אישה שמגוננת על גופות ילדיה חלק א׳: רצפה בת איה בשירה העברית

עופר חן סוקר את אחת מדמויות הנשים המרשימות ביותר המופיעות בתנ"ך, רצפה בת איה, האישה שלאחר הוצאתם להורג של ילדיה בידי דוד בן ישי דאגה לשמור על גופותיהם, כפי שהיא מופיעה בספרות המודרנית.

הופיע בדפוס בכתב העת עמדה: ביטאון לספרות, 54 (קיץ, 2025), עמ' 184-161.

רצפה בת-איה, פילגש שאול, נזכרת בשני הקשרים במקרא, כחלק מסיפור שקיעתו ונפילתו של בית שאול. אולם, בניגוד להתייחסויות בודדות במחקר זכתה רצפה להתייחסות נרחבת באמנות [1], למשל בציוריהם של ויליאם טרנר (1812), ראו למעלה, וג'ורג' בקר (1900), ראו למטה; ובשירה, למשל ביצירתו הידועה של המשורר האנגלי אלפרד טניסון (Tennyson) [2], בפואמה שתוכלו להאזין לה כאן:

מאמר זה מוקדש לבחינת התייחסותה הנרחבת, של הספרות והשירה העברית המודרנית לדמותה של רצפה בת-איה; התייחסות המגלה לא רק התכתבות עם הסיפור המקראי, אלא גם הרחבות והשלמות להיבטים החסרים בו, כגון תיאור קורותיה של רצפה, תחושותיה, ורגשותיה, בצד התייחסות נרחבת להיבטים אקזיסטנציאליים, חברתיים, תיאולוגיים, ואף אקטואליים הנגזרים מסיפורה.  

פילגש שאול

כאמור נזכרת רצפה בשני הקשרים במקרא, בשניהם קורותיה, רגשותיה, וקולה אינם נזכרים ואינם נשמעים, ובשניהם היא מצטיירת כאובייקט המשמש כלי משחק במאבקי כוח בין גברים.

ההנחה היא כי רצפה הייתה חיווית ושמה נגזר מהמילה "גחלת" [3].

האיזכור הראשון לרצפה הוא בשיחה בין איש-בושת בן שאול, שהומלך לאחר מות אביו, לאבנר בן נר שר צבאו: "וּלְשָׁאוּל פִּלֶגֶשׁ, וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת-אַיָּה; וַיֹּאמֶר, אֶל-אַבְנֵר, מַדּוּעַ בָּאתָה, אֶל-פִּילֶגֶשׁ אָבִי. וַיִּחַר לְאַבְנֵר מְאֹד עַל-דִּבְרֵי אִישׁ-בֹּשֶׁת, וַיֹּאמֶר הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי אֲשֶׁר לִיהוּדָה, הַיּוֹם אֶעֱשֶׂה-חֶסֶד עִם-בֵּית שָׁאוּל אָבִיךָ אֶל-אֶחָיו וְאֶל-מֵרֵעֵהוּ, וְלֹא הִמְצִיתִךָ בְּיַד-דָּוִד; וַתִּפְקֹד עָלַי עֲו‍ֹן הָאִשָּׁה, הַיּוֹם" (שמ"ב ג, ז-ח). מאזכורים שונים במקרא, למשל ממרד אבשלום (שמ"ב טז, כא-כב), ומסיפור אדוניה ואבישג השונמית (מל"א ב, כב-כה), משתמע כי פילגשי המלך נחשבו לרכושו, ומגע של אדם זר עימן ביטא יומרה למלוכה. מכאן מתבררת המשמעות הפוליטית בביקורתו של איש-בושת כלפי אבנר. תגובתו של אבנר, מבטאת זלזול הן ברצפה, אשר במטרה לבטל את חשיבות המעשה מכונה בפיו בסתמיות 'אישה', והן בעצם הביקורת של איש-בושת כלפיו, שנראית בעיניו כביטוי של כפיות טובה. בעקבות אותו אירוע הסיר אבנר את תמיכתו מאיש-בושת והעבירה לדוד.

האזכור השני, והמרכזי, לדמותה של רצפה מופיע בחתימת הספר (שמ"א כא, א-יד). אולם, מקובל להניח כי מיקום הסיפור שגוי, ויש לראותו כאירוע שהתרחש בראשית מלכות דוד, וכחלק מתהליך ביסוס שלטונו [4]. סיפור המעשה בהמתת בניה של רצפה, על-פי דרישת הגבעונים ובהסכמת דוד. בעקבות רעב ממושך פונה דוד לה', אשר תשובתו קושרת בין הבצורת לבין חטאו של שאול כלפי הגבעונים: "וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה, וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד, אֶת-פְּנֵי יְהוָה; וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-שָׁאוּל וְאֶל-בֵּית הַדָּמִים, עַל-אֲשֶׁר-הֵמִית, אֶת-הַגִּבְעֹנִים". מן הדברים משתמע כי הבצורת היא תוצאה של הפרת ברית; עם כניסתם לארץ יהושע ונשיאי העדה התחייבו בשבועה בפני הגבעונים שלא ייפגעו בהם (יהושע ט, טו, יט-כ). אולם, לאחר זמן שאול הפר את הברית [5].

במטרה לכפר על חטאו של שאול דוד פונה לגבעונים, שדורשים עונש מידה כנגד מידה: "וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: […] מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם; וּבַמָּה אֲכַפֵּר, וּבָרְכוּ אֶת-נַחֲלַת יְהוָה. […] וַיֹּאמְרוּ, אֶל-הַמֶּלֶךְ, הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ, וַאֲשֶׁר דִּמָּה-לָנוּ; נִשְׁמַדְנוּ, מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל-גְּבֻל יִשְׂרָאֵל. יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים, מִבָּנָיו, וְהוֹקַעֲנוּם לַיהוָה, בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְהוָה. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, אֲנִי אֶתֵּן". מן השיח שביניהם עולה כי דוד אינו עוסק בבירור האשמה, שמובנת מתשובת ה', אלא באפשרות הכפרה בלבד. קיימת מחלוקת האם דוד ניצל את דרישת הגבעונים כדי להיפטר מצאצאי שאול שעשויים היו לאיים על שלטונו, או שמא כל מטרתו הייתה להביא להפסקת הבצורת, כפי שמתברר מרוח המקרא [6].

המשך הסיפור מוקדש לתיאור מותם האכזרי של הבנים, ולשמירתה הממושכת של רצפה על גופות בניה, אשר לבסוף גורמת לדוד להביא את גופות המוקעים ואת גופות שאול ובניו לקבורה:

"וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת-שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת-אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת-אַרְמֹנִי וְאֶת-מְפִבֹשֶׁת וְאֶת-חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת-שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן-בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי [7]. וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהוָה וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד […] וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת-אַיָּה אֶת-הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל-הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ-מַיִם עֲלֵיהֶם מִן-הַשָּׁמָיִם וְלֹא-נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה. וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר-עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת-אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל. וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת-עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת-עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד […] וַיַּאַסְפוּ אֶת-עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים. וַיִּקְבְּרוּ אֶת-עַצְמוֹת-שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן-בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר-צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי-כֵן".

