הג'נוסייד שלא היה

לאור הטענות על "רצח עם", ג'נוסייד, בזמן המלחמה בעזה, משה גרנות בודק את העניין, ומראה שעל אף הדוגמאות כביכול להשמדת עמים בתנ"ך, בפועל לא היה דבר כזה במציאות, ומערער על הציווי האלוהי כביכול להוריש את הכנענים.

המערכת

ארצות המערב "הנאורות" מאשימות את ישראל שהיא מבצעת רצח עם בעזה.

ברור שזאת דיבה: מי שרוצה לערוך רצח עם לא מזהיר את האוכלוסייה להתפנות לפני ההפצצות; לא שולח אלפי משאיות עם מזון למקום; לא דואג לאוהלים, מים, וחשמל ל"מועמדים להשמדה". כזכור לי כאשר ארה"ב ובריטניה הפגיזו ב-13.2.1945 את דרזדן, הרסו את העיר לחלוטין, והרגו 25000 תושבי העיר, לא הייתה כל הודעה לתושבים להתפנות, וגם איש לא העלה בדעתו לגנות את ארה"ב ובריטניה על רצח עם.

זאת ועוד, אילו טרחו "הנאורים" לעיין באמנת החמאס משנת 1988, היו מוצאים בסעיפים 7,6 שתכלית האסלאם היא להשמיד את ישראל, ואת זה הם באמת ניסו לעשות לאורך עשרים השנים שלאחר שישראל פינתה את הרצועה עד המטר האחרון, באינספור הפגזות – כשהשיא היה ב-7.10.2023: אז הם רצחו 1200 ממתיישבי העוטף; שרפו אנשים חיים; ערפו ראשים; אנסו נשים; התעללו בתינוקות לעיני אימותיהם; הרגו הורים לעיני ילדיהם; וגם חטפו מאות ממיטותיהם, ודנו אותם לעינויים והרעבה. כל זה הוא בדיוק כמו שאמנת החמאס דורשת מהמוסלמי המאמין – לערוך רצח עם ביהודים שהם "האסון של האנושות", בדיוק כמו הסיסמאות המזוויעות של הנאצים.

מסתבר שלחמאס מותר, כי הם "כבושים", אף שלא היה אף חייל ישראלי בעזה, וגם "מקופחים" נצחית.

המלחמה בעזה איננה פיקניק – לא לתושבי עזה, ולא ללוחמים שלנו – אבל רצח עם?! כל ישראלי יודע שזאת דיבה.

אני סבור, על פי הראיות שאביא בהמשך, שגם עם ישראל הקדום לא ערך ג'נוסייד, למרות שהתורה, אשר התחברה בוודאות כ-600 שנים לאחר הימים בהם פעל משה, מחייבת רצח עם, למעשה רצח עמים – "רק מערי העמים האלה אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה – לא תחיה כל נשמה, כי החרם תחרימם: החיתי והאמורי והכנעני והפריזי, החיווי והיבוסי, כאשר ציווה ה' אלוהיך" (דברים כ' 17-16). ספר דברים דורש חורבן מוחלט של יישובי העמים הכנעניים, כדי שעם ישראל לא ילמד מהם את דרכיהם הנלוזות.

