אני שולמית – פרק מהספר "שובי שובי השולמית"

הסופרת חוה עציוני-הלוי חיברה רומן היסטורי על אישה צעירה ועל המלך שלמה. האישה היא הדמות שעומדת במרכז ספר "שיר השירים" המיוחס לשלמה.

זוהי חוליה נוספת בסדרת הרומנים היסטוריים המצליחים של עציוני-הלוי, שכל אחד מהם מעמיד במרכזו דמות של אישה מסיפורי התנ"ך, דמות שעד כה הייתה מושתקת וכעת מקבלת פיתחון פה.

הספר מציע לקוראים תשובה לשאלה "מיהי השולמית שמופיעה ב'שיר השירים'"? ומה היה תפקידה בחיי המלך שלמה?

והנה פרק מהספר שובי שובי השולמית (הוצאת אריה ניר, מודן, 2025).

פרק עשירי – בְּאִבֵּי הַנָּחַל

שולמית

עלינו על דרך המלך, ופנינו צפונה. הסוסים היו רעננים ומלאי מרץ. דרך המלך התפתלה בין הרים ובקעות, היו בה עליות ומורדות והסוסים לא יכלו לדהור במלוא המהירות שהיו מוכשרים לה. עצרנו מעת לעת כדי לפוש ולהחליף כוח, אכלנו מהצידה שהייתה עימנו ושתינו מן הבארות שמצאנו בצידי הדרך. ובלילות התכרבלנו בשמיכות ולנו ליד הבארות, כדי שנוכל להרוות את צימאוננו בכל עת.

כך עשינו עד אשר הגענו לעמק יזרעאל. עברנו ליד מְגִדּוֹ, ושם דרך המלך הייתה ישרה, הסוסים דהרו במהירות והעצים שבצידי הדרך חלפו לידינו ביעף.

יצאנו מן העמק מצידו הצפוני, ועלינו על גבעה שהשקיפה על מרחבי העמק. עצרנו והתבוננו בו, והיה זה הגדול מכל העמקים שראיתי מעודי. על מרחביו השתרע ים של דגן ירוק שטרם הבשיל, והשיבולים נעו אנה ואנה ברוח.

המשכנו בדרכנו, ובתום מסע מפרך, בצוהרי היום, הגענו לכפר שהיה מחוז חפצנו.

מיכא בחר בכפר זה, כי בו גר אחד מנאמניו. בשנים עברו היה האיש הזה עובד שכיר בשדותיו, ומיכא שילם לו שכר נדיב. כאשר הזדקן והעבודה קשתה עליו, העניק לו מיכא כסף ומכל טוב, והוא שב לכפרו. בכסף קנה לו האיש אדמה והרחיב את ביתו, ומאז הוא גר שם עם משפחתו.

בראותם אותנו, שמחו האיש ובני ביתו לקראתנו. מיכא הציג אותי בפניהם כנערה העומדת להיות אשתו. הוא סיפר להם למה באנו, עקרת הבית אמרה, "ביתנו ביתכם", ושכירו־מכרו של מיכא הזמין אותנו ואת שומרינו למצוא מקלט בביתם לאורך ימים. הודינו להם במילים חמות ממעמקי הלב על נכונותם לארח אותנו בצל קורתם.

הם השקו את סוסינו והוציאו אותם לרעות באחו. הם כיבדו אותנו באוכל ובמשקה, ואכלנו ושבענו. אחר פינו לכולנו חדרים ללון בהם, והשומרים הביאו לשם את הכבודה שלנו.

עמדנו בפתחו של אחד החדרים שהוכנו בעבורנו, ושלחתי מבטים של ערגה אל המיטה שניצבה שם.

אך מיכא הבין עתה לעומק את הסכנה הנשקפת לנו מאנשי שלמה, והפעם היה זה הוא שהאיץ בנו לצאת משם. "תושבי הכפר ראו אותנו בבואנו הנה", אמר, "אם חיילי שלמה יחפשו אותנו, ייתכן כי יימצאו בקרבם מלשינים שתמורת בצע כסף יגלו להם את מקומנו. השומרים שלנו יוכלו להישאר פה בעודם מתחזים לשכירי יום העובדים בשדות. ואילו אנחנו נמצא לנו מקום נסתר אף יותר".