הסיפור אמנם אינו מפרט באופן מותם של הבנים, אולם הביטוי "וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהוָה וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד", מלמד כי מדובר בהוצאה להורג הנובעת ממניע דתי, כאשר המילה "יפלו", ובהמשך "צור", רומזת להשלכה ממקום גבוה [8]. רצפה נוקטת במספר פעולות הרומזות על כאבה ועל רגשותיה בלא אומר ודברים: השימוש במילה "שק" ממחיש את היותה אבלה ואֵם שכולה, אולם, במקום לחגור את ה"שק" היא נוטה אותו על הצור כאמצעי הגנה על הגופות; היא שומרת עליהן, לבדה, ומונעת את ביזוין, מראשית עונת הגשמים ועד עונת הקציר, קרי, במשך מספר חודשים. בעקבות פעולת המחאה השקטה שלה, הממחישה את חוסר האונים שלה מול הממסד הגברי, מתעורר דוד ומביא לקבורה מכובדת את שאול, את בניו ואת שבעת ה"מוקעים" [9], ובכך באה הבצורת לסיומה. דהיינו, לצורך הפסקתה נדרשה לא רק כפרה על הפרת הברית עם הגבעונים אלא גם פעולה מכבדת כלפי שאול ובניו.   

נראה כי לא במקרה זכתה רצפה להתייחסות נרחבת בספרות ובשירה. דמותה החידתית והדוממת, פערי המידע על מוצאה ועל הקורות אותה קודם שהפכה פילגש לשאול, ולאחר קבורת בניה, בצד המימד הניגודי באופייה – אשר מחד נראה כפסיבי ונשלט, ומאידך כמתריס, נחוש, ועיקש גם במאבק שתוצאותיו ידועות מראש – העניקו כר נרחב לסופרים ולמשוררים.

מתוך כך נראה כי דמותה של רצפה נדונה משתי בחינות עיקריות. האחת, היא הבחינה הספרותית – פערי המידע בסיפור המקראי כמו חייבו השלמות ביוגרפיות. שאלות כגון מוצאה של רצפה, אופן השתלבותה בחצר המלך, היחס לו זכתה מצד משפחת המלך, ועוד, העניקו מרחב להשלמות ספרותיות. האחרת, היא הבחינה ההגותית והרעיונית. קורותיה של רצפה, ובעיקר מחאתה העיקשת, עוררו שאלות שונות, החל משאלות הגמול והצדק, וכלה בשאלות כגון תכלית מאבקו של היחיד כנגד הגורל הקבוע לו או כנגד עוול חברתי.

נציין שבעברית הופיעה על הדמות גם דרמה מאת י.ח. (חיים אלחנן ) בן דוד בשם "רצפה בת איה :חזיון תנכי מחיי שאול המלך בחמש מערכות עם חתימה" כספר בהוצאת "שניר" בשנת תש"א 1941.

כישלונה של אישה – הפואמה מאת יצחק לייב ברוך

אזכור ראשון לדמותה של רצפה בספרות העברית נמצא בפואמה הנשכחת של יצחק לייב ברוכוביץ (ברוך), "רצפה בת איה" [10], שנכתבה על רקע הופעת התנועה הציונית ובהשראת "מתי המדבר" של ח"נ ביאליק. בעיקרו של דבר מבליעה הפואמה קריאה להתעוררות לאומית, כאשר דמותה של רצפה, המשמשת דוברת, אינה אלא משל לחיים, למאבק, ולהתעוררות הציונית, בעוד הגופות הדוממות הן משל לחוסר ההיענות של יהודי מזרח אירופה לבשורה הציונית.  

הפואמה נפתחת בהצהרה ביקורתית של רצפה, המביטה על גופות בניה, ותוהה כיצד ייתכן שאלה לא אימצו שמץ מתאוות החיים והנכונות למאבק המאפיינים אותה: "מַחֲשֶׁבֶת-צַלְמָוֶת תְּזַעְזֵעַ אֶת מֹחִי / וְתַרְגִּיז אֶת רִקְמַת כָּל עוֹרְקַי בְּתוֹכִי: / הָאֵלֶּה הֵם בָּנַי? הָאֵל הָעֲצָמוֹת / הַזְּעוּמוֹת, הַקָּרוֹת וּכְאֶבֶן נֶאֱלָמוֹת, / שֶׁאֵינָן מִתְרַגְּזוֹת מִמּוֹקְדֵי דִּמְעָתִי – / הָאֵלֶּה הֵם בָּנַי? / […] וָאֶזְעַק: 'הָקִיצוּ הוֹי, בָּנַי הַיְּקָרִים!'". הנמשל ברור – קריאתה של רצפה לתחייתן היא משל לקריאתו של המשורר להתעוררות לאומית-ציונית, והגופות הדוממות הן משל לחוסר ההיענות לבשורה הציונית.   

למעשה ברוכוביץ מחולל היפוך מושגים לסיפור המקראי; עיקר פעולתה ומסירותה של רצפה בפואמה שכתב אינה בהגנה על גופות בניה מפני ביזוין, אלא דווקא בקריאתה הנחושה להתעוררותן ולתחייתן. ודומני כי ניתן לזהות שלבים בקריאותיה של רצפה להתעוררות "בניה", העומדים בזיקה לאירועי השעה.

השלב הראשון, ייתכן ומבטא את ההתעוררות הציונית בתקופה שקדמה לפרעות קישינב. ברוח "חזון העצמות" מתאר ברוכוביץ את רצפה בדמות הנביא יחזקאל: "אָז לְעֵינַי יִתְגַּלֶּה גַּם גַּל הָעֲצָמוֹת, / וְהִנֵּה הֵן עֲצוּבוֹת, נוּגוֹת, נִזְעָמוֹת / […] / וְנִתֵּז אֶת שְׁנָתָם, שְׁנַת אֹפֶל וּדְמָמָה, / שְׁנַת חֲזוֹן-אֶפֶס וַחֲלוֹמוֹת הַשְּׁמָמָה… / […] / וּבְלִי-גּוּר רַק אַבִּיט כְּמֻכַּת-הָרַעַם / עַל חֲלוֹם-הַכִּלָּיוֹן הַמֵּצִיץ בְּזַעַם / […] / וְכֻלִּי מִזְדַּעְזְעָה נְבוֹכָה נִדְהֲמָה". אולם, לעומת חזון יחזקאל, המתאר את תחיית העצמות הנענות לקריאתו, הרי שקריאתה של רצפה זוכה להתעלמות: "הַכֹּל שִׁמְמוֹת תֹּהוּ וּכְמוֹ לֹא הָיִיתִי".

