אל תקלקל את אדמתי / חוסאם מערוף
בְּחִיּוּךְ אֶחָד אֲנִי מֵשִׁיב לְעַצְמִי אֶת תָּוֵּי פָּנֶיהָ שֶׁל אַדְמָתִי הַגְּזוּלָה.
אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִן הַקֶּמַח לָשׁוּב וְלִהְיוֹת חִטָּה, כְּדֵי לְהִדָּמוֹת לַנְּבָטִים
הָעַתִּיקִים.
יֵשׁ שׁוֹשַׁנָּה שֶׁנּוֹתְרָה מְצֻיֶּרֶת עַל קִיר בֵּיתִי, אָבִי צִיֵּר אוֹתָהּ, וְלֹא
הִצְלִיחַ לַהֲזִיזָהּ. אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָהּ פּוֹעֶמֶת עַל הַקִּיר.
יֵשׁ חָצֵר קְטַנָּה הַקּוֹרֵאת בִּשְׁמוֹת בְּנֵי מִשְׁפַּחְתִּי, וַאֲנִי הֶעָפָר
שֶׁבֵּינֵיהֶם. נוֹשֵׂאת אוֹתִי רוּחַ קַלָּה,
רוּחַ שֶׁאִישׁ לֹא נָשַׁם מֵאָז שֶׁעָזַבְנוּ אֶת בֵּיתֵנוּ. הָאֲדָמָה הִיא
הַתְחָלָתֵנוּ הַחֲדָשָׁה, הַתְחָלָתֵנוּ הַיְּשָׁנָה.
אַל תְּקַלְקֵל אֶת הָאֲדָמָה כְּשֶׁאֲנִי מַרְעִיד אֶת גִּזְעִי לְמַעֲנָהּ,
אַל תְּקַלְקֵל אֶת הָאֲדָמָה כְּשֶׁאֲנִי מַשְׁקֶה אוֹתָהּ בְּדִמְעָתִי.
הָאֲדָמָה הִיא חוּשֵׁנוּ הַיָּחִיד שֶׁמִּחוּץ לַגּוּף.
אֲנִי, הַכָּבוּל בְּכֹבֶד הַגּוּף וּבְרַעְיוֹן הָאֲדָמָה
בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי פּוֹגֵשׁ אֲדָמָה חֲדָשָׁה,
יָדִי חָשָׁה כְּאִלּוּ הִיא נְטוּעָה בְּמוֹלַדְתִּי.
וַאֲנִי תָּמֵהָ, אֵיךְ פָלֶסְטִין חַיָּה בַּדִּמְיוֹן כָּל הַזְּמַן הַזֶּה וְאֵינָהּ
נִשְׁחֶקֶת?
רַק לָאַחֲרוֹנָה הֵבַנְתִּי מַדּוּעַ בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי צָמֵא אֲנִי מַשְׁקֶה אֶת
זִכְרוֹנִי בְּמַיִם.
בתחילת השבוע, לאחר שהוחזרה מעזה גופתו של החלל החטוף רן גואילי ז"ל, לוחם יס"מ נגב של משטרת ישראל, הוקמה בדאבוס שבשווייץ מועצת השלום לטיפול בשלב השני של הפסקת האש ברצועה.
האם הפסקת האש תימשך? כלי התקשורת בישראל מדווחים על השתקמות החמאס מבחינה כלכלית, שלטונית, ואולי אפילו צבאית בעזה, ולא ברור אם אכן המהלך של פירוק החמאס מנשקו יתרחש.
חשבתי על כך שהציבור הישראלי לא נחשף דרך תקשורת המיינסטרים בישראל אלא ללוחמי חמאס וקברניטיו, ולכל היותר לאנשי רפואה, המטפלים בפצועים כתוצאה מהמלחמה. אנשי רוח ואמנות לא מוכרים כאן, ובדרך הזו גם לא ניתן להבין לאן פניה של אוכלוסיית עזה מבחינת המשך העימות עם ישראל. סקרי דעת קהל לא משקפים בהכרח השקפות ותפיסות עולם.
הנה הזדמנות אפוא להכיר את המשורר והעיתונאי הפלסטיני חוסאם מערוף מהעיר עזה, שהשיר המופיע כאן לפנינו לקוח מתוך ספר שיריו החדש, שהופיע במהדורה דו-לשונית, ערבית ועברית, "לבכות מול הנהר פעמיים" (2025, הוצאת מטען, תרגמה מערבית רים ע'נאיים, 90 עמ'). השיר מופיע בעמ' 76. תודתי לחברתי המשוררת איאת אבו שמיס על ששלחה לי עותק מהספר החשוב הזה.
בגב הספר מצוין כי מערוף "פרסם [עד כה] שלושה ספרים, כולל שתי אסופות שירה: 'למוות ריח של זכוכית', ו'הַסַּפָּר הנאמן ללקוחותיו המתים' וכן את הרומן 'אזמלו של רָאם'". הוא זכה, בין השאר, בפרס מוזיאון מחמוד דרוויש לשירת פרוזה בשנת 2015, וב-2025 ייסד את פרויקט "פרסומי עזה", יוזמה המוקדשת למתן במה ליצירה ספרותית פלסטינית שמקורה בעזה.
אמנם בדבריו אל הקורא הישראלי בפתח הספר חוסאם מערוף רואה אותנו כמי שעומדים על אותה שפת תהום, ביחד עם עמו העזתי, שממנה נדחפנו, כלשונו. אבל ברור מקריאה בשירי ספרו כי נקודת מבטו היא מפנים הרצועה, מתוך עזה, כלפי העולם שמחוצה לה, וכן גם כלפי כוחות הצבא הישראליים. עם זאת, השירים מתמקדים בסבל ובכאב הפלסטיניים בעזה ופחות מזה בביקורת כלפי ישראל.
בשיר "אל תקלקל את אדמתי" נדמה שכן יש ביקורת כזו, מעצם כותרת השיר והנכתב במהלכו, אבל למעשה גם כאן ההתמקדות היא פנימית, במה שמכונה בשיר "רעיון האדמה". רעיון האדמה הוא לא רק "אדמתי הגזולה" והבית שאליו חולם הדובר בשיר לשוב, אלא גם אדמה כשורשי המחייה של האדם, מקור-חייו.
קיראו גם :
