נר התקווה

מאז תחילת המלחמה, אני חשה שינוי גדול שחל בבני עמי היושב בציון. ניטלה צניעות ודרך ארץ להורים, למורים, ואף לאנשי החוק, המכונה החלה לעשות תחרות עם האדם ביתר שאת, והוא כמו נותר בודד מאחור, חסר אונים ולעיתים ללא רעים…,  ונדמה שאוטוטו ימנו בממשלתנו, (כמו באנגליה), שר/ה למשרד האחראי על הבדידות ואז, שדה הפסיכולוגיה ורופאי בריאות הנפש למיניהם יפרח יותר!   

חדשת לבקרים אני קוראת בעיתון ושומעת ברדיו, שקבוצה אחת מאשימה קבוצה שניה בציבור בקולי קולות וקבל עם ועדה. עקב הפילוג, ניטלה בושה מישראל ורק הכסף ו"אני ואפסי עוד", תופסים מקומם בשורות הראשונות, ו"כל דאלים גבר"! נרות חנוכה, המסמלים גבורה, שהם דוגמא וסמל של אחינו המכבים, כבים זה אחר זה, כל אחד וסיבתו הוא, כשהם רואים מה שקורה לעם הנבחר, שמימיו הצלולים הפכו לעכורים. 

לא תאמינו, אך יש מבני עמנו בארץ ובחו"ל המשחירים פנינו בפני אומות העולם, מלשינים לעיתים תמורת כסף, ולא נשפטים על כך. הם בוגדים במצח נחושה וללא מורא  ומסכנים את מעמדנו בפני אומות העולם. אותם אנשים, זה זמן רב שנפשם לא הומייה ואינם שרים עוד "… להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". התוצאות לא מאחרות לבוא – פגיעה ממש ביהודים ברחבי הגלובוס לאור יום. וממשלות הארצות טומנות ראשיהן בחול, לא מטפלות בפושעים, ולא מבינות שהיום הקורבנות הם יהודים, ומחר, יהיו הם אלה הבאים בתור!

ומה נאמר על אחינו תלמידי הישיבות? הם שכחו את המשפט "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך". משפט זה הוא פתגם תנאי המדגיש את האחריות האישית של האדם לגורלו, ולפיו מעשים טובים מקרבים ליחס חיובי מהאדם ומהקב"ה, ולהיפך. כמו כן, נשכחו מהם משפטים כמו "ואהבת לרעך כמוך", או "דרך ארץ קדמה לתורה", ועזות מצח תפשה מקומה אצלם ואין מתריע בשער וראשי העדה דוממים! 

היכן כתוב ביהדות שאסור לתלמידי ישיבות להיות לוחמים? כל גדולי התורה היו לוחמים, מיהושוע בן נון ועד כלב בן יפונה, מהמלך דוד ועד המכבים, כולם היו לוחמים! חלק למדו תורה וחלק נלחמו למען הצלת עם ישראל, ואחר כך התחלפו ביניהם, הלוחמים חזרו ללמוד תורה, וחבריהם הלכו להילחם. ואילו היום? אחיהם הלוחמים