פורסם לראשונה בכתב העת "נכון" מספר 15.
אוטופיה בכל מופעיה, בין אם כיצירה ספרותית, תרבותית, רליגיוזית, מוסרית, או פילוסופית, תכליתה בסופו של דבר הוא להציע חלופה רבת חסד ושגב לדיסטופיה. כמו במטבע הלשון מתהילים "פליאה נעלה מדעת", מתוך אמונה שהשינוי הנדרש הוא בר הגשמה. באופן מוזר זו וגם זו מבקשות להצביע על נתיב לתיקון. זוהי אפוא התבוננות דיאלקטית באובייקט המתואר ולא שלילה הדדית גורפת מלכתחילה. הדיאלקטיקה הזו עולה מתוך כפל המושגים המנגידים זה את זה, ומעמיקים את משמעותם ההדדית בה בעת.
כפי שטוב כערך ניתן להבנה רק בזכות היפוכו רע – ורע ניתן להבנה משמעותית יותר בזכות המושג ההופכי, טוב. נבואות זעם מלוות בתרבותנו תמיד בנבואות נחמה, כמו המושגים המשמשים אותנו היום: אוטופיה ודיסטופיה; נאורות וחשכה; חושך ואור וכד'. העתיד בשיח שלנו תכליתו לשמש שדה צמיחה לתיקון, ביטוי לערגה שלנו ל"אחרית הימים". האחד יתאר את האדמה שתחת רגליו כְּ"אַדְמַת אֱלֹהִים מְאֹרֶרֶת" והאחר "כְּרֶחֶם פּוּרְיָה עֲטוּיַת זְהָרִים".
בשירי "שמש עייפה" ניסיתי לבטא את תחושותיי ביחס למציאות הדואלית הזו, להכיר בטבעם של דברים, וכתנועת נדנדה לנוע מכאן לשם ומשם לכאן, כדי לחבר בין חֵרוּף וברכה, גנאי ושבח, קללה והלל. לבטא את תחושתי האופטימית, הכרוכה בתובנה שאמונה ביכולתנו להיטיב ולשנות את המציאות היא האפשרות היחידה להעניק משמעות לחיינו.
האחד יתאר את העולם כרע, מאוס, והרסני, האחר יסתייג וישיב ברוח סרקסטית-הומוריסטית, "האמנם? האם הכל באמת נורא?". דברים חסרי משמעות יכולים להתברר בנסיבות אחרות כמשמעותיים ביותר, ודברים שאין בִּלְתָּם היום, להתברר למחרת כדברי-הבל. במציאות הרעועה הזו, לזמן ככל הניראה, ואולי גם לאלוקים, אין זמן להתייחס אלינו ברצינות. בדיעבד מתברר שאין תפילה ראויה לשאת, ובאין הגד אין הגה והד. "בַּמַּסָּע אֶל הַכְּאֵב אֵין קִצּוּרֵי דֶּרֶךְ, דָּרוּשׁ דִּיּוּק פְּנִימִי וּמַבָּט חָצוּף אֶל פִּתְחֵי הַבֶּהָלוֹת דַּרְכָּם נִתָּן לִבְרֹחַ".
דן אלבו
שֶׁמֶשׁ עֲיֵפָה
I.
דְּבָרִים יְכוֹלִים לְהִשְׁתַּבֵּשׁ בַּדֶּרֶךְ בְּנָקֵל,
כִּבְיוֹם מָטָר וְסַעַר בּוֹ כַּף יָדֵנוּ נִשְׁלַחַת מֵאֵלֶיהָ לַכִּיס
לִמְצֹא חַמִּימוּת מִצִּנָּה וּמַחְסֶה מִגֶּשֶׁם
וּמוֹצֵאת שִׁבְרֵי אֲבָנִים רְבוּגוֹת, עָפָר וּפִיחַ,
שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל עוֹלָם קָרוּעַ,
אוֹתָהּ חֶרְדַּת נֶפֶשׁ נִשְׁכַּחַת בְּמִסְתָּרֶיהָ הַדְּמוּמִים.
II.
בְּמִדַּת מָה יֵשׁ בָּזֶה נֶחָמָה, מָחָר מָחֳרָתַיִם
אוּכַל לִמְצֹא חֲרוּזִים יְרַקְרַקִּים,
פְּלָאִים וּכְשָׁפִים, שִׁבְרֵי כִּסּוּפִים
קֻרְנָס לְפַצֵּח אֱגוֹזִים, נֵס מְכֻדַּר חַרְטֹם,
כְּמִיהָה חֲשׂוּפַת מַכְאוֹב
שֶׁמֶשׁ עֲיֵפָה בְּרִדְתָּהּ רְפוּיַת עַפְעַפַּיִם אֱלֵי-יָם.
III.
הָרֶגַע הַמַּשְׁמָעוּתִי בְּיוֹתֵר בְּחַיֵּינוּ
הוּא הָרֶגַע בּוֹ נִפְגֹּשׁ בְּדַרְכֵּנוּ אִישׁ נָבוֹן וָכֵן שֶׁיִּמְנַע מֵאִתָּנוּ
לְהוֹסִיף לְהִתְחַמֵּק מֵעַצְמֵנוּ.
IV.
מוּזָר,
יֵשׁ וַאֲנָשִׁים לֹא מוֹצְאִים אוֹר בַּשָּׁמַיִם בִּשְׁעוֹת הָאוֹר
וְלֹא חֹשֶׁךְ בִּשְׁעַת לַיְלָה,
וַאֲנָשִׁים הַזּוֹכְרִים בִּצְלִילוּת פִּתּוּלֵי סִמְטְאוֹתֶיהָ שֶׁל עִיר זָרָה
וְשׁוֹכְחִים אֶת הָרְחוֹב-הַמְּשׁוֹטֵט בְּעֶרְגָּה לְבֵיתָם הֶאָהוּב.
V.
אִם נְבוּאוֹת הַזַּעַם שֶׁל יִרְמְיָהוּ תִּתְגַּשֵּׁמְנָה,
לֹא אֲהַסֵּס לְהֵחָבֵא בְּתוֹכְכֵי קוֹנְכִיָּה שֶׁל רַכִּיכָה רִירִית.
בַּמַּסָּע אֶל הַכְּאֵב אֵין קִצּוּרֵי דֶּרֶךְ
דָּרוּשׁ דִּיּוּק פְּנִימִי וּמַבָּט חָצוּף
אֶל פִּתְחֵי הַבֶּהָלוֹת דַּרְכָּם נִתָּן לִבְרֹחַ.
VI.
בִּיסוֹדָם שֶׁל דְּבָרִים
לָאָדָם דְּרוּשָׁה מְנַת זְהִירוּת מְסַפֶּקֶת
בְּהַבִּיטוֹ אֶל הַנּוֹפִים הַחֲבוּיִים בְּגִנְזֵי נִשְׁמָתוֹ
פֶּן יִפֹּל בְּדַרְכּוֹ הַפְּתַלְתֻּלָּה אֶל הַלֹּא נוֹדָע.
