כבר בכותרת ספרו, "אמא מתה", מניח איציק יושע את האקדח על השולחן במערכה הראשונה. שתי מילים קצרות, חותכות, נטולות שם תואר או רגש מתקתק, המבשרות לקורא שלא צפוי לו כאן מסע של התרפקות נוסטלגית. יושע, איש התקשורת והרדיו, מזקק אל דפי הספר פרוזה אוטוביוגרפית דחוסה, חכמה, ומדויקת להפליא, המכה בבטן הרכה של הישראליות ומנפצת לרסיסים את המיתוס המקודש ביותר בתרבותנו: "האמא היהודייה". זהו ספר שהוא כתב אישום, קינה, ובעיקר – מסמך של שחרור.
במרכז היצירה עומדת דמות אם שהיא ההיפך הגמור מהקלישאה המנחמת של סירים מהבילים וחיבוק חונק מאהבה. יושע מעז לגעת בפצעים המדממים ביותר ולשרטט דיוקן של הורות פוגענית, כוחנית, ולעיתים אף סדיסטית. הבית שהוא מתאר אינו מבצר של ביטחון, אלא שדה מוקשים רגשי שבו הילדים מהלכים על קצות האצבעות. התיאורים של קללות האם – איחולי מוות עסיסיים בערבית המוטחים בילדיה ("שתגיע כבר ארוחת האבל שלך") – אינם פולקלור משעשע, אלא כלי נשק שנועדו מצד אחד לגמד, ומצד שני לקשור את הילדים אליה בעבותות של אשמה ופחד.
בנקודה זו, הספר מתכתב באופן עמוק וכואב עם הממואר המצליח של ג'נט מקרדי, "אני שמחה שאמא שלי מתה". כמו מקרדי, גם יושע מעניק לגיטימציה לרגש האסור מכל – תחושת ההקלה המלווה את מותו של הורה מתעלל. הוא מלמד אותנו שהמוות אינו מטהר את השרץ; מי שהיה אכזר בחייו, מותיר אחריו חלל שאינו מלא רק בעצב, אלא באוויר לנשימה שהיה חסר כל כך. יושע מפרק את הטאבו הזה ברגישות אך בנחישות, ומאפשר לקוראיו להודות באמת שרבים חוששים ללחוש – לפעמים היתמות היא גאולה.
אחד ההישגים הספרותיים הגדולים של הספר טמון באופן שבו יושע מנתח את הדינמיקה בין האחים. הוא מתאר משפחה שהתפצלה לא רק רגשית אלא גם גיאוגרפית, כחלק מניסיון הישרדות. האחים, אורי (המספר) וקובי, מתוארים כפליטים שבחרו בגלות מרצון – האחד באתונה והשני בנורבגיה הקפואה – רק כדי להתרחק ממוקד הקרינה של בית ילדותם. מנגד עומדת האחות, המכונה "צרעה" (דבורה), שנשארה בארץ ומתפקדת כמשת"פית, כמי שספגה את רעלי האם וממשיכה להדהד אותם.
ימי ה"שבעה" ופינוי הדירה הופכים לזירה דחוסה שבה מתנגשים העולמות. אולם, בתוך הכאוס והבירוקרטיה של המוות, נרקמת ברית מחודשת בין האחים ה"גולים". יושע מיטיב לתאר כיצד המפגש המאוחר מאפשר להם לאשרר זה את חוויותיו של זה. מול שנים של "גזלייטינג" והכחשת המציאות, האחים מעניקים אחד לשני את האישור שהשיגעון לא היה בראשם. היתמות הופכת אצל יושע להזדמנות לאחווה גברית שקטה, פצועה, אך מרפאת. הדיאלוגים ביניהם, הנעים בין ציניות להומור שחור, הם מהרגעים החזקים והאנושיים ביותר בספר.
אי אפשר לקרוא את פתיחת הספר מבלי לשמוע את ההד הברור של "הזר" לאלבר קאמי. המשפט הפותח, הדיווח היבש, והניכור המסוים שחווה הגיבור מול טקסי האבלות, ממקמים את יושע במסורת האקזיסטנציאליסטית. כמו מרסו של קאמי, גם גיבורו של יושע מסרב לשחק את המשחק החברתי המצופה ממנו. הוא לא מזייף דמעות היכן שאין, ולא מחפש מילים גבוהות לתיאור הריקנות. האמת הפנימית שלו חזקה יותר מהציווי החברתי להתאבל "כמו שצריך".
במקביל, הספר מנהל דיאלוג מרתק, מעין תמונת תשליל, עם "הבטחה עם שחר" של רומן גארי. אם אצל גארי האם היא כוח טבע טוטאלי המקריבה את חייה כדי לבנות את בנה ולהפוך אותו לגדול מהחיים, אצל יושע האם היא כוח טבע הרסני המאיימת לבלוע את ילדיה. הטוטאליות היא אותה טוטאליות, אך הכיוון הפוך: במקום אהבה המצמיחה כנפיים, זוהי אהבה (או רכושנות) המקצצת אותן.
גם ההשוואה לספר "מיומנה של אישה מתה" של גואל פינטו מתבקשת. שני הספרים עוסקים בדמות האם הדומיננטית, המזרחית, המנהלת את עולם המשפחה ביד רמה. אך בעוד אצל פינטו האם המתה מביטה במשפחתה בהומור, חמלה, וססגוניות, אצל יושע המבט הוא מפוכח וכואב הרבה יותר. הוא מקלף את שכבות הפולקלור וחושף את הכאב הגולמי שמתחת.
חשיבותו של "אמא מתה" חורגת מערכו הספרותי גרידא. זהו ספר חשוב משום שהוא משמש פה לדור שלם של "ילדים מבוגרים" שקולם הושתק תחת הציווי של "כיבוד הורים". יושע מעניק לקוראיו את האישור לזכור את הדברים כפי שהיו באמת, ללא הפילטרים של הזמן והמוות. פינוי דירת האם, המתואר בספר בפרוטרוט, הופך למטאפורה מבריקה לנפש הגיבור: תהליך של מיון; זריקה; והחלטה מה לשמור, ומה להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה.
הכתיבה של יושע היא הישג בפני עצמו. היא חסכנית, קצבית, נטולת שומן מיותר, ועם זאת עשירה בניואנסים רגשיים דקים. הוא מצליח לכתוב על נושא טעון כל כך מבלי ליפול למלודרמה, ובכך הוא הופך את הסיפור האישי והספציפי שלו לסיפור אוניברסלי על אובדן, זהות, והישרדות. "אמא מתה" הוא ספר שמכאיב לקרוא, אך אי אפשר להניח אותו מהיד. הוא מזכיר לנו שבסופו של דבר, האהבה שלנו להורינו מורכבת ממה שהם נתנו לנו, אך גם ממה שהם לקחו מאיתנו, וההשלמה האמיתית מגיעה רק כאשר מעזים להסתכל לאמת הזו בלבן של העיניים.