ובכן, עד ימיו של חלקיהו, שכיהן בעת מלכותו של יאשיהו, רעיון מזוויע זה לא בא לעולם. חלקיהו "מצא" ספר במקדש, שעל פי הביצוע של יאשיהו בעקבות הכתוב בספר התורה הזה, מדובר ללא ספק בספר דברים, בו מצויות הדרישות להתבדלות ולרצח העם הכנעני (ראו מלכים ב' כ"ב 8 – כ"ג 24). אדרבה, הכנענים והעמים הזרים, שעל פי ספר דברים על ישראל להימנע ממגע איתם, והם אפילו מצווים להשמיד אותם, ובכן עמים אלה מתוארים במקומות אחרים בקווים חיוביים ביותר – אברם שוכן בשלום באלוני ממרא האמורי, שהם בעלי ברית עמו, ומצטרפים לאברם במלחמה נגד המלכים שתקפו את סדום ושבו את לוט. בהמשך מסופר שמלכיצדק מלך שלם הוציא לחם ויין ובירך את אברם על ניצחונו הנ"ל, ומסתבר שאברם ומלכיצדק מאמינים באותו "אל עליון" (בראשית י"ד 24-13). כשאבימלך מלך גרר (כנעני לפי שמו, כי הפלישתים טרם פלשו למערב הנגב בתקופה זאת), מחזיר לאברהם את שרה, לאחר שנודע לו בחלום מפי האל כי היא אשתו של אברהם, הוא נוזף בו, ומפצה אותו (על חטא לא של אבימלך!) בצאן ובקר ועבדים ושפחות. לא רק זאת, הוא מרשה לו לבחור כל מקום בארצו כדי להתיישב. מי שמתנהג בצורה לא מוסרית הוא אברהם, ולא אבימלך (בראשית כ').

ויש עוד דוגמאות. כך, לאחר מות שרה מבקש אברהם מבני חת שבחברון כי ייתנו לו חלקת קבר. בני חת מקבלים אותו בברכה, מכנים אותו "נשיא אלוהים". אברהם מבקש לקבור את שרה במערת המכפלה השייכת לעפרון בן יצהר. עפרון מוכן לתת לאברהם את המערה חינם, אבל אברהם מתעקש לשלם (בראשית כ"ג). המשא ומתן נערך בצורה תרבותית ביותר, ואברהם, בכבדו את החיתים שבחברון, משתחווה בפניהם פעמיים (שם פ' 7, 12). שקלא וטריא דומים מתקיימים בין דויד ובין ארוונה היבוסי בדבר ממכר הגורן שעליו יבנה דויד מזבח, ובנו, שלמה, יבנה עליו את בית המקדש. כמו עפרון, גם ארוונה מוכן להעניק את הגורן חינם לדויד, אבל דויד, כמו אברהם, מתעקש לשלם (שמואל ב' כ"ד 25-19). לשני דברים יש לשים לב – דויד לא הכיר את הצו המופיע בספר דברים שיש להשמיד את הכנענים, וארוונה הרי הוא יבוסי, כלומר כנעני, וכן ברור מהסיפור מי החומד נחלה לא שלו, ומי מראה אצילות נפש, ונכונות לוותר למען שלום.

בבראשית ל"ד מסופר שדינה, בת יעקב ולאה, יוצאת לראות בבנות הארץ, כלומר, היא לא עברה על לאו משפחתי לא להתערב בכנענים. שכם בן חמור החיווי, נשיא הארץ, לוקח אותה (ללקיחה יש משמעות של נישואין בלשון המקרא, ראו בראשית ד' 19), שוכב איתה, והכתוב מוסיף שעינה אותה ("יענה", בראשית ל"ד 2), כלומר אין כאן מעשה בעילה המצדיק "לקיחת אישה" (כפי שחז"ל התירו קידושי אישה בביאה, בבלי קידושין דף ד' ע"ב). לכן, כיוון שהתאהב בה, ונפשו דבקה בנפשה, הוא מבקש מאביו שייקח לו את הילדה הזאת לאישה. חמור, אביו של שכם, מציע עסקה הגונה: "שכם בני חשקה נפשו בבתכם, תנו נא אותה לו לאישה, ותתחתנו איתנו – בנותיכם תתנו לנו, ובנותינו תיקחו לכם, איתנו תשבו, והארץ תהיה לפניכם, שבו וסחרוה, והיאחזו בה". בהמשך חמור מודיע שהוא מוכן שירבו במוהר, ובלבד שירשו לנערה להינשא לבנו (פ' 11-8) – הצעה הוגנת לחלוטין. בני יעקב מתנים את נישואי אחותם בכך שאנשי שכם ימולו את בשרם. חמור ושכם משכנעים את תושבי העיר להישמע לדרישות בני יעקב, וביום השלישי למילה, כשהגברים עדיין כואבים – שמעון ולוי באים לעיר והורגים את הזכרים, שובים את הנשים והטף, ובוזזים את הרכוש (פ' 31-18). ובכן, מי הברברים באירוע הזה – הכנענים החיווים, או בני יעקב? גם הכתוב סבור שמדובר במעשה ברברי. בברכת יעקב, שקשה לקבוע מתי חוברה, שני בניו היחידים שמקוללים הם שמעון ולוי שביצעו את הפוגרום הנורא (בראשית מ"ט 7-5).

