חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים ממליצה

על המופע החדש "Gray" של "קמע"

כרזת המופע Gray של קמע צילום כפיר בולוטין
כרזת המופע Gray של קמע צילום כפיר בולוטין

המופע החדש, "Gray", של להקת המחול קמע, מורכב משתי יצירות.

הראשונה היא Cherry Pink – דואט הומוריסטי מאת הכוריאוגרף הישראלי-הולנדי איציק גלילי לצלילי הלהיט "Cherry Pink and Apple Blossom White" שלPerez Prado, שחידש את סגנון הממבו הקובני.

סצינה מתוך cherry pink duet צילום כפיר בולוטין
סצינה מתוך cherry pink duet צילום כפיר בולוטין

בגדי הרקדנים, בעיצובו של איציק גלילי עצמו, היו ייחודיים-יומיומיים: הגבר בלבוש מלצר; הבחורה – בג'ינס ובחולצה לבנה. הם רקדו-שיחקו סיפור חינני של חיזור-פיתוי, בתיאום מושלם עם המנגינה המצחקקת.

היצירה השניה היא GRAY מאת הכוריאוגרף תמיר גינץ, מייסד ומנהל של להקת "קמע". הוא קורא לעבודתו בשם "אפור", כי "אין שחור ולבן, והכל כבר אביך ואפוף בעשן סמיך."

מתוך המופע gray צילום כפיר בולוטין
מתוך המופע gray צילום כפיר בולוטין

זאת יצירה קצבית-נמרצת ל-5 רקדניות ו-5 רקדנים. היא נוצרה בעקבות מאורעות השנים האחרונות. הגברים עוטים חולצות עם כתמים אדומים דהויים המדמים דם. תנועותיהם מביעות רגשות קשים של מאבק, לוחמה, פגיעות גופניות, פציעות, וכן סבל נפשי, לבטים, התנגדות. הרקדניות מנסות לעזור, לנחם, וגם מביעות מחאה וזעם על המצב של קרע ומשבר. פה ושם מנצנצים שביבי תקווה בחשכת הכאב בגדול.

למוזיקה חשיבות עליונה בעבודות המחול של תמיר גינץ. את המוזיקה של "Gray" חיברו יחד המלחינים הבולטים Max Richter הגרמני, המתגורר בבריטניה, ואבי בללי, הישראלי.

הניגוד בין האווירה ההומוריסטית המתקתקה של "CherryPink" לאווירת המשבר של "Gray" מדגיש ומקצין את הקטבים ומעביר ביניהם התפרצות של יצירתיות.

בכורת המופע התקיימה ב-10 בדצמבר 2025 בבאר שבע, באולם הבית של להקת "קמע".

המופע יחזור לשם בחודש מרץ 2026.

המופע הבא – בסוזן דלל בתל אביב ב-14.1.2026.

שביב תקווה מתוך המופע Gray. צילום כפיר בולוטין
שביב תקווה מתוך המופע Gray. צילום כפיר בולוטין

ד״ר ניסים כץ, חבר יקום תרבות, ממליץ

על הסרט Goodbye June בנטפליקס

פוסטר הסרט Goodbye June
פוסטר הסרט Goodbye June

מחפשים סרט לצפות הערב בנטפליקס? צפו ב-"Goodbye June". הנה השנקל שלי על הסרט ולמה מומלץ לצפות בו. 

לעיתים רחוקות עולה בנטפליקס סרט שמצליח לעצור את הנשימה, לא בגלל אפקטים מיוחדים או אקשן סוחף, אלא בזכות שקט, מבטים מצטלבים, ואמת אנושית דוקרת. "Goodbye June" הוא בדיוק הסרט הזה.

זוהי דרמה משפחתית בריטית שמרגישה כמו מחזה קאמרי משובח, כזו שנכנסת לכם מתחת לעור ונשארת שם הרבה אחרי שהמסך מחשיך. הסרט, בכיכובה של הלן מירן ובבימויה הרגיש של קייט וינסלט (שגם משחקת בו), הוא מסע רגשי אינטנסיבי שמפרק את המושג "משפחה" לגורמים ומרכיב אותו מחדש בצורה כואבת אך מנחמת.

במרכז הסיפור עומדת ג'ון (הלן מירן), המטריארכית הבלתי מעורערת של משפחת ווילטון. ג'ון היא אישה חריפה, צינית, ומלאת חיים, שמקבלת אבחנה רפואית סופנית, ומחליטה לא לתת למוות לנהל אותה. היא מזמנת את שלושת ילדיה הבוגרים לבית הכפר המשפחתי לחג מולד אחרון בהחלט. הדרישה שלה פשוטה לכאורה: "בלי דמעות, בלי רחמים, רק אנחנו". אולם החזרה של הילדים לבית הילדות – המקום שבו הזמן כאילו עמד מלכת – מציפה מחדש משקעים, סודות, וחשבונות פתוחים שהצטברו במשך עשרות שנים.

הסרט מצטיין בתיאור מערכת היחסים הסבוכה שבין הורים מזדקנים לילדיהם הבוגרים. הוא מציג את הטרגדיה השקטה של ההורות: הרגע שבו ההורה הופך מדמות כל-יכולה לאדם שזקוק לחמלה ולעזרה.

עבור ג'ון, האובדן הגדול ביותר אינו החיים עצמם, אלא אובדן הסמכות ההורית. היא נאבקת לשמר את מעמדה כ"אמא יודעת כל" גם כשגופה בוגד בה. מנגד, הילדים מוצאים את עצמם רגרסיביים; לא משנה כמה הם מצליחים בחוץ, מול אמא שלהם הם חוזרים להיות הילדים המפוחדים שמחפשים אישור. הסרט מראה בחוכמה כיצד הילדים מנסים "לתקן" את האם או את העבר, בעוד שהיא רק רוצה שיראו אותה כפי שהיא היום – אישה שלמה, על כל פגמיה.

אחת הנקודות החזקות ביותר בסרט, והסיבה שהוא מרגיש כה אותנטי, הוא הטיפול המעמיק ביחסי האחים. הסרט מציג את האחים לא רק כקרובי משפחה, אלא כעדים היחידים לילדות זה של זה. הם היחידים שמבינים את השפה הפנימית של הבית, את הבדיחות הפרטיות, ואת הטראומות המשותפות.

המתח המרכזי מתקיים בין ג'וליה (וינסלט) לבין הלן (טוני קולט). ג'וליה היא האחות הבכורה, ה"אחראית", זו שתמיד עשתה את הדבר הנכון, נשארה קרוב להורים, וויתרה על חלומותיה. הלן, לעומתה, היא האחות המורדת, זו שברחה רחוק, חיה חיים בוהמיינים, וחזרה רק כעת. המפגש ביניהן הוא חומר נפץ. ג'וליה חשה טינה עמוקה על כך שהלן "פטורה" מהעול היומיומי של הטיפול בהורים, בעוד שהלן מרגישה שג'וליה מתנשאת עליה ושופטת את בחירותיה. הסרט מכיל סצינת עימות מבריקה במטבח, שבה מריבה על אופן הכנת הרוטב לחג הופכת לכתב אישום הדדי על נטישה מול הקרבה.

בתווך נמצא קונור (ג'וני פלין), האח הצעיר. הוא משמש כחוצץ, ה"תינוק" של המשפחה, ששתי האחיות מנסות לגונן עליו, אך גם מקנאות בו על היותו הבן המועדף (או לפחות כך הן מרגישות). הדינמיקה המשולשת הזו מדגימה כיצד אחים יכולים להיות האויבים המרים ביותר והחברים הנאמנים ביותר בו זמנית. ברגע האמת, כשהמצב של ג'ון מחמיר, חומות הציניות נופלות. אנו רואים כיצד קשר האחים הוא רשת הביטחון היחידה שנותרה להם מול היתמות המתקרבת. ישנו רגע מכונן שבו שלושתם יושבים על רצפת המסדרון בלילה, צוחקים ובוכים, ומבינים שבקרוב הם יהיו ה"מבוגרים האחראיים" בעולם, ושיש להם רק זה את זה. ברגע המכונן הזה, כשההגנות יורדות, הם מבינים שההיסטוריה המשותפת שלהם היא הדבר היחיד שיישאר יציב כשהקרקע תישמט מתחת לרגליהם עם לכתה של האם. המסר כאן חזק ומהדהד – חברים באים והולכים, בני זוג עשויים להשתנות, אבל אחים הם העדים היחידים למי שהיית לפני שהעולם עיצב אותך מחדש.

מעבר לדרמה המשפחתית, "Goodbye June" מציג את הזיקנה באור נדיר ואמיץ. הקולנוע נוטה לעיתים קרובות לעשות רומנטיזציה לזיקנה או להציג אותה כטרגדיה מוחלטת. כאן, הדמות של ג'ון מסרבת ליפול למשבצות הללו. הסרט עוסק בפער הבלתי נסבל שבין התודעה הצלולה, החריפה, והצעירה נצחית, לבין הגוף שהולך ומתפרק.

ישנה סצינה שקטה ומצמררת שבה ג'ון מתבוננת בעצמה במראה. אין שם מילים, רק המבט של הלן מירן שסורק את הקמטים, את העור הרפוי, לא מתוך תיעוב אלא מתוך סוג של פרידה ותמיהה – "איך הגעתי לכאן?". הסרט מציף את הפחד הקמאי מאובדן העצמאות, הבושה שבצורך בעזרה בפעולות בסיסיות, והרצון לשמור על כבוד אחרון. ג'ון מלמדת אותנו שיעור חשוב: הזקנה אינה מוחקת את התשוקה, את המיניות, או את הצורך בשליטה. ההחלטה שלה לסיים את חייה בתנאים שלה היא האקט האולטימטיבי של שימור העצמי, סירוב להפוך ל"חולה" ותו לא.

אי אפשר לדבר על הסרט הזה בלי להזכיר את דמותו של הבעל, ברני (טימותי ספול). בעוד הילדים רועשים, בוכים, ומתווכחים, ברני הוא העוגן השקט. מערכת היחסים בינו לבין ג'ון היא לב הסרט. אחרי עשרות שנות נישואים, הם פיתחו שפה משלהם שאינה זקוקה למילים.הסרט מציג את הצד של בן הזוג המטפל, זה שנשאר בצל, שכואב את הפרידה עוד לפני שהתרחשה. הסצינות המשותפות שלהם מלאות ברגעים קטנים של אינטימיות – סידור כרית, ליטוף אגבי, מבט שמכיל בתוכו חיים שלמים. זוהי אהבה שפשטה מעליה את הדרמות הגדולות ונשארה בטהרתה – מסירות מוחלטת. ברני הוא זה שמאפשר לג'ון לממש את רצונה, גם במחיר של שבירת ליבו שלו. זוהי הקרבה אדירה שמוצגת ללא שמץ של קיטש.

למרות הנושא הכבד, חשוב להדגיש: "Goodbye June" הוא סרט מצחיק. וינסלט כבמאית מבינה שהדרך היחידה לשרוד את האימה היא לצחוק לה בפנים. המשפחה משתמשת בהומור שחור כנשק וכמגן. הבדיחות על הירושה, הציניות לגבי טקסי הלוויה העתידיים, והעקיצות ההדדיות, הם הרגעים שבהם הסרט מרגיש הכי "אמיתי". החיים, הסרט מזכיר לנו, לא עוצרים בגלל המוות, הם ממשיכים עם כל האבסורד שבהם. ישנו רגע נפלא שבו ניסיון ליצור רגע פרידה סנטימנטלי משתבש בגלל הפרעה טכנית בבית, וכל המשפחה מתפרצת בצחוק משחרר. זהו רגע של קתרזיס לצופים בדיוק כמו לדמויות.

זהו סרט שחובה לראות, לא רק בגלל תצוגות המשחק הפנומנליות (באמת, הלן מירן מתעלה על עצמה), אלא בגלל האומץ שלו להישיר מבט אל הדברים שכולנו מפחדים מהם – ומתוך הפחד הזה, למצוא נחמה. הוא גורם לנו להעריך מחדש את הזמן שיש לנו עם היקרים לנו, להבין שאין משפחות מושלמות, ושסליחה היא המתנה הכי גדולה שאפשר לתת ולקבל.

כשמסיימים לצפות ב-"Goodbye June", נשארים עם תחושת מועקה מתוקה בלב, ועם דחף עז לחבק מישהו קרוב. אל תחמיצו את הפנינה הזו בנטפליקס. היא תזכורת יפהפייה לכך שגם כשהחיים נגמרים, האהבה – על כל הצורות המסובכות שלה – היא הדבר היחיד שבאמת נשאר.

הפוסט הקודםאז… צא לדרכך! שיחה על ספר הילדים של ד"ר סוס "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!"
הפוסט הבאהשיר השבועי עם אילן ברקוביץ' – "גברים מגיבים אלי כשאני נפרדת מהם" של ענת חן
בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב, ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים. למדה בסדנאות לשירה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. פרסמה חמישה ספרי שירה: "השקת ספינת צפייה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016), "כח משיכה" (2020); ״הרחבת המבט״ (2024). מתרגמת שירים מרוסית ומאנגלית, מפרסמת רשימות ביקורת על ספרי שירה, על סרטים, ועל הצגות תיאטרון. יוזמת ומנחה אירועי שירה.
פובליציסט. מבקר ספרות. דוקטור לתקשורת. מומחה למדיה ופוליטיקה, ולתקשורת ושינוי חברתי.
תחומי הענין הספרותיים שלי מאז ילדותי היו מדע בדיוני ופנטזיה. בתחילת המאה ה-21 גיליתי מחדש את הקומיקס, ובפרט את המנגה והאנימה. קיבלתי תואר ד"ר בפיסיקה מאוניברסיטת תל-אביב, בתחום האסטרופיסיקה, אך מאז שנת 2000 אני עוסק בתחום הסביבה, באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן, עבדתי במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי שהתמחה בעתידנות. אני בין מקימי עמותת ״יקום תרבות״, וחבר ועד מאז הקמתה, והעורך הלשוני בפועל של אתר העמותה מאז 2019.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש עשרה + חמש עשרה =