 השלב השני, דומה כי מתכתב עם התגובה היהודית לאנטישמיות הגוברת. מתוך השממה עולה צרחת העוף הדורס המבקש את בשר גופות בניה. ברוח הסיפור המקראי, נאבקת רצפה בנשר הדורס ומונעת את הפגיעה בגופות בניה: "אַךְ פֶּתַע יֵרַטֵנִי מִנִּבְכֵי הַשְּׁמָמָה / קוֹל שְׁאָגָה אַדִּירָה יוֹרֶדֶת מֵרָמָה / וְאָקִיץ – וְהִנֵּה בְּטִיסָה נִמְרָצָה / מָלֵא כֹּחַ אֵין חֵקֶר וּגְבוּרָה נֶעֱרָצָה / מִמַּעַל לְרֹאשִׁי הַנֶּשֶׁר פּוֹרֵחַ. / כֻּלּוֹ שׁוֹאֵף לְטֶרֶף, לִשְׁבֹּר רָעָב קוֹדֵחַ  / […] / אָז יָשׁוּב לִי פֶּתַע כָּל אוֹנִי שֶׁקָּפָא / וּבְחֶזְקַת הַסְּעָרָה פּוֹרֶצֶת וְצָפָה / מֵעוֹרְקַי שִׁבֹּלֶת שֶׁל כֹּחוֹת נֶאְדָּרִים / בְּבֶזֶק אֶתְנַפֵּל עַל נֶשֶׁר הֶהָרִים / וּזְעָקָה תִּתְמַלֵּט מֵעָמְקֵי נִשְׁמָתִי / וּבְעַיִן לוֹהֶטֶת מִמְּרִי עֹז הֲוָיָתִי / אַבִּיטָהּ אֶל תּוֹךְ עֵיִן הַטּוֹרֵף הָאַכְזָרִי: – / אָז יֵחַת הַנֶּשֶׁר וּבְמָעוֹף נֶאְדָּרִי / יִתְנַשֵּׂא לְמַעְלָה וּבְגַלֵּי הַתְּכֵלֶת / חִישׁ דְּמוּתוֹ אַדִּירָה נִבְלַעַת, צוֹלֶלֶת…". אולם, גם "השאגה האדירה", שאינה אלא ביטוי סמלי לאנטישמיות, אינה מביאה להתעוררות העצמות.

לאחר שאגת הנשר הטורף, טורד את הגופות "יתוש", שהחל "לְזַמְזֵם וּלְשׁוֹרֵר / כְּאִלּוּ מִתְאַוֶּה הוּא, סוֹף סוֹף, לְעוֹרֵר", שייתכן שאינו אלא סמל ל"מתי המדבר" של ביאליק. אולם, לא שאון האנטישמיות וקל וחומר שלא שירת ביאליק אינם מביאים להתעוררות העצמות ולתחייתן: "אַךְ נָמִים הַפְּגָרִים תְּנוּמָתָם הַזְּעוּמָה / וְאֵינָם מְקִיצִים מִשְּׁאִיַּת-הַדּוּמָה".

חתימת הפואמה עומדת בסימן תחושת הכישלון של רצפה, ואגב כך של הקריאה להתעוררות לאומית. רצפה מנסה, בכל דרך, לעורר את גופות בניה לתחייה: "אָז יֵשׁ שֶׁאֶתְנַפֵּל בְּעַצְמִי עָלֵימוֹ / וּבְחָזְקָה מִשְּׁנָתָם אֲבַקֵּשׁ עוֹרְרָמוּ. / בְּחֻדֵּי צִפָּרְנַי אֶת בְּשָׂרִי אֶקְרָעָה / […] / הַרְווֹתָם אֶתְאָוָה בְּדָמִי רוֹתֵחַ / וּלְלַהֲטָם בְּלַהַט זוֹ קִרְבִּי קוֹדֵחַ; / מְאוֹר עֵינַי, נִשְׁמָתִי, הַכֹּל אֶתֵּן לָמוֹ / לוּ רֶגַע יָקִיצוּ וְלוּ אֶחָד רַק בָּמוֹ". אולם, גם נכונותה להקריב עצמה אין רצפה מביאה לתחיית העצמות: "אַךְ כֻּלָּם מַחְרִישִׁים, הָה! כֻּלָּם דּוֹמְמִים דּוּמִיַּת / מַחְשַׁכִּים". הפואמה מסתיימת בזעקתה של רצפה, היושבת ליד גופות בניה, וצופה אסון מתקרב, שיכול לרמז על פוגרום קישינב הצפוי, שמזעזע אותה: "יֵשׁ שֶׁמִּתּוֹךְ הַמַּשָּׁאוֹן תִּתְקוֹמֵם / לְנֶגְדִּי תְּמוּנַת בַּלָּהוֹת וּזְוָעָה / שֶׁלְּהַבְעִית אֶת עַצְמוֹ דִּמְיוֹנִי בְּרָאָהּ".

 

נופך תיאולוגי – הפואמה מאת אליהו מייטוס

בשירו "רצפה בת-איה" שואל המשורר אליהו מייטוס לא רק מוטיבים מהסיפור המקראי על "הוקעת" הבנים כי אם בעיקר מתכתב עם מושגים רעיוניים מספר איוב ומהמיתוס הנוצרי, ובכך מעניק לסיפורה של רצפה נופך תיאולוגי ואקזיסטנציאלי.

השיר נפתח בביקורת כלפי "שמיא"; המימד הטרגי של רצפה ובניה מתבהר לנוכח שתיקת השמים: "הַצְּמַרְמֹרֶת לֹא קָפְאָה עוֹד בַּגּוּפוֹת הַמּוּקָעִים, / הַמִּסְתַּמְּרִים אֶל עָל כְּמַסְמְרוֹת הָעִנּוּיִים, / לִנְקֹב אֶת הָרָקִיעַ, הַמֻּתָּךְ בְּלַהַט-כָּחֹל, / בִּצְעָקוֹת אִלְּמוּת, בְּצַעֲקוֹת הַשְּׁכוֹל; / הַצְּעָקוֹת הַלָּלוּ – הֵן הָאֵם שׁוֹמַעַת / מֵרַהֲטֵי דָּמָהּ, מִלַּהֲטֵי מֹחָהּ שׁוֹמַעַת, / הָאֵם הַשַּׁכּוּלָה יוֹדַעַת: / לַשָּׁוְא יִזְעַק הַלֵּב לְכָל רוּחוֹת, / נָשְׂאוּ אִתָּן אַבְנֵי הָאֲנָחוֹת / שֶׁל הַבָּנִים – וְלֹא קָרְעוּ שַׁפְרִיר שָׁמַיִם" [11].

הטרגיות של רצפה, לנוכח האלם האלוהי, מתעצמת מהעובדה שסכנת פגיעתם של העופות הדורסים מתבטלת ומתגמדת לנוכח פגיעתם הקטלנית של הכוכבים, השמש, הירח, והרוחות: "הַשֶּׁמֶשׁ כְּעוֹף דּוֹרֵס אָיוֹם, / הַפּוֹרֵשׂ מֻטַּת כְּנָפָיו לְכָל רוּחוֹת עוֹלָם, / שׁוֹלֵחַ צִפָּרְנָיו בִּבְשַׂר הַמּוּקָעִים, מֵעַלַּע דָּמָם… / וּמָה הֵם מַחֲנוֹת-מַחֲנוֹת עוֹרְבִים שְׁחֹרִים, / בִּצְרִיחַת רָעָב עָטִים עַל הַפְּגָרִים, / אֵם מִשָּׁמַיִם רִבְבוֹת הַכּוֹכָבִים עֵינָם לוֹטְשִׁים, / וּבְשַׂר בָּנֶיהָ בְּחַרְבוֹת נָגְהָם מְרַטְּשִׁים, / וְהַיָּרֵחַ מְאָדָּם / יָצָא כְּחַיַּת צַלְמָוֶת / וְעַל שִׁבְעַת תְּלִיּוֹת, עַל שִׁבְעַת נֵרוֹת הַמָּוֶת / יַעֲמֹד, יִנְהַם, יִפְעַר פִּי שְׁאוֹל לׇמוֹץ שְׁאֵרִית דַּם הָאָדָם.. / וְיִסְתּוֹבְבוּ רוּחוֹת, וּבַחֲמַת זָדוֹן תּוֹלְשִׁים / אֶת הַסְּחָבוֹת מֵעַל גּוּפָהּ / לְהִתְעַלֵּל בָּהּ בִּכְאֵבָהּ, / מוֹשְׁכִים בְּשַׂעֲרוֹתֶיהָ, לְקַצֵּץ פְּתִיל נִשְׁמָתָהּ" [12]. במילים אחרות, הסבל האנושי הוא תוצר של כוח קוסמי נעלם, שאין בכוחו של האדם להתמודד עימו בלי עזרה מאלוהים, ששתיקתו רועמת.  