 "בקרבת מקום מפכפך לו נחל, ועל גדותיו צומחים להם עצים ושיחים עבותים יותר מאשר בכל מקום אחר", אמר בנם הבכור של מארחינו.

"נשים בהם את מבטחנו שיסתירו אותנו מעין רואה", החליט מיכא.

"שם לא תוכלו לחיות זמן רב", מחתה בעלת הבית.

"נשהה שם יום־יומיים ונחשוב מה טוב לנו לעשות", השיב אהובי.

האישה נתנה לנו אמתחת ובה סדינים ושמיכות נקיים, צנצנת בורית לרחצה ופיסות בד גדולות להתנגב בהן. מיכא נשא את האמתחות שלנו בידו האחת, ידו האחרת החזיקה בידי, ויצאנו מן הבית.

מיכא

סמוך לביתו של האיש, במורד הגבעה, ניטעה גינת אגוז. אל גינת האגוז הזאת ירדתי ומשכתי את שולמית אחריי. ובצידה הנגדי, במרחק כאלף אמה, היו אִבֵּי הנחל הצפופים שעליהם סופר לנו. מימי הנחל היו שקופים, עד שתחתיתו נראתה לעין. אך לא ירדנו לתוכו, כי בעת ההיא עייפה שולמית ומרוב עייפות נפלה רוחה.

ביקשתי לעודד אותה, "באנו הנה גם כדי לראות באִבֵּי הנחל, לראות הֲפָרְחָה הגפן, הֵנֵצוּ הרימונים. הלוא את היא זאת שהמרצת אותנו לבוא הנה", הזכרתי לה.

הלכנו עוד כחמש מאות אמה, ואפסו גם כוחותיי וצנחנו לארץ. עטפתי את שנינו בסדינים ובשמיכות, עפעפיי צנחו על עיניי ושקענו בשינה.

שולמית

אינני יודעת כמה זמן יָשַׁנּוּ, אך השינה אוששה אותנו. בעת שהתעוררנו כבר ירד הלילה ועלה הירח. הלכתי אל מאחורי שיח, שם השלתי את שמלתי וחלצתי את נעליי. מירקתי את גופי בבורית שהייתה עימי. פסעתי אל תוך הנחל. מימיו היו קרירים אך נעימים, ושטפתי בהם את גופי.

גם דודי מירק את גופו בבורית ורחץ בנחל, ומי הרחצה זרמו להם הלאה משם.

מיכא יצא מן הנחל ראשון. אני נשארתי בו וטבלתי עד מעל לראשי במימיו, מים חיים, זכים. כאשר הרמתי את ראשי, חשתי שטוהר המים דבק בגופי וחדר אל עמקי נשמתי.

אחר כך יצאתי גם אני מתוך המים. שבתי ונעלתי את נעליי כדי שקוצים לא ידקרו את רגליי. ריח של אדמה לחה נישא באוויר. חרקים זמזמו להם בנחת. ייבשנו את עצמנו בפיסות הבד הגדולות שהיו לנו, ואני הנחתי לזו שלי לנשור לרגליי.

מיכא

ישבתי על גדת הנחל והתבוננתי בשולמית העולה מן הרחצה, ופיסת הבד הגדולה שבה הייתה עטופה נושרת לאדמה. כל אשר לפניי נראה בנוגה הכסוף שהפיק הירח, וכך גם שולמית. הייתה זאת הפעם הראשונה שבה ראיתי אותה, מכוסה רק באהבתי.

ואת אשר ראיתי, הבעתי במילים. "שינייך כעדר הרְחֵלִים שעלו מן הרחצה, שכולן מתאימות זו לזו ושַׁכּוּלָה אין בהן. מה יפו פעמייך בנעליים ההדורות. חמוקי ירכייך הם כמו עדיים, מעשה ידי אומן. שני שדייך כשני עופרים תְאוֹמֵי צבייה, הרועים בשושנים".

המקום שבחרנו לנו היה כגן רווה: הוא היה מתחת לעץ תפוח והיה מוקף עצי יער, והשיחים שסביבו השתרגו זה בתוך זה, וכך היה נסתר מעֵין רואה אף יותר מהשטח מסביב. לשם משכתי את אהובתי. האדמה הייתה מרופדת באזוב ובניצנים שנשרו מן העצים והם היו כשטיח רך מתחתינו.

שכחנו תבל ומלואה. שכחנו כי באנו הנה כדי להתחבא מאנשי שלמה, ואף שכחנו לקוות כי גם הם שכחו אותנו.

 יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ

שולמית

הפניתי את פניי למיכא, והוא הפנה את פניו אליי, ובתחילה היה בינינו רק חג של מבטים. אז כל חושינו התמזגו לתשוקה אחת גדולה: אני הייתי לדודי ועליי הייתה תשוקתו.

חשתי את הלמות ליבו מול פעימות ליבי ולא ידעתי את נפשי מרוב אושר. 

אהובי דיבר על גני כאילו כבר היה שלו, "עוּרי צפוֹן ובואי תימן, הָפיחי גַנִי, יזלו בשמיו".

המילים שלו זרמו בעורקיי וקראתי,"יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מְגָדָיו".

הירח גלש אל מעבר לעץ שלידו ישבנו, ובצילו ישבתי וחמדתי את דודי, והוספתי למילים הקודמות שלי, "ופריו מתוק לחיכי".

נאלמתי דום, רוחנו געשה, ובשוך הסערה אמר דודי, "באתי לגני, אָריתי מוֹרי עם בְּשָׂמִי, אכלתי יַעְרִי עם דִבְשִׁי, שתיתי ייני עם חֲלָבִי".

לא ראיתי דופי במעשינו, ולא נכלמתי מניב שפתינו, שביטאו את הגיגינו ואת מעשינו הכמוסים ביותר, כי חשתי שאש־תמיד בוערת במקדש אהבתנו. דמעות גאו בעיניי, דמעות של אושר. וחשבתי לי כמה דמעות של שמחה דומות לדמעות של צער, וכמה הן בכל זאת שונות.

היינו מתחת לעץ התפוח, ואף דרך ענפיו ראיתי כי השמיים היו זרועי כוכבים מאופק לאופק ולא עמד לרדת גשם. אך קור הלילה זחל לתוך גופינו. שוב התעטפנו בשמיכות ובסדינים שהיו איתנו. המילים נאלמו מפינו ועינינו נעצמו.

זרועות אהובי הקיפו את מותניי. וכמו צרור המור שתכופות היה תלוי על חזי, כך גם דודי לן בין שדיי. קול גניחה חרישית בקע מפיו. דבר מה הציק לו, עד כי לא הרפה ממנו אף בחלומותיו. העברתי את אצבעותיי בין תלתליו. הוא שקע בשינה עמוקה, וגם אני נרדמתי.

בבוקר התעוררתי לפני אהובי. תחת עץ התפוח, שם ישנו, הערתי אותו. השמש עוד לא עלתה ורסיסי טל עדיין נקוו על גבעולי הדשא שסביבנו, כמו דמעות. והם ביטאו את התחושה בקרביי כי פרידה צפויה לנו, וכי היא הולכת וקרבה.

מיכא

בבוקר, עוד לפני זריחת החמה, העירה אותי אהובתי ועוררה אותי.

בתום מעשינו לחשתי, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". כך חשתי. כי זו הפעם הראשונה בחיי התמזגו בי תענוגות הגוף באהבת הנפש.

השמש עלתה, ושולמית הייתה מושלמת בפניה, בעיניה, ובגופה, גם לאור השמש, לא פחות מאשר הייתה אמש לאור הירח. אז גיליתי על צווארה ענק שכולו אבני חן המושחלות על שרשרת זהב, אשר לא היה שם אמש. הבעתי את התפעלותי מהן, "לִבַּבְתִינִי בעינייך ובעֲנָק שעל צווארך". עם זאת תהיתי, מדוע ענדה את הענק עוד לפני שהתלבשנו.

לפתע שמענו רעש. התעטפנו בשמיכה והיטבנו אותה סביבנו. ראינו אדם המפלס לו דרך בין השיחים והענפים, אל מקום הסתר שלנו.

הלילה שעבר עלינו במקום הזה, עורר בי תקווה כי לילות רבים יבואו בעקבותיו, אך בואו של האיש הזה לא בישר טובות לגבי אותה התקווה.

בְּרַח דּוֹדִי

שולמית

בבוקר, עם זריחת השמש, הגיע נער, אחד מנכדי האיש שהיה שכירו של מיכא, וטנא בידו. הודינו לו, ומיכא, שכבר עטה את אזור חלציו, קם ולקח את הסל מידו.

"סבתי שלחה לכם אוכל, וסבי שלח לכם שאלה", אמר הנער.

