חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על הצגת היחיד "בת של אבא"
ביום חמישי 25.12.2025 התקיים בתיאטרון הקאמרי "מונטאז'" – פסטיבל של לילה אחד, שכלל הצגות תיאטרון במהדורות מיוחדות, פרינג', מוזיקה, מופעי פרפורמנס, חיי לילה, ומיצבי תפאורה ותאורה. בתוך האולמות עלו הצגות בזו אחר זו. כרטיס לאחת ההצגות הקנה זכות לחוויית שוטטות בין מופעים ומיצגים, שהתקיימו בחללים הרבים מחוץ לאולמות.
אני צפיתי בהצגת היחיד "בת של אבא" של שחקנית הקולנוע והתיאטרון נטע שפיגלמן.
זאת הפקת מקור של אנסמבל תמונע, שהוצגה בבכורה בפסטיבל ישראל באוגוסט 2025.
אביה של נטע שפיגלמן היה אלישע שפיגלמן, כתב מיתולוגי בערוץ הראשון, שנלחם בעוולות חברתיות, וראה בתפקידו כעיתונאי שליחות.
נטע גדלה להיות שחקנית קולנוע ותיאטרון מוערכת, עטורת פרסים.
בעבודה הבימתית האישית "בת של אבא" נטע שפיגלמן חוזרת אל אביה העיתונאי, ואל סבה, לוי, הגיבור, שנהרג במלחמת העצמאות.
ההצגה מתנהלת בתוך חלל המעוצב כאולפן טלוויזיה של סוף שנות השמונים, בהשראת זיכרונות הילדות של נטע מרשות השידור. מוקרנים קטעי תוכניות אירוח בשחור-לבן, בתוכם שפיגלמן משלבת תכנים משלה, ובפרט ראיונות עם אביה. היא משוחחת גם עם בתה הקטנה על הסבא שלה, אותו לא הכירה.
נטע מחליפה תלבושות, מגלמת דמויות, ומתמקדת בתקופה בת 5 החודשים בה ליוותה את אביה במחלקה האונקולוגית במאבקו במחלת הסרטן, ממנה נפטר בשנת 2016 בגיל 72. הצגת הקשר בין האב לבתו, שהתחזק בחודשים האלה, הופכת את "בת של אבא" לקינה נוגעת ללב, למכתב אהבה מהדהד.
זאת עבודה תיאטרלית רב-ערוצית יצירתית, בה הכישרון, המרץ, והאהבה של נטע שפיגלמן ממלאים את הבמה.
"בת של אבא", שהתארחה בתיאטרון הקאמרי בפסטיבל "מונטאז'", תוצג בחודשים הקרובים בתיאטרון תמונע.
ד"ר ניסים כץ, חבר יקום תרבות, ממליץ
על הסרט "ג'יי קלי" בנטפליקס
מבעד להצלחה: הטרגדיה השקטה של "ג'יי קלי".
סרטו של נואה באומבך, "ג'יי קלי", הוא הרבה מעבר לדרמת מסע קולנועית שכבר ראינו בקולנוע – הוא מהווה מחקר אנתרופולוגי-רגשי על דעיכת הגבריות הישנה, ועל מחירו הבלתי נסבל של הפרסום. בעולם שבו תהילה נמדדת בלייקים וברגעים ויראליים, הסרט מחזיר אותנו אל ה"כוכב" במובן הקלאסי, רק כדי לפרק אותו לגורמים מול עינינו המשתאות. במרכז היצירה עומדת שאלת הזהות: מה קורה לאדם כאשר התדמית הציבורית שלו בולעת לחלוטין את העצמי הפרטי?
דמותו של ג'יי קלי, בגילומו המהפנט של ג'ורג' קלוני, היא דה-קונסטרוקציה אכזרית של ה"צ'ארמר" ההוליוודי. קלוני, שמביא לתפקיד את המטען האישי שלו כסמל מין וכוכב על, משתמש בכריזמה שלו כבנשק, אך בסרט זה הנשק מופנה כלפי פנים.
ג'יי הוא אדם שאינו מסוגל להתקיים ללא המבט של האחר. הוא מכור להערצה, אך בו בזמן בז לה. הניתוח הפסיכולוגי של דמותו חושף גבר שנשאר ילד, הוא מעולם לא נאלץ להתבגר כי העולם תמיד סלח לו בזכות החיוך המפורסם. אולם, כשהוא מתקרב לגיל השלישי, החיוך הזה הופך למסכה נוקשה וכואבת. באחת הסצינות המרכזיות, קלוני מצליח להעביר במבט אחד בלבד את האימה שבגילוי הריקנות – ההבנה שכל האהבה שקיבל בחייו הייתה לדמות שהוא משחק, ולא לאדם שהוא באמת. הכישלון שלו כאב וכבעל אינו נובע מרוע, אלא מחוסר מסוגלות לראות את האחר כסובייקט נפרד ממנו. הוא השמש, וכל השאר הם רק כוכבי לכת שנועדו להקיף אותו.
מולו ניצב רון, המנהל האישי, בגילומו של אדם סנדלר. אם קלוני הוא השמש השורפת, סנדלר הוא הצל הקריר והנחוץ. זוהי דמות טראגית לא פחות מזו של ג'יי. רון הוא התגלמות ההקרבה העצמית, אך הסרט שואל באומץ – האם זו נאמנות או פחדנות?
רון ויתר על זהותו למען ג'יי. הוא חי את חייו דרך ההצלחות והכישלונות של הבוס שלו. המשחק של סנדלר הוא מופת של איפוק. בניגוד לדמויות הקולניות שהוא מגלם בדרך כלל, כאן השתיקות שלו רועמות. הוא סופג את העלבונות, את הגחמות, ואת ההתפרצויות של ג'יי, בדממה שמסתירה אוקיינוס של בדידות. הטרגדיה של רון היא שהוא יודע את האמת על ג'יי יותר מכל אדם אחר, ובכל זאת הוא בוחר להישאר. הניתוח של דמותו חושף תלות סימביוטית; הוא צריך את ג'יי כדי להרגיש נחוץ, בדיוק כפי שג'יי צריך אותו כדי לתפקד.
הגדולה של הסרט טמונה בדינמיקה בין שני השחקנים הללו. המסע המשותף שלהם ברכבות אירופה הוא אלגוריה למערכת היחסים ביניהם. הם נעים קדימה בנוף יפהפה, אך מנותקים מהסביבה, כלואים בתא קטן של אינטימיות חונקת. המשחק המופלא מתבטא ברגעים הקטנים: הדרך שבה סנדלר מסדר לקלוני את הצווארון; או המבט המנצל אך אסיר התודה שקלוני שולח לעברו. הם מצליחים לייצר תחושה של היסטוריה משותפת בת עשרות שנים ללא צורך בדיאלוג אקספוזיציוני מיותר.
כאשר הסדקים מתחילים להופיע והעימות הבלתי נמנע מגיע, הוא לא מתבטא בצעקות הוליוודיות, אלא בשבירה שקטה וכואבת של היררכיה. ג'יי נאלץ לראשונה להכיר ברון כאדם שלם, ורון נאלץ ללמוד לדרוש את מקומו.
לסיכום, "ג'יי קלי" אינו סרט על גאולה במובן הנוצרי או ההוליוודי המקובל. אין כאן "הפי אנד" שבו הכל מסתדר. יש כאן השלמה מפוכחת עם ההחמצה. באמצעות תצוגת משחק עילית של קלוני וסנדלר, הסרט משרטט דיוקן נוגע ללב של שני גברים אבודים שמנסים למצוא את הדרך חזרה אל האנושיות שלהם, רגע לפני שהכתוביות עולות.
זוהי יצירה שמזכירה לנו שגם האנשים הנוצצים ביותר זקוקים, בסופו של יום, למישהו שיאחז בידם בחושך.
חובת צפייה.
ניסים ממליץ גם
על הסרט הצרפתי "מיס ויולט"
ישנם סרטים שפועלים עליך כמו חיבוק חם ביום חורפי, ו"מיס ויולט" (Louise Violet), סרטו החדש והיפהפה של הבמאי אריק בנאר, הוא בדיוק כזה.
אחרי שכבש את הקהל הישראלי עם הלהיטים "נפלאות החושים", ו"דלישס", בנאר חוזר אל המאה ה-19 בצרפת, ומגיש לנו יצירה קולנועית שהיא בו זמנית אינטליגנטית, רלוונטית להפליא, ובעיקר – נוגעת ללב, שיעור מאלף באנושיות.
הסרט לוקח אותנו אל שנת 1889. הרפובליקה הצרפתית מנסה לבסס את עצמה דרך מערכת החינוך, ולכפר מרוחק ומבודד נשלחת לואיז ויולט (בגילומה הנהדר של אלכסנדרה לאמי). לואיז היא לא סתם מורה; היא אישה עם עבר מורכב, נחישות ברזל, ושליחות בוערת – להנחיל חינוך חינם, חילוני, וחובה, לכל ילדי הכפר.
אלא שהכפר לא חיכה לה. בנאר בונה בצורה חכמה את הקונפליקט המרכזי: הוא לא מציג את האיכרים כ"רעים" או בורים מרצון, אלא כאנשים שחרדים לקיומם. עבורם, ילדים הם ידיים עובדות בשדות, ובית הספר הוא איום קיומי, שעלול לגרום לדור הבא לעזוב את האדמה ולבוז להורים שלו. המפגש הזה, בין הקידמה והנאורות לבין המסורת וההישרדות, מייצר דרמה אנושית סוחפת.
הלב הפועם של הסרט הוא ללא ספק צוות השחקנים. אלכסנדרה לאמי ("כל הדרך אלייך") מספקת את אחת מהופעותיה הטובות ביותר. היא מצליחה לצקת לדמותה של לואיז שילוב נדיר של קשיחות ועדינות. היא לא מגיעה לכפר כמטיפה מתנשאת, אלא כאישה שמבינה כאב, ונכונה להילחם על כל ילד וילד.
לצדה מככב גרגורי גדבואה ("דלישס") בתפקיד ראש העיר, שמסייע לה בדרכו השקטה. הכימיה בין השניים, שזיכתה אותם בצדק בפרסי השחקן והשחקנית הטובים ביותר בפסטיבל סנט ג'ורדי, היא עדינה ומלאת ניואנסים. מערכת היחסים שנבנית ביניהם היא מופת של איפוק ורגש, שמזכירה לנו שגם במקומות הקשים ביותר יכולה לצמוח חמלה.
מה שהופך את "מיס ויולט" ליצירה משמעותית כל כך, במיוחד עבור הצופה העכשווי, הוא האופן שבו בנאר מטפל בנושא ה"שיח".
כפי שהבמאי עצמו מעיד, הסרט עוסק ביכולת להקשיב ל"אחר". לואיז לא מנצחת בכוח, אלא באמצעות היכולת להבין את הפחדים של ההורים, ולמצוא את עמק השווה.
זהו מסר מהדהד לעולם המקוטב של ימינו – השינוי לא מגיע מכפייה, אלא מהקשבה.
מבחינה ויזואלית, הסרט הוא תענוג לעיניים. הצילום של לורן דאייו לוכד את עונות השנה ואת הנופים הכפריים בצורה ציורית כמעט, כשהבוץ והשדות הופכים לדמויות בפני עצמן בסיפור. המוזיקה המקורית משלימה את האווירה, ועוטפת את הסרט ברכות נעימה.
"מיס ויולט" הוא קולנוע צרפתי במיטבו: הוא אינטלקטואלי אך נגיש; היסטורי אך מודרני; ומעל הכל – אופטימי.
זהו סרט שמזכיר לנו את כוחו של החינוך לא רק ככלי לרכישת ידע, אלא כמפתח לחירות אישית.
אם אהבתם את "דלישס" או "כשהנערים שרים", אל תחמיצו את הפנינה הזו. צפויה לכם חוויה שתשאיר אתכם עם חיוך ומחשבה הרבה אחרי שהאורות באולם יידלקו.