בלילה העשירי, בשארית כוחותיה וכשחייה נמשלים ל"פַּרְפַּר נִלְחָץ בֵּין הַמְּצָרִים" [13], זוכה רצפה למענה משמים. אולם, בניגוד לאיוב שהתגלות אלוהים מנהירה לו את עוצמתו כבורא, של עולם סדור, טוב, ומתוכנן בקפידה, הנשגב מבינת האדם, הרי שהתגלות אלוהים לרצפה דווקא מביעה את השתתפות האל בכאבו ובסבלו של האדם. באמצעות מוטיבים נוצריים, של האל הנעקד ה"שותת דם של אדם", מצטייר אלוהים כשותף פסיבי לכאבו של האדם: "וַיְהִי בַּלַּיְלָה, לֵיל עֲשִׂירִי לַשִּׁמּוּרִים, / כַּאֲשֶׁר הַלֵּב עוֹד כְּפַרְפַּר נִלְחָץ בֵּין הַמְּצָרִים / […] / נִפְרְשָׂה הַיָּד / מֵאֵלֶיהָ בִּתְחִנָּה – נִשְׁמַע לָהּ קוֹל, / […] / 'בִּתִּי! / מִן הַתְּלִיָּה עָלָיו הוּקַעְתִּי / כְּאֵבֵךְ שָׁמַעְתִּי, / יָדֵךְ נָשָׂאת אֶל הַשָּׁמַיִם בְּזַעֲמֵךְ, אַךְ הַשְּׁחָקִים – / רֵיקִים: / אֲנִי ה' עַל אֲדָמוֹת / נֶעֱקָד עַל כָּל הָעֲקֵדוֹת, / מוּקָע עַל כָּל עֵצִים, וּמִיָּדִי שׁוֹתֵת הַדָּם / שֶׁל הָאָדָם – / וּדְעִי, הָאֵם הַמְּיַלֶּלֶת לְרַגְלֵי הַמּוּקָעִים: / עַל כָּל גּוּף מוּקָע יוֹקְדִים פִּצְעֵי הָאֱלֹהִים; / וּדְעִי, הָאֵם בַּת עַצֶּבֶת הָאַלְמָוֶת, כִּי בִּי וּבָךְ וּבְבָנַיִךְ – הַצָּרֶבֶת / שֶׁל חַיִּים כּוֹאֲבִים וְשֶׁל חֶבְלֵי הַמָּוֶת, / וּדְעִי: עִם יְצוּרָיו בְּמַעְגַּל הָעֲנָוִים / סוֹבֵב-סוֹבֵב יוֹצֵר הָעוֹלָמִים'" [14].

מחתימת ספר איוב משתמע כי איוב מתנחם בעצם התגלות אלוהים אליו ומן ההכרה שאין בכוחו של האדם להבין את כללי הנהגתו של אלוהים את עולמו. בדומה לכך, התגלות אלוהים לרצפה מעניקה לה הן הבנה והן נחמה, שנובעות מהתחושה שאלוהים סובל בסבלה ומצטער בצערה. חתימת השיר מבליעה אירוניה – במקום שהאל יאיר את עיניה של רצפה ויציע מזור לכאבה הוא מדגיש בפניה את העובדה שהסבל האנושי הוא חלק מובנה בעולם: "וּבְפַאֲתֵי רָקִיעַ / הִבְקִיעַ הַשַּׁחַר וְזָרַח עַל רָאשֵׁי הַמּוּקָעִים, / וּבְעֵינֵי הָאֵם הַשַּׁכּוּלָה דָּעֲכוּ – / אָז יִסּוּרֵי הָאֱלֹהִים זָרְחוּ" [15].

מאבקה חסר הסיכוי של אישה – שירה של אהובה בן חנה

בדומה לאליהו מייטוס מעניקה גם המשוררת אהובה בת-חנה (שם העט של אהובה רודניק לבית ליפקיפקר), נופך אקזיסטנציאלי לסיפורה של רצפה; שירהּ, "רצפה בת-איה", הוא למעשה משל לקונפליקט בין כניעתו של האדם, לעוול, לחוסר הצדק ולגורל, לבין נכונותו להיאבק בהם, גם אם מדובר במאבק חסר סיכוי.   

השיר פותח בתיאור בדידותה של רצפה, הנדרשת להתמודד לבדה עם האסון שפקד אותה. זעקתה הפומבית, והנוקבת, נענית בשתיקה מצד החברה. לא רק שאנשי המלך ממשיכים לעקוד את בניה, אלא שהנשים, אף שנדות לה בסימן של השתתפות בצער, מביטות במחזה בשתיקה רועמת בלא להושיט יד עוזרת: "בְּרֹאשׁ חוּצוֹת יִלַּלְתִּי כַּתַּנִּים. / נָדוּ לִי נָשִׁים, חָלְפוּ עַל פָּנַי / וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ כָּפְתוּ אֶת בָּנַי, / בְּמַבָּטָם, בִּי נִתְלֶה, / רָעֲדוּ מוֹסְדֵי-אֶרֶץ. // וְיָד לֹא שֻׁלְּחָה לַעֲצֹר" [16].

עיקר השיר בשיח הפילוסופי-אקזיסטנציאליסטי שמנהלת רצפה עם "העיט", המסמל את המוות, את העוול החברתי, ואת הגורל העיוור. רצפה פותחת בבקשה מ"העיט" שילמד אותה את "ריקוד המוות". דומני כי בקשה זו היא סמל לחיפוש האנושי אחר הדרך הראויה לאדם המחפש משמעות, ובעיקר את הדרך הראויה להנהיג את חייו בצל העוול, חוסר הצדק, והמוות הבלתי-נמנע: "וְאֹמַר וְאוֹמֵר אֶל הָעַיִט: 'לַמְּדֵנִי לִרְקֹד / אֶת רִקּוּד הַמֵּתִים עִם שַׁחַר', / אִם דִּין הוּא דִּמְיוֹן – מָה לִי הַחַי? / וְיִפְרֹשׁ אֶת כְּנָפָיו אֶל רַחֲבַת-מְרוֹמִים / וְיִרְקֹד דֶּרֶךְ-עוֹף אֶת רִקּוּד הַמֵּתִים / וַאֲנִי לְפָנָיו בַּשָּׂדֶה הָרָחָב" [17].

לאחר שלמדה את סוד הריקוד מנסה רצפה להתמודד עם הגורל הצפוי והבלתי-נמנע. במעגליות, המתכתבת עם מחזור ימי השבוע, מתעמתת רצפה עם "העיט", המבקש לממש את הגורל שנקבע לה: "כָּאן יָרַד הָעַיִט לִסְעֹד אֶת לִבּוֹ, / אָז / קָמָה בִּי הָרוּחַ / לֶאֱרֹב אֶל עֵינָיו. / פֶּתַע יָדִי תִּקְרַב / תִּדְקֹר אֶת עֵינוֹ הַשְּׂמָאלִית. / וְיִזְעַק הָעַיִט זְעָקָה מַחֲרִידָה / וְיֵרֵד עַל גְּוִיָּה שְׁנִיָּה. / וְאֶשְׁלַח אֶת יָדִי אֲמוּנָה בַּשֵּׁנִית / וְאֶדְקֹר אֶת עֵינוֹ הַיְּמָנִית. / אָז צָנַח הָעַיִט לְמַרְגְּלוֹת הַגִּבְעָה / לֹא נָע עוֹד וְלֹא זָע. / וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד / יוֹם רִאשׁוֹן בַּבְּרִיאָה. // שֵׁשׁ פְּעָמִים הַשַּׁחַר הֵאִיר. / יוֹם-יוֹם אֶת הָעַיִט דָּקַרְתִּי" [18]. לאורך שבעת ימי השבוע חוזרת רצפה על אותה פעולה, שנועדה להתגבר על הגורל הידוע. כל ניסיון מוצלח רק מוכיח שמדובר בניצחון זמני, בלבד.