"מה היא שאלת סבך", ביקש מיכא לדעת, וכל גופי נמתח כמיתר הקשת.

"הגיע לביתנו איש צעיר מאנשיך ובפיו בשורה רעה. סבי מבקש לדעת אם יגלה לו את מקום הסתר הזה, וישלח אותו אליכם?"

"מה שמו של אותו איש?", ביקש מיכא לדעת.

"נועם", נקב הנער בכינויו של האיש שכבר הפך לשמו.

מיכא אמר כי הוא מאנשי אמונו הקרובים ביותר, אחד היחידים מאנשי ביתו שגילה לו איפה נהיה. הוא אמר לנער, "אנא, הגד לסבך כי ישלח את האיש".

הנער שב לביתו בריצה, ואנחנו רחצנו במי הנהר והתלבשנו במהירות.

הוצאתי מן הסל פיסת בד גדולה ופרשתי אותה על הדשא שלפנינו. הוצאתי גם לחם, גבינה, ומיץ רימונים, והנחתי אותם על הבד. אכלנו ושתינו, כי לא היה טעם לענות את נפשנו בצום. אך בה בעת ירדה עלינו רוח נכאים, כי ניחשנו מה הבשורה שיביא האיש מביתו של מיכא.

Ω

השמש התחילה להגביה בשמיים, וקרניה חדרו אל בין ענפי העצים שסוככו עלינו ועל נועם, האיש הצעיר שהגיע אלינו.

מיכא קרא לו לשבת עימנו ולסעוד את ליבו. האיש ישב, אך לא הביא אוכל אל פיו. "כבר אכלתי", מלמל והוסיף בקול רם, "לדאבוני, עליי לבשר כי אנשי חילו של שלמה שבו ובאו לביתך, אדוני מיכא".

מיכא החריש.

"הפעם באו חיילים אחרים. הם הסתובבו בכל חדרי הבית, וכן לאורכם ולרוחבם של שדותיך ונאות הדשא שלך. הם מצאו את המלונה אשר בקצה אדמותיך, אשר קודמיהם לא שמו ליבם אליה. הם דרשו מאנשיך שעבדו שם, שימסרו בידיהם את המפתח למנעול שעל דלת המלונה, ואלה לא העזו לְמָאֵן".

"במלונה הזאת אין מאומה מלבד איתים", אמר מיכא.

"אכן כך," אישר המבשר, "אולם חיילי שלמה תהו לשם מה דרושים לאדוני איתים רבים כל כך? ותשובתם, כי האיתים נועדו לחפור בהם בורות באדמה. האנשים לא התעצלו, ובאיתים שמצאו החלו לחפור במקום שם האדמה הייתה עדיין לחה ורכה", סיפר נועם.

"לא חיכיתי עד שיחשפו את שברי החרבות שהיו טמונים שם, וחמקתי מן המקום חרש. הוצאתי סוס מן האורווה, זינקתי עליו, ורכבתי במהירות הרוח אל הכפר ואל הבית שבו אמרת לי כי תהיה, אדוני מיכא, כדי להזהיר אותך".

"האם מי מאנשיי הלשין בפני חיילי שלמה תמורת בצע כסף כי יצאתי צפונה?", חקר מיכא.

"אינני חושב כך. כל אנשיך נאמנים לך. אך אינני בטוח, כי יצאתי משם במהירות עוד בטרם עזבו חיילי שלמה, ואינני יודע מה קרה אחרי צאתי".

 "האם מי מחיילי שלמה עקב אחריך?", חקר מיכא.

 "לא", אמר העלם, "סובבתי את ראשי פעמים רבות, ולא היה איש מאחוריי".

 "אם כן…"

"אני משער שהקצין אשר על חיילי שלמה ציווה על אנשיו לחפש אותך ברחבי אחוזתך ושדותיך. ולאחר שהבין כי עזבת את הבית, בוודאי פיזר את אנשיו בכל הדרכים שבקרבת ביתך, כדי להיוודע על איזו מהן נסעת. חלק מחייליו לבטח עלו על דרך המלך צפונה. עליה רבים הנוסעים, וייתכן כי היו מהם שראו אתכם חולפים על פניהם בדרככם צפונה, ועתה שבו דרומה והלשינו על כך לחיילי המלך", הדגיש.