והמקרא עוד מכביר בדוגמאות. מבראשית ל"ח נודע לנו כי יהודה בן יעקב היה בקשרי עבודה עם איש עדולמי בשם חירה, ובקשרי נישואין עם בתו של איש כנעני בשם שוע. את בנו ער השיא לכנענית בשם תמר, וכשער נפטר (היה "רע בעיני ה'"), כמצופה במנהג הייבום, יהודה משיא את תמר לבנו השני, אונן, שגם הוא היה רע בעיני ה', ומת. יהודה מציע לתמר לשבת בבית אביה עד שיגדל הבן השלישי, שלה. כלומר, יהודה מסיר מעליו את אחריותו על כלתו, ושולח אותה לבית אביה שיפרנס אותה (פ' 11), אבל כשנודע לו שהיא הרה לזנונים (פ' 24), הוא מקבל עליה בעלות ופוקד לשרוף אותה באש (שם). תמר בחכמתה מוכיחה שיהודה הוא האב, ששכב איתה בחושבו אותה לזונה (פ' 18-14).

מסתבר אם כן כי הכנענים ובני ישראל דיברו באותה שפה, וגם שמותיהם של הכנענים היו דומים לשמות בני ישראל: מלכיצדק; אבימלך (היה שופט בשם זה – שופטים ט'); עפרון בן יצהר; שכם בן חמור; שוע; תמר (לבתו של דויד גם קראו תמר – שמואל ב' י"ג 1). התנהגותם של הכנענים, כפי שהיא מתוארת בספר בראשית, הרבה יותר הגונה ומוסרית מזאת של בני ישראל.

והנה, כמעט אלף שנים אחרי המאורעות המסופרים בספר בראשית, כאשר הכנענים לא היו שכבה דומיננטית בארץ ישראל (מן הסתם נטמעו בעם ישראל, לפי סיפורו הנ"ל של יהודה וצאצאיו, ועל פי הכתוב בבראשית מ"ו 10, ושמות ו' 15, גם לשמעון נולד בן מאישה כנענית), מוצא מחבר ספר דברים לנכון לצייר את הכנענים כשטנים שיש להשמידם: "כי יביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונשל גויים רבים מפניך – החיווי והגרגשי, והאמורי והכנעני והפריזי והחיתי והיבוסי – שבעה גויים רבים ועצומים ממך, ונתנם ה' אלוהיך לפניך, והיכיתם – החרם תחרים אותם, לא תכרות ברית ולא תחונם, ולא תתחתן בם, בתך לא תיתן לבנו, ובתו לא תיקח לבנך, כי יסיר את בנך מאחריי, ועבדו אלוהים אחרים, וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר. כי אם כך תעשה להם: מזבחותיהם תיתוצו, ומצבותם תשברו, ואשריהם תגדעון, ופסליהם תשרפון באש" (דברים ז' 5-1).

מחבר ספר דברים אינו מסתפק בהחרמת הכנענים, השמדתם, והשמדת סמלי דתם, מעשה שכמסתבר לא קרה במציאות, הוא מחרים גם את המואבים והעמונים: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם" (דברים כ"ג 4). מאחר שספר דברים, ספר התורה הכתוב הקדום ביותר, התחבר בסוף המאה השביעית לפני הספירה, בימיו של המלך יאשיהו, הרי לבני ישראל הקודמים לא היה מושג שקיים איסור כזה: בועז נושא לאישה את רות המואבייה, סבתא רבתא של דויד המלך (רות ד' 22-9); אחד מנאמניו של שאול הוא דואג האדומי שמואל א' כ"א 8); דויד נושא לאישה את מעכה בת תלמי מלך גשור (ממלכה קטנה ליד הכנרת, כנענית או ארמית – שמואל ב' ג' 3); בצבאו של דויד יש לוחם נאמן, שביתו סמוך לבית המלך, ושמו אוריה החיתי (שמואל ב' י"א 3 ואילך); דויד מביא את ארון ה' לביתו של עובד אדום הגתי (שמואל ב' ו' 12-10).

על שלמה, בנה של בת-שבע, נאמר שה' אהבו, ונתן קרא לו ידידיה "בעבור ה'" (שמואל ב' י"ב 25-24), שהאל נענה לתפילותיו, והעניק לו לב חכם יותר מכל אדם על פני האדמה, עושר, כבוד, ואריכות ימים (מלכים א' ג' 14-5), והוא נמצא ראוי לבנות את בית המקדש לה' (שמואל ב' ז' 17-1). והנה, בחיר אלוהים זה נושא את בת פרעה (שם פ' 1), נושא שבע מאות נשים ושלוש מאות פילגשים, ביניהן מואביות, עמוניות, ארמיות, צידוניות, וחיתיות (מלכים א' י"א 3-1). וכל כך למה? משום שהוא לא יכול היה לדעת שבעוד 250 שנה ימציא כוהן בימיו של יאשיהו תורה המחייבת השמדת הכנענים ואיסור הנישואין עם כנעניות, מואביות, ועמוניות.

לסיכום, ברור מהכתובים עצמם כי רצח עם לא היה, וגם הסיבה לרצח עם, שמתאר בעל ספר דברים, חסרת בסיס לחלוטין. בוודאי שהיו קרבות בגין שליטה על שטחי מחיה בין בני ישראל ובין הכנענים, אלה המפורטים בשופטים פרק א' ופרק ד' (סקירה של קרבות זו עדיפה על זאת שבספר יהושע שנערך על ידי מחבר בעל השקפת עולם דברימית). אבל מהכתובים שהבאתי לעיל ברור שהכנענים נטמעו בעם ישראל, דיברו באותה שפה, ונשאו שמות דומים. מחבר ספר דברים הפיץ היגד מבהיל שהכתים את עם ישראל שעד ימיו של המחבר התנהג כמו כל עם אחר במרחב. יאשיהו היה בטוח שהספר שקראו לפניו מכיל דברי אלוהים חיים, ואוי למי שלא יקיים אותם. את פרי הבאושים של ספר זה אנו מוצאים בימי עזרא ונחמיה, כאשר לפי צו אלוהי כביכול, היהודים ששבו מהגולה נדרשים לבצע זוועות – גירוש הנשים הנוכריות וילדיהן (עזרא ט').

ולא די בזה, הכוהנים בגולה, ולאחר שיבת ציון בעקבות הצהרת כורש, ראו איזו הצלחה הייתה לספר דברים ש"מצא" חלקיהו הכוהן בימי המלך יאשיהו (יאשיהו שוכנע מיידית, קרע את בגדיו וציווה לערוך את הזוועות כפי שמפורטות בספר), והחליטו – גם אנחנו יכולים להמציא צווים אלוהיים שנמסרו כביכול למשה, והצווים החדשים מכילים אינספור קורבנות ומתנות לכוהנים וללוויים, ועוד חוקים דרקוניים (כמו הפקרת השדות בשנת השמיטה לחיית השדה!). כל אלו גרמו למאמינים לגלות מארץ ישראל, וכך להימנע מכל המצוות הקשורות בארץ, ובאשר לשבת המשתקת את ציבור המאמינים – אפשר לשכור גויים של שבת.

רצח עם לא היה בימים הרחוקים ההם, וגם לא בימינו אלה בעזה, אבל לא חסרו אנשי דת אז שהכפישו את שם ישראל אז, ולא חסרים כאלה גם היום.