חתימת השיר, ביום השמיני; לרצפה מתחוור כי אמנם מדובר במאבק חסר תכלית, שסופו קבוע וידוע מראש, יחד עם זאת היא מחייבת את המאבק האנושי ואת ההכרח המוטל על האדם להיאבק כנגד הגורל, העוול וחוסר הצדק: "אֶזְקֹף קוֹמָה, אָנִיף מַקֵּל, / יָחוּג, לְרֶגַע וְיֶחֱמַק. / הַנִּצָּחוֹן מֻבְטָח רַק לוֹ – / אַךְ מָה אֲנִי בְּלֹא מַאֲבָק?" [19].

שיר קינה של אם שכולה – שיר מאת ש.שלום

שירו של ש. שלום, "רצפה בת-איה", הוא בעיקרו של דבר שיר קינה של אֵם שכולה על מות בניה, ותיאור התמודדותה, ואגב כך התמודדותו של האדם, עם הסבל, הצער, והמוות בחיים האנושיים. לכאורה, דבק השיר בסיפור המקראי, ומרחיב בחוויותיה ובתחושותיה של רצפה השומרת על גופות בניה, ומצייר אותה, בשתיקתה הרועמת, כסמל לכאבהּ המפלח של אֵם שכולה ולאהבתה האינסופית לבניה. אולם, מבין השיטין מבליע המשורר ביקורת תיאולוגית ואקזיסטנציאליסטית. דומני כי נוכל לזהות מספר הדגשים בשירו של ש.שלום.

דגש אחד, נקשר בדמותה הטרגית של רצפה ובמשמעות האקזיסטנציאליסטית הנגזרת ממעשיה. את אהבתה של רצפה לבניה, ואת דבקותה במשימת השמירה על כבודם מתאר המשורר בהזדהותה העמוקה עימם עד הפיכתה לחלק בלתי-נפרד מהם: "שִׁבְעָה מוּקָעִים וְאִשָּׁה נֶאֶלְמָה. / לֹא נָעִים, לֹא זָעִים בְּלֵב הַדְּמָמָה" [20]. מכאן, מבליע המשורר שני היבטים בעלי משמעות אקזיסטנציאליסטית, המשלימים זה את זה. האחד, דבקותה האילמת של רצפה במשימה שנטלה על עצמה, בלא זעקה, פנייה לעזרה או תפילה, מבטאים השלמה פסיבית עם הגורל שנגזר עליה: "וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק / וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר, / וְהִיא תֵּשֵׁב מִנֶּגֶד, לֹא תִּזְעַק, / אַךְ עֵינָהּ מֵהֵמָּה לֹא תָּסוּר, / לֹא תָּסִיר […] יָשְׁבָה רִצְפָּה בַּת-אַיָּה, / כְּמוֹ דָּבָר פֹּה לֹא הָיָה. / לֹא קְלָלָה מַר הַגּוֹרָל" [21]. האחר, שתיקתה של רצפה נובעת מההבנה שאין כתובת לתפילה ולבקשת ישועה: "לֹא נָשְׂאָה עֵינָהּ אֶל עָל – / אֶל מִי תִּתְפַּלֵּל?" [22].

הדגש השני, שנעלם מהסיפור המקראי אך זוכה לפירוט ולהעצמה בשירו של ש. שלום, הוא תיאור תחושותיה של רצפה השומרת על הגופות המתפוררות של בניה. במקרים הבודדים בהם נמצא תיאורים ספרותיים להתפוררות גופות מתלווים להם תחושות קבס ברורות. משל לכך נמצא במיתוס המסופוטמי – עלילות גילגמש, המתאר כיצד הגיבור לא הניח לקבור את גופת אנכידו עד שריח "תולעת נפלה באפו". ולחלופין, במחזה אנטיגונה, של סופוקלס, מתאר השומר באוזני קריאון, מלך תבאי, כיצד הוא וחבריו התרחקו מצחנת גופתו של פוליניקס: "לקראת הרוח התישבנו על גבעה / לבל יכינו ריח רע" [23], או בדברי טריסיאס, החוזה, המגנה את השלכת גופת המת מפני "צחנת פגרו" [24]. לעומת זאת, בשירו של ש. שלום תיאור התפוררות הגופות איננו מעורר תחושות דומות. נהפוך הוא. תיאור ריקבון הגופות דווקא מעצים את ההשתתפות בצערה של רצפה, הצופה בתהליך הכואב של התפוגגות חותם בניה מהגופות הנרקבות: "וּתְשַׁקֵּף אֶל הַפָּנִים / כִּי תִּזְכֹּר וְלֹא תִּשְׁכַּח, / מִי מֵהֶם שְׁנֵי הַבָּנִים, / שְׁנֵי בָּנֶיהָ … אַךְ, הֶאָח, / שֶׁמֶשׁ מִמְּרוֹמִים תִּגֹּשׂ – / פְּנֵי אָדָם בְּקִיא וּמְסוֹס / הִשְׁחִירוּ, / וְלֹא הִכִּירוּ / אֶת בָּנֶיהָ / עוֹד עֵינֶיהָ, / וְתִזְכֹּר בְּעִנּוּיֶיהָ / רַק זֹאת: / הַשְּׁנַיִם וְהַשְּׁלֹשָׁה בַּמִּסְפָּר, / זֶה הָעֶצֶם וְהַבָּשָׂר / שֶׁל בָּנֶיהָ, הַנּוֹתָר – / זֶה הָאוֹת! // […] / מְפִיבֹשֶׁת זֶה הַיֶּלֶד – / שֶׁלֶד! / אַרְמוֹנִי שַׂר עֲלָמוֹת – / גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת!" [25].

הדגש השלישי, משתקף בשימוש במאפיינים המקראיים של שירי קינה. מאפיין אחד משתקף בנושא השיר – תיאור כאבה וסבלה של רצפה על מות בניה, הבא לביטוי בישיבתה הדוממת מול הגופות, תוך התנתקות מרעשי הרקע: "יָשְׁבָה רִצְפָּה בַּת אַיָּה, / כְּמוֹ דָּבָר לֹא הָיָה" [26]. מאפיין שני, בא לביטוי בשימוש בלשון מקראית ובמבנים לשוניים מקראיים, מתוך כוונה ליצור זיקה למזמורי קינה. למשל הביטוי: "בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעוֹרִים, / כִּי הוּקְעוּ הַגִּבּוֹרִים״ [27]. או השימוש בשאלות רטוריות: "אֶת מִי תְּקַלֵּל? / […] / אֶל מִי תִּתְפַּלֵּל?" [28]. שניהם מתכתבים עם קינת דוד. מאפיין שלישי, מתייחד לתיאור ההבדל התהומי בין ההווה העגום לעבר המפואר: "מְפִיבֹשֶׁת זֶה הַיֶּלֶד – / שֶׁלֶד! / אַרְמוֹנִי שַׂר עֲלָמוֹת – / גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת!" [29]. המאפיין הרביעי מתגלם בשימוש בחזרות, כגון: "וְהִיא תֵּשֵׁב מִנֶּגֶד / […] / יָשְׁבָה הָאֵם / יָשְׁבָה רִצְפָּה" [30], שנועד להדגיש את הסבל הממושך של האֵם הניצבת מול גופות בניה. או הביטויים: "חֲמוּדֵי עֵינַיִם, / חֲמוּדֵי עֵינַי שֶׁלִּי…. / […] / חֲמוּדֵי עֵינַיִם, / חֲמוּדֵי עֵינַי שֶׁלִּי, / יְלָדַי הַשְּׁנַיִם…" [31], שנועדו להדגיש את האהבה העמוקה של האֵם לילדיה.

