משחקי מלחמה / רומי גנון
מְכַסָּה אֶת אָזְנֵי הַיְּלָדִים בְּאָזְנִיּוֹת
קֶשֶׁת, מְמִירָה שְׁבִירָה לִצְבָעִים,
פֹּה לֹא תִּהְיֶה אַזְעָקַת מִלְחָמָה.
טִילִים מִתְפּוֹצְצִים סְבִיבֵנוּ, הַחֲזָקִים
הֵם יֵרוּטִים טוֹבִים. אֲנִי מְשַׁקֶּרֶת?
לֹא יוֹדַעַת מָה אֲנִי מְדַבֶּרֶת
(מְהַדֶּקֶת שַׁכְפָּ"ץ תַּחַת שִׂמְלָה)
–
אֲנַחְנוּ מְשַׂחֲקִים, מְחַיֶּכֶת סְתָם,
סוֹתֶמֶת אַף, בּוֹדֶקֶת שֶׁמִּן הַבֶּרֶז זוֹרְמִים
מַיִם, בּוֹדֶקֶת שָׁמַיִם
שֶׁלֹּא תֵּדְעוּ שֶׁהָיוּ פַּעַם מִלְחֲמוֹת עוֹלָם.
עוֹרֶמֶת שִׁמּוּרִים, תַּחְבּוֹשׁוֹת, מְצוֹפִים
פֹּה לֹא תִּהְיֶה סַכָּנַת רָעָב אוֹ נְפִילָה
(מְהַדֶּקֶת שַׁכְפָּ"ץ תַּחַת שִׂמְלָה)
–
אֲנִי מְחַלֶּקֶת פִּסּוֹת מְצִיאוּת כְּמוֹ
שֶׁמְּבַתְּרִים גּוּפָה. חֵלֶק חֵלֶק
נִמְרָח בְּפוֹרְמָלִין בַּל יֻשְׁחַת,
מִבַּחוּץ הַכֹּל נִרְאֶה חַי.
אָזְנִיּוֹת כְּבֵדוֹת עַל אָזְנַי. אֵינִי
שׁוֹמַעַת אֶת בְּכִי הַיְּלָדִים הָאֲחֵרִים
(אוֹמְרִים שֶׁזּוֹ רַק הַהַתְחָלָה)
אוקטובר 2023, מלחמת 'חרבות ברזל'
השבוע החולף שוב עמד בסימן איומי מלחמה והתקפת טילים על ישראל מצד איראן, וזאת בשל המחאה העממית ההולכת וגוברת במדינת האייתולות והתבטאויותיו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, כלפיה. "העזרה בדרך", כך אמר בזמן שאלפי איראנים נהרגו בידי כוחות המשטר אבל בינתיים התקיפה לא התרחשה ומפלס החרדה הישראלי עוד לא עלה על גדותיו.
מצב העניינים הנוכחי כמוהו ממש כשם השיר שלפנינו, "משחקי מלחמה", המופיע בספר השירים הראשון של המשוררת והפסיכולוגית הרפואית רומי גנון, "סוס לראש" (2025, הוצאת פרדס, עורך רפי וייכרט, עמ' 33). הזזת המשחתות האמריקניות לעבר המזרח התיכון והעלאת הכוננות בבסיסי הצבא האמריקני בקטאר, ואחר כך הדיווחים על הורדתה, מסמלים את משחקי המלחמה הללו. בשולי השיר של גנון מופיעה הערה, שממסגרת את השיר, ותוחמת אותו בגבולות הזמן והמקום של אוקטובר 2023 ומלחמת 'חרבות ברזל'. אך למעשה אפשר לקרוא אותו או למשוך את החוטים העולים ממנו, חוטי החרדה, אגירת המזון, ההדחקה, וההיערכות למלחמה שהדוברת בשיר מתארת אל מול הצורך להגן על ילדיה, עד ימינו אנו. רוחות המלחמה עוד לא שככו, ולאימרה החותמת את השיר, בסוגריים, כמעט בהיחבא, "אומרים שזו רק ההתחלה", עוד יש על מה להישען.
בגב הספר של רומי גנון, "סוס לראש", מצוין כי היא "מתגוררת בתל-אביב עם בן זוגה ושלושת ילדיהם", וגם כי היא "מורשית להיפנוט". עוד לא נתקלתי בתיאור כזה של משוררת בימינו, כמורשית להיפנוט, ומעניין לחשוב על קריאת שיריה גם בהקשר הזה. השיר שלפנינו למשל מאד מדוד יחסית בתבניתו – שלושה בתים בני שבעה טורים כל אחד, עם חזרה בסופם על הטור "מהדקת שכפ"ץ תחת שמלה", כמו להדגיש את אימי המלחמה אל מול יופי התרבות, וחריגה בסופו לתסריט הבלהה ("אומרים שזו רק ההתחלה"). אולי זה לא שיר מנטרה טיפוסי אך הוא בהחלט מעלה במחשבה את כישורי ההיפנוט של המשוררת לנוכח המציאות על שלל משחקיה.
קיראו גם