"אני כמעט בטוח", המשיך, "כי יימצא גם מישהו שראה אתכם יורדים מדרך המלך ונכנסים לכפר, ויגלה את מקומכם לחיילי שלמה תמורת בצע כסף. אלה יבואו בעקבותיכם, ולבסוף ימצאו אתכם פה ואתם תילקחו אל שלמה".

מיכא הודה לצעיר. בחגורתו היה צרור כסף, והוא רצה לתת בידו כסף ככל המגיע לו ויותר.

"תודה לך, אדוני, אך רק עשיתי את המוטל עליי", אמר העלם וסירב לקחת את הכסף. "ומה תעשו אתם?", תהה.

"אנא שוב לבית מכרי כדי לנוח", הורה לו מיכא. "עלינו להיוועץ בינינו ועוד מעט נודיע לך את אשר נעשה, ואת אשר אנחנו מבקשים ממך".

"אעשה כדבריך אדוני", אמר נועם. הוא הלך לעבר הבית, ואנחנו ישבנו ונועצנו בינינו.

Ω

בהיותנו לבדנו, אמרתי למיכא, "הוא הדבר אשר יגורתי מפניו: אנשי המלך גילו את אשר ביקשת להעלים. די בכך כדי לתת בידם תואנה לאסור אותך באזיקים, ולהביא אותך אל שלמה. הם יציגו בפניו את שברי החרבות, וכך תהיה בידו עדות מוצקה לכך שתכננת להרים יד עליו. הוא יעמיד אותך למשפט ויוציא אותך להורג, כפי שכל מלך היה עושה למי שזמם למרוד בו. הם ייקחו גם אותי. והדרך לירושלים ארוכה…"

"כיום אני מעריך את שלמה יותר מאשר קודם", אמר מיכא, "אבל גם כעת אינני מבין איך יכול הוא לרבוץ מדושן עונג במשתאותיו, בעוד בני העם קורסים תחת עול המיסים שהוא מטיל עליהם. יש סְבַךְ במוחי…"

"אין זאת העת לסְבַךְ. חייך תלויים לך מנגד. אל לך לשבת באפס מעשה ולחכות עד אשר תבוא עלינו הרעה מעם חיילי המלך", אמרתי לו מרחשי ליבי.

מיכא ישב מולי חיוור ודומם.

עננה כבדה כיסתה את השמש, גדלה והשחירה. השמיים חשכו. צפיתי אסון מתקרב. אך מחשבותיי נדדו למרחק, שם היה אדם אחד שיכולתי לפנות אליו ותליתי את תקוותי בו.

Ω

זכרתי צבי, או אולי היה זה עופר איילים, ולידו עדר קטן של איילות, כולם יפי עיניים, אשר צפיתי בהם ליד הכרמים של אחיי. זכרתי שהיו קלי רגליים, וכאשר חשו בסכנה, נשאו את רגליהם וברחו. זכרתי כי ברחו אל ההרים המלאים בצמחי בשמים, ואף כשברחו היו מלאי גאווה וגאון. לכן אמרתי למיכא, "ברח דודי, ודמה לך לצבי או לעופר האיילים על הרי בְּשָׂמים!".

"אין לי חפץ בבשמים", פיהק, "חפצי הוא לנוח".

"אין מנוס", אמרתי. קמתי ומשכתי בזרועו, עד שעמד גם הוא על רגליו. הפחד שלי לחייו ולעצמי האיץ את נשימתי, ואף כי עמדתי במקומי, נשמעה זו כאילו באתי במרוצה. "שנינו עומדים על עברי פי פחת. עליך להתגבר על הליאוּת שלך ולעזוב מייד, בטרם יגלו אותך חיילי המלך ויביאו עלינו פורענות".

מיכא התעשת. "לאן אברח?", תהה, "חיילי שלמה יחפשו אותי בארץ לאורכה ולרוחבה, ולא ינוחו ולא ישקטו עד שימצאו אותי".

"צא מן הארץ. ברח לארץ אחרת, שאליה לא יעזו אנשי חילו של שלמה לרדוף אחריך ושם לא יעזו לשים ידם עליך, מפחד המלך המולך בה".

מיכא הניח לי אך בקושי לכלות את דבריי. "זאת ארצי, זאת מולדתי", אמר, "רק אותה אני מכיר. אם אצא ממנה, אנה אפנה?".

קיראו גם:

בחזרה אל האישה התנ"כית – ראיון עם חוה עציוני-הלוי