דמות טראגית – כל הקיץ ישבה רצפה בת איה, פואמה מאת ש.שפרה

שירה של ש. שפרה, "כל הקיץ ישבה רצפה בת איה" [32], הוא חלק מהפואמה "אני מיכל". בעיקרו של דבר, שומרת המשוררת על דמותה הדוממת של רצפה, אך מפרטת ומשלימה היבטים שונים החסרים בסיפור המקראי. מן השיר משתמע כי מיכל בת שאול היא לא רק הדוברת המספרת את סיפור קורותיה של רצפה, אלא שהיא מביעה השתתפות בכאבה. הנחה זו מתבררת משלוש אמירות: האחת, מופיעה כבר בפתיח, ומגדירה את מעמדה של רצפה כ-"פִּילֶגֶשׁ אָבִי [33]; השנייה, המופיעה בחלקו האמצעי, ומדגישה באמצעות חזרה, כי הדוברת היא בִּתו של שאול "אָבִי, / אָבִי, שָׁאוּל אָבִי" [34]; השלישית, המופיעה בחתימת השיר, רומזת לעקרותה של מיכל ולנישואיה לדוד "בֵּן לוּ הָיָה לִי אָדֹם / תַּלְתַּלִּים" [35]. 

במטרה להטעים את דמותה הטרגית של רצפה נוקטת ש. שפרה בכמה אמצעים. האחד, מתבטא בהרחבה בתיאור הגורמים עימם רצפה נדרשה להתמודד. בדומה לאליהו מייטוס, וכפי שנראה בהמשך בהשראת אריה קוצר, גם ש. שפרה מתארת כי רצפה אינה מתמודדת עם העופות הדורסים בלבד, אלא גם עם השמש, עם חיות בר אחרות, ואפילו עם גופה ההולך ומתבלה עם התמשכות המשימה שנטלה על עצמה: "נֶשֶׁר, עַיִט וְדַיָּה נִקְרוּ שְׂעָרָהּ בַּיָּמִים, שֶׁמֶשׁ / צָרְבָה פָּנֶיהָ כִּקְלָף, יִלְלַת שׁוּעָל וְצָבוּעַ הֶחְרִישָׁה / אָזְנֶיהָ בַּלֵּילוֹת, / […] / עַד קִרְעֵי / שִׂמְלָתָהּ דָּבְקוּ אֶל צִמּוּקֵי שָׁדֶיהָ" [36]. השני, נמצא בשימוש בחזרות שנועדו להדגיש את המעשה עצמו ואת הזמן הממושך: "כָּל הַקַּיִץ יָשְׁבָה רִצְפָּה בַּת / אַיָּה פִּילֶגֶשׁ אָבִי בְּרֹאשׁ הָהָר פּוֹרֶשֶׂת שַׂק / עַל הַצּוּר, […] / כָּל הַקַּיִץ מִתְּחִלַּת קְצִיר שְׂעוֹרִים פּוֹרֶשֶׁת / שַׂק עַל הַצּוּר, […] / יָשַׁבְתִּי תַּחְתֶּיהָ / פּוֹרֶשֶׁת שַׂק עַל הַצּוּר" [37].

היבט אחר אליו נדרשת ש. שפרה הוא חלקו של דוד בהקרבת בניה של רצפה. מן השיר משתמעת הדרגתיות בהתייחסות הדוברת לאשמתו של דוד וליחסו לבית שאול. השלב הראשון, המתעלם במופגן מחלקם של הגבעונים, מבטא רמיזה, בעלת ניחוח טרגי-אירוני, לאשמתו של דוד בהריגת הבנים: "וִידֵי / דָּוִד כְּמוֹ תָּמִיד לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם" [38]. מן הדברים משתמע כי דוד אמנם לא שפך, בפועל, את הדם אך הוא הדמות העומדת מאחורי המעשה ורוחצת בניקיון כפיה. השלב השני, רומז למניע של דוד המשתקף מחששו, גם אם חסר היסוד, מבית שאול: "שָׁאוּל אָבִי, מוּקָע עַל חוֹמַת בֵּית / שְׁאָן פָּחַד דָּוִד גַּם אַחֲרֵי מוֹת" [39]. השלב השלישי, רומז לאכזריותו ולשנאתו העיוורת של דוד לבית שאול; אם היה לו בן ממיכל, הוא לא היה מהסס לנהוג בו כפי שנהג בבניו האחרים של שאול: "בֵּן לוּ הָיָה לִי אָדֹם / תַּלְתַּלִּים אָז יָשַׁבְתִּי תַּחְתֶּיהָ / פּוֹרֶשֶׂת שַׂק עַל הַצּוּר" [40].

נצחונה של אישה – הבלדה של משה שפריר

הבלדה של המשורר והגיאולוג משה שפריר, "רצפה בת-איה", ערוכה באופן ייחודי – היא מתארת את שני האירועים המרכזיים בחייה של רצפה, שבצידם דיאלוג בין איש לרעהו סביב שאלות של מוסר, צדק ותורת הגמול.   

הבלדה נפתחת בתיאור הריגתם האכזרית והפומבית של הבנים: "בְּגִבְעוֹן עוֹד עָמְדָה דּוֹם הַשֶּׁמֶשׁ / כַּאֲשֶׁר שָׁם הֹרְגּוּ בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, / בְּנֵי רִצְפָּה בַּת-אַיָּה הַפִּילֶגֶשׁ. / עַל רָאשֵׁי הַר-שָׁאוּל הֵם הוּקָעוּ, / הַנְּעָרִים אַרְמוֹנִי וּמְפִיבֹּשֶׁת, / – לְהַרְאוֹת פִּגְרֵיהֶם לְכָל-הֵלֶךְ / בַּעֲבוּר שֶׁיִּרְאוּם וְיִירָאוּ" [41]. בעקבות כך מוקדש הדיאלוג הראשון לשאלת האלימות האנושית: "אָז הַהֵלֶךְ שָׁאַל אֶת רֵעֵהוּ: / 'הֲלַנֶּצַח תֹּאכַל פֹּה הַחֶרֶב, / הֲלַנֶּצַח תִּקַּח נִקְמַת-דָּם?'". מתשובת חברו משתמעת השוואה בין נצחיות מחזוריות הטבע לנצחיות האלימות האנושית: "וְהֵשִׁיב לוֹ דְּבָרִים זֶה הָרֵעַ: / 'עוֹד מְעַט חֲשֵׁכָה כְּבָר יוֹרֶדֶת, / לַלְּבָנָה יֵשׁ הִלָּה שֶׁעוֹטֶרֶת'" [42].

