה שסיימון חוטף כואבת לנו, וכל גילוי על מעשיה של בתו הוא לא סתם רמז לחקירה, אלא סדק נוסף בלב השבור של הגיבור.
התסריט של הסדרה הוא מלאכת מחשבת של קצב, מתח, ורגש. בעוד שסדרות רבות בנטפליקס נוטות לסבול מ"תסמונת המריחה" – שבה עלילה שיכולה להחזיק סרט של שעתיים נמתחת על פני שמונה פרקים מייגעים – "הבריחה" היא דוגמה ומופת להידוק עלילתי. אין כאן "שומן" מיותר. כל סצינה מקדמת את העלילה, כל דיאלוג טומן בחובו משמעות נסתרת, וכל דמות שנכנסת לפריים, אפילו לשניות בודדות, משחקת תפקיד בפאזל הגדול. הכתיבה חדה כתער, והדיאלוגים מצליחים להישמע אמינים גם בסיטואציות הקיצוניות ביותר. התסריטאים השכילו לקחת את הנוסחה המוכרת של קובן ולצקת לתוכה עומק פסיכולוגי שחורג מהסטריאוטיפים המקובלים בז'אנר. אנחנו לא צופים רק בפתרון תעלומה, אלא בקריסה ובתקומה של תא משפחתי.
אחת ההצלחות הגדולות של התסריט היא האופן שבו הוא מטפל בטוויסטים. הרלן קובן ידוע בתור "אשף התפניות", ובסדרות קודמות לעיתים הייתה תחושה שההפתעות מגיעות על חשבון ההיגיון. אבל ב"הבריחה", התפניות העלילתיות מרגישות מוצדקות ואורגניות לחלוטין לסיפור. הן נובעות מתוך האופי של הדמויות ומתוך הבחירות הנואשות שהן עושות, ולא מרגישות כמו גימיק זול שנועד לזעזע את הצופה. הסודות שנחשפים אט-אט מקלפים שכבות של צביעות בורגנית, ומראים לנו שמתחת לפני השטח של הפרברים המנומנמים והמדשאות המוריקות, מסתתר כאוס מוחלט ואפל. הסדרה בוחנת את השאלה המצמררת: כמה רחוק נלך כדי להגן על הילדים שלנו? והתשובות שהיא מספקת הן לעיתים קרובות מטרידות ומעוררות מחשבה.
מעבר לכתיבה המבריקה, אי אפשר שלא להתייחס לאווירה הייחודית של הסדרה. המעברים החדים בין הבתים המעוצבים והחיים הנוחים לבין הסמטאות המלוכלכות של העולם התחתון, ופארקים מסוכנים בלילה, יוצרים דיסוננס ויזואלי שמעצים את תחושת החרדה. הבמאי מצליח ללכוד את תחושת הבילבול וחוסר האונים של סיימון, שמוצא את עצמו זר בעולם אלים שהוא לא מבין את חוקיו. המשחק המשובח של הקאסט כולו משדרג את החומר הכתוב וגורם לנו להזדהות לחלוטין עם הדמויות, גם כשהן עושות טעויות איומות.
לסיכום, "הבריחה" מזכירה לנו למה אנחנו אוהבים את סוגת המתח מלכתחילה. היא מספקת אסקפיזם טהור ואיכותי, אבל כזה שלא מזלזל באינטליגנציה של הצופה וגם לא שוכח לרגש. זו סדרה שסוחפת אותך מהרגע הראשון ולא משחררת עד הכתוביות האחרונות של הפרק המסיים.
אם, כמוני, הרגשתם שוויתרתם על הז'אנר לאחרונה, ושאין כבר מה לחדש, תנו ל"הבריחה" צ'אנס. היא לא רק סדרת מתח מצוינת, היא מסע רגשי מטלטל, והוכחה שגם בתוך תבניות מוכרות אפשר ליצור יצירת מופת טלוויזיונית. מומלץ להכין את הפופקורן ולפנות את הסופ"ש, כי ברגע שתתחילו, אין סיכוי שתצליחו לעצור.
