חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על הסרט הישראלי "בלה"
"בלה" הוא סרט ישראלי על יהודים, ערבים, ויונה לבנה בשם הבינלאומי "בלה". זה כל כך סמלי ומעודד.
הסרט מאוזן: במאית יהודייה – זהר שחר; במאי ערבי – ג'מאל ח'לאילה; הדמויות הראשיות הן זוג צעירים יהודים; וזוג צעירים ערבים. השאלות של זהות הערבים בארץ ובשטחים, ושל היהודים בארץ ובחו"ל (בלגיה), נידונות באופן טבעי – לא באופן מאולץ – תוך כדי מסע הרפתקאות מותח.
הצעירים הם במרכז העלילה. ההתייחסות לדור ההורים מצד אחד, ולדור הילדים מצד שני, משולבת במיומנות בעלילת המסע. הָיֹה הָיָה מגדל יונים יהודי ותיק, בכיר, ולו שני עוזרים-שותפים צעירים: הבן, ובחור ערבי. מי אלה, אם לא המשולש הקלאסי של אברהם-יצחק-ישמעאל?
לאיש יונה לבנה נדירה עם נוצות מתולתלות, ממש "מלכת יופי", הקרויה "בלה" על שם אימו. מותו הפתאומי של האיש המבוגר ממוטט את הסדר הקיים ויוצר הזדמנות של הרפתקה.
בלה צריכה להגיע בדחיפות לכנס מגדלי היונים בירושלים, כדי להימכר למגדל עשיר, המרבה במחיר. בדרך היא מובאת לחתונה בגדה, ושני זוגות הצעירים בעקבותיה. הם עוברים במחסום של חיילים ישראלים בכניסה לשטח A, נתקלים בשוטרים פלסטיניים בגדה, נקלעים לחתונה, בה יהודים לא רצויים. הבחור היהודי מוזיקאי. הוא משתלב בנגינה קצבית על דרבוקה – המוזיקה מחברת בין הבריות. זאת הקלה זמנית, אך המתח הולך ונבנה – הצעירים נאלצים לקבל אישור בעלות על היונה מאסיפת מכובדים מקומיים. הזמן דוחק, יש להגיע לירושלים בהקדם, ואז היונה מתעלפת מחום וצמא.
הסרט אינו מציג עמדות פוליטיות קיצוניות. הוא מתון, קיומי. הרי מתקיים שיתוף פעולה אמיתי בין שני הזוגות למען מטרה מוגדרת, והיא מושגת, אף עם הפתעה מרעננת.
ניכרים קשרים מעניינים בין הצעירים. הגברים מכירים תקופה ארוכה, מאז נעוריהם, כי שניהם היו שותפים לעסק טיפול היונים. הנשים נפגשו לראשונה בתחילת עלילת הסרט, ונרקם ביניהן קשר של הזדהות ותמיכה על רקע של אימהות והיריון. במהלך המסע חברתו של הצעיר היהודי מספרת לו לראשונה על ההיריון. היא מתוחה, לא בטוחה, ואף מתלבטת אם לעשות הפלה. נראה, שהיא מקבלת את התמיכה המצופה מבן זוגה, והסוגייה הזאת באה על פתרונה- ההיריון יימשך, וגם היונה יוצאת נשכרת מהמסע.
צפו בקדימון:
ד״ר ניסים כץ ממליץ על
הסרט "The Rip" בנטפליקס
נטפליקס שיחקה אותה באיחוד מחוספס ומחשמל של הצמד הטוב ביותר בהוליווד. "The Rip", מותחן הפשע החדש, הוא שיעור באסקלציה ובמתח שמזכיר לנו בדיוק למה מאט דיימון ובן אפלק נשארים הצמד החשמלי והמרתק ביותר על המסך. הסרט הרגיש לי כמו מחווה למותחני השוטרים המחוספסים של שנות ה-90, אבל עם ליטוש חד ומודרני. העלילה עוקבת אחר יחידה מיוחדת של שוטרים במיאמי, שנתקלת במצבור עצום של כסף לא מתועד בבית נטוש. מה שמתחיל כפשיטה שגרתית הופך במהירות לסיוט קלאוסטרופובי של פרנויה, תאוות בצע, והישרדות.
הגאונות של הסיפור היא לא רק באקשן – והיריות והמרדפים עשויים לעילא – אלא גם בסיר הלחץ הפסיכולוגי שבו הדמויות כלואות. ככל שהכוחות מבחוץ סוגרים עליהם והפיתוי של הכסף בוחן את המוסר שלהם, הסרט הופך למחקר מרתק על אמון. הקצב הוא של "שעון מתקתק" שלא נותן לצופה לנשום עד הכתוביות.
מאט דיימון נותן הופעה עוצמתית כמנהיג המנוסה והמסוכסך מוסרית. הוא מביא לתפקיד כובד משקל ועייפות-עולם שעוזרות לעגן את הסרט רגשית. רואים את שנות העבודה המשטרתית על הכתפיים שלו בכל סצינה. בן אפלק הוא המשקל הנגדי המושלם – כריזמטי, נפיץ, וחד. הוא משחק את הדמות עם אינטנסיביות שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים. מכיוון שהם חברים טובים במציאות, הכימיה שלהם על המסך זורמת בטבעיות נדירה. הניואנסים הקטנים ביניהם – המבטים, העקיצות ההדדיות, הנאמנות הלא מדוברת – מרגישים אותנטיים לחלוטין. הם לא רק משחקים שותפים; הם מרגישים כמו שני אנשים שחלקו חיים שלמים בשוחות.
הצפייה ב-"RIP" מספקת במיוחד כשמסתכלים על הדרך הארוכה שהשניים האלה עברו. ב-1997, הם היו שני ילדים רעבים מבוסטון שכתבו את "סיפורו של ויל האנטינג" רק כדי לסדר לעצמם עבודה. הסרט ההוא היה סיפור על פוטנציאל ועל עתיד. בעשורים שחלפו מאז, הם כבשו את הוליווד בנפרד – דיימון הפך לכוכב אקשן ודרמה מוביל, ואפלק הוכיח את עצמו כבמאי ושחקן בעל חזון.
בשנים האחרונות ראינו אותם חוזרים לשתף פעולה, אבל "RIP" מרגיש אחרת. זה מרגיש כמו "סיבוב ניצחון". זו הפעם הראשונה מזה שנים שהם חוברים יחד לסרט אקשן טהור ועמוס אדרנלין. הם התפתחו מהאנדרדוגים הצעירים שאחזו בפסלוני אוסקר לטיטאנים של התעשייה שמנהלים אולפן משלהם, ובכל זאת הם לא איבדו את הניצוץ שגרם לנו להתאהב בהם לפני כמעט 30 שנה. הסרט מוכיח שלא משנה כמה זמן עובר, דיימון ואפלק עדיין מוציאים את המיטב האבסולוטי אחד מהשני.
בקיצור, "The Rip" הוא מותחן מהודק ונפץ שהוא אחד הסרטים הטובים ביותר של נטפליקס בשנים האחרונות.
לכו לצפות בשביל האקשן, אבל תישארו כדי לראות שתי אגדות קולנוע עושות את מה שהן יודעות לעשות הכי טוב.