הדיאלוג השני נסוב סביב שאלת הצדק ותורת הגמול, הנקשרים באזכור הראשון לדמותה של רצפה במקרא: "וְהוֹסִיף וְאָמַר אָז הַהֵלֶךְ: / 'בְּיָמָיו שֶׁל אִישׁ-בֹּשֶת הַמֶּלֶךְ, / בֶּן-שָׁאוּל הַיָּחִיד שֶׁשָּׂרַד שָׁם / וְהֻמְלַךְ אַחַר קְרַב-הַגִּלְבֹּעַ, / – שַׂר-צְבָאוֹ אָז נָהַג בָּהּ בְּעֹשֶׁק: / בְּעוֹדָהּ עַל שָׁאוּל מִתְאַבֶּלֶת, / הוּא כָּבַשׁ אֶת רִצְפָּה שָׁם בְּכֹחַ. / מִשֶּׁבָּא אֶל אַבְנֵר אָז אִישׁ-בֹּשֶׁת / אֶת עֶלְבּוֹן הַפִּילֶגֶשׁ לִתְבֹּעַ, / הוּא נִרְצַח בְּעֵת שְׁנַת-צָהֳרַיִם'" [43]. הדובר הראשון מזכיר את סיפור רצפה ואבנר. אולם, הוא מוסיף מידע על האמור במקרא; במטרה להעצים את העוול שנעשה לה, מדגיש הדובר כי מדובר באונס שנעשה בעת שרצפה עודה מתאבלת על מות שאול. אולם, מוסיף הדובר, אם היינו מצפים לענישתו של אבנר, הרי שדווקא איש-בושת, שביקש להגן על כבודה של רצפה, הוא זה שנרצח. תשובת רעהו מורכבת, ויש בה סתירה פנימית. מחד, מבטא הדובר אמונה בעקרון הגמול הצודק. אולם מאידך, הוא מצביע על חוסר הצדק במקרה של רצפה: "אָז הֵשִׁיב וְאָמַר לוֹ הָרֵעַ / בְּעוֹדָם מְהַלְּכִים שָׁם בָּאָחוּ: / 'מְאֻשָּׁר הַנּוֹדֵד, עוֹבֵר-אֹרַח, / הָרָחוֹק מִגְּדֻלָּה וּמִכֹּחַ, / כִּי כָּל מִי שֶׁתָּאֵב אֱלֵי עֹצֶם / – יְפֻזַּר כְּעָפָר בִּנְשֹׁב רוּחַ. / אַךְ מַדּוּעַ סוֹבֵל שְׁפַל-הָרוּחַ, / כְּמוֹ רִצְפָּה בַּת-אַיָּה הַפִּילֶגֶשׁ, / אֲשֶׁר לָהּ הַגּוֹרָל כֹּה מֵרֵעַ: // גּוֹרָלָהּ לֹא נָהַג בָּהּ בְּיֹשֶׁר, / לְכָבוֹד לֹא זָכְתָה וּלְאֹשֶׁר'" [44].

אמנם שני הדיאלוגים מסתיימים בחזות פסימית. אולם, השיר נחתם דווקא ברמיזה אופטימית, המדגישה את ניצחון מחאתה של רצפה שגרם לדוד להביא את בניה לקבורה: "וְרִצְפָּה בַּת-אַיָּה הַפִּילֶגֶשׁ / שָׁם יָשְבָה מוּל בָּנֶיהָ הַשְּׁנַיִם, / […] // הִיא יָשְׁבָה נִכְחָם בְּלֹא-חַיִץ / […] / עַד חָמַל גַּם דָּוִד שָׁם עָלֶיהָ / וְהוּבְאוּ אֱלֵי קֶבֶר בָּנֶיהָ" [45].

משוררים נוספים שכתבו על רצפה בת איה כוללים את:

המשוררת "דליס" בשירה מ-2015 רצפה בת-איה

דן אלבו בשירו האירוטי מ-2019 והנערה רצפה בת איה יפת תואר

קראו בהמשך

את חלק ב' רצפה בת-איה ביצירות פרוזה.

מראי מקום

[1] על ההתייחסות המצומצמת במחקר לדמותה של רצפה, ראו: יעל שמש, 'רצפה בת איה: פילגש ואם בשתיקתה ובגבורתה', מחקרים במקרא, בתולדות ישראל ובמזרח הקדום: מוגשים לצפרירה בן-ברק (עריכה: מאיר גרובר ואחרים), אוניברסיטת בן-גוריון תשע"ג, עמ' 423 (להלן: שמש, 'רצפה בת איה').

[2] ראו: Alfred Tennyson, 'Rizpah', The Poems of Tennyson (ed. Christopher Ricks), Vol 3, Berkely and Los Angeles 1987, pp. 30-34.

[3] . ראו: פנינה גלפז-פלר, ויולד: יחסי הורים וילדים בסיפור ובחוק המקראי, ירושלים תשס"ו, עמ' 175 (להלן: גלפז-פלר, ויולד); עליזה שנהר, אהובות ושנואות: נשים במקרא, במדרש ובספרות העברית החדשה, חיפה תשע"א, עמ' 160 (להלן: שנהר, אהובות ושנואות).

[4] זאב ויסמן, 'היבטים משפטיים במעורבותו של דויד במלך בגאולת דמם של הגבעונים', ציון, נד/ב (תשמ"ט), עמ' 154 (להלן: ויסמן, 'היבטים משפטיים').

[5] הקבלה לסיפור נמצא במקורות חתיים. בעקבות מגפה ממושכת שממנה סבלה ארצו, פנה מורשיליש השני, מלך חת, מן המאה ה-14 לפנה"ס, בתפילה לאל הסערה. בתגובה הוברר לו כי המגפה היא עונש על מעשהו של המלך שקדם לו, אשר הפר ברית עם המצרים, למרות שנשבע בשמו של אל הסערה. ראו: Abraham Malamat, 'Doctrine of Causality in Hittite and Biblical Historiography: A Parallel', Vetus Testamentum, 5 (1955), pp. 1-12, especially pp. 1-3 [=Idem, History of Biblical Israel (2001), pp. 341-352].. כן ראו: ויסמן, 'היבטים משפטיים', עמ' 150.

[6] מנחם בן-ישר, למשל, סבור כי יש לדחות על הסף את ההנחה כי דוד מצא בדרישת הגבעונים שעת כושר להיפטר משרידי בית שאול. לשיטתו, דוד שהודרך מרגשות דתיים סבר כי הערב הוא עונש משמים ולא ייתכן כי ניצל בכך שעת כושר להיפטר משרידי בית שאול. יתר על כן, דווקא זהות המוקעים, בניה של פילגש ובני עזריאל היו בני שאול רק מצד אימם, היו פסולים מלכתחילה למלוכה. ראו: הנ"ל, 'עיון בפרשת רצפה בת איה (שמואל ב' פרק כא)', בית מקרא, 11 (ג) (אדר תשכ"ו), עמ' 37-35 (להלן: בן-ישר, 'עיון בפרשת רצפה בת איה'). הקבלה לדעתו של בן-ישר מביע אברהם לבנון, ראו: הנ"ל, ויהי בימי שאול: בית שאול המלך, ירושלים תשס"א, עמ' 239 (להלן: לבנון, ויהי בימי שאול). כן ראו: שמואל אפרים ליונשטאם, 'הוקעה', אנציקלופדיה מקראית, ב', ירושלים תשי"ד, עמ' 799-798. יש לציין כי השקפה זו גם מתבררת גם הן מן העונשים שהטיל דוד על הפוגעים בבית שאול (ראו: שמ"ב א, ב-טז; שם ד, ב-יב) והן מן ההגנה שהעניק למפיבושת בן יונתן (שם י"ט, כה). לעומת זאת סבור אוריאל סימון כי יש להניח כי דרישת הגבעונים תאמה את רצונו של דוד. ראו: הנ"ל, בקש שלום ורדפהו, תל-אביב 2002, עמ' 174. כן ראו, שנהר, אהובות ושנואות, עמ' 162.

[7] יש לציין כי בכתוב נפלה טעות והכוונה, כפי שמתקן תרגום השבעים, לבניה של מירב, שנשאה לעזריאל בן ברזילי (שמ"א יח, יט), ולא למיכל, שכידוע הייתה עקרה (שמ"ב ו, כג). 

[8] ראו: לבנון, ויהי בימי שאול, עמ' 237-236.

[9] שאלת הגורם שמנע את קבורת ה'מוקעים' נותרה במחלוקת במחקר. על-פי החוק בדברים (כא, כב-כג), הכרח לקבור את המת, ולמנוע ביזוי הגופה. מן הסיפור משתמע כי הגבעונים מנעו את קבורת הבנים ודוד לא פעל לקבורתם, אלא לאחר זמן. ערעור ראשון על הנחה זו השמיע מנחם בן-ישר, שטען, שלבד מהעובדה שמדובר בשטח שלא היה בידי הגבעונים כלל, נראה כי דווקא רצפה היא שמנעה את קבורת הבנים, במטרה להדגיש את העוול שנגרם להם. ראו: הנ"ל, 'עיון בפרשת רצפה בת איה', עמ' 38. כן ראו: גלפז-פלר, ויולד, עמ' 177; לבנון, ויהי בימי שאול, עמ' 238. אולם, הנטייה הרווחת היא להניח כי מניעת הקבורה הייתה חלק מפעולת הענישה, ולא סביר כי רצפה תימנע בעצמה את הקבורה שיש בה משום ביזוי למת. ראו: שמש, 'רצפה בת איה', עמ' 437-436.

[10] י"ל בורוכוביץ, 'רצפה בת איה', אחיאסף: מאסף ספרותי, י (תרס"ג), ללא ציון עמודים. על דמותו של בורוכוביץ, ראו: ב' גולדברג, 'ד"ר, י. ל. ברוך', דבר, 31.10.1947, עמ' 4; הלל ברזל, שירת חיבת ציון: פואטיקה וביקורת, תל-אביב תשמ"ח, לפי מפתח.

[11] אליהו מייטוס, 'רצפה בת-איה', נשים בתנ"ך: והשתקפותן באגדה, בשיר, בסיפור, במסה ובמחקר (עריכה וליקוט: ישראל זמורה), תל-אביב תשכ"ד, עמ' 411 (להלן: נשים בתנ"ך).

[12] שם, עמ' 412.

[13] שם, עמ' 413.

[14] שם, עמ' 413. השוו: סנהדרין, פ"ו, מ"ה.

[15] מייטוס, 'רצפה בת-איה', נשים בתנ"ך, עמ' 413.

[16] אהובה בת-חנה, 'רצפה בת-איה', שם, עמ' 410.

[17] שם.

[18] שם.

[19] שם, עמ' 411.

[20] ש. שלום, 'רצפה בת-איה', שירי תנ"ך, תל-אביב תשמ"ט, עמ' 39-38 (להלן: שלום, 'רצפה בת-איה').

[21] שם, עמ' 41-38.

[22] שם, עמ' 42.

[23] סופוקלס, אנטיגונה (תרגום ומבוא: שלמה דיקמן), ירושלים תש"ם¹², עמ' 41.

[24] שם, עמ' 74.

[25] שלום, 'רצפה בת-איה', שירי תנ"ך, עמ' 40-39.

[26] שם, עמ' 41.

[27] שם, עמ' 40.

[28] שם, עמ' 42-41.

[29] שם, עמ' 40.

[30] שם, עמ' 38, 41.

[31] שם, עמ' 40, 42.

[32] ש. שפרה, 'כל הקיץ ישבה רצפה בת איה', לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית החדשה – אנתולוגיה, תל-אביב 2005, עמ' 468-467.

[33] שם, עמ' 467.

[34] שם, עמ' 468.

[35] שם. יש לציין כי אמירה זו של מיכל מתכתבת עם השיר של רחל, 'עקרה' (בֵּן לוּ הָיָה לִי […] / שְׁחֹר תַּלְתַּלִּים וְנָבוֹן').

[36] שם, עמ' 468-467.

[37] שם, עמ' 468-467.

[38] שם, עמ' 468.

[39] שם.

[40] שם.

[41] משה שפריר, 'רצפה בת-איה', משירי קין: משירי מקרא אחרים, תל-אביב תשס"א, עמ' 33.

[42] שם.

[43] שם, עמ' 34.

[44] שם.

[45] שם, עמ' 35.

[46] אריה קוצר, בת-איה (רומן היסטורי מתקופת דוד), תל-אביב 1959, עמ' 443.

[47] שם, עמ' 442.

[48] שם, עמ' 446.

[49] שם, עמ' 448-447.

[50] שם, עמ' 448.

[51] יעקב חורגין, 'אֵם', נשים בתנ"ך: והשתקפותן באגדה, בשיר, בסיפור, במסה ובמחקר (עריכה וליקוט: ישראל זמורה), תל-אביב תשכ"ד, עמ' 486-481.

[52] שם, עמ' 481.

[53] שם.

[54] שם, עמ' 483.

[55] שם, עמ' 484.

[56] שם, עמ' 485. יש לציין כי תיאור ניסיונה של רצפה להציל את לב בנה מה'עוף השחור' דומה לסיפור האוגריתי 'אקהת', המספר על דנאל, המחפש אחר גופת בנו שנרצח בידי האלה ענת. בעזרת האל בעל הוא שובר את כנפי הנשרים, כדי שדנאל יוכל לחפש את שרידי גופת בנו בקרביהם. דנאל אכן מצליח ומוצא שרידי עצמות בנו ומביאם לקרובה. ראו: דוד אמיר, אלים וגיבורים: עלילות כנעניות שנמצאו באוגרית, קיבוץ דן תשמ"ז, עמ' 113-112.

[57] אהרן אשמן, 'מיכל בת שאול: טרילוגיה דרמתית', מחזות, כרך ראשון, תל-אביב תשל"ג, עמ' 100.

[58] שם, עמ' 86.

[59] שם.

[60] שם, עמ' 116.

[61] שם, עמ' 100.

[62] שם, עמ' 168.

[63] שם, עמ' 194.

[64] שם, עמ' 200.

[65] שם, עמ' 201.

[66] שם, עמ' 196.

[67] יוכי ברנדס, מלכים ג', אור יהודה 2008, עמ' 188.

[68] שם, עמ' 192-191.

[69] שם, עמ' 193-192.

[70] שם, עמ' 189.

[71] שם.

[72] שם, עמ' 297.

[73] שם.

[74] שם.

[75] שם.

[76] שם, עמ' 300.

[77] הקבלה לגישה זו נמצא בסיסמת מאבקם של ההוגנוטים הצרפתים בעריצות בית ולואה: 'אין צורך בתקווה כדי להתחייב בפעולה ואין צורך בהצלחה כדי להתמיד בה: [Point n’est nécessaire d’espérer pour entreprendre, ni du succés pour persévérer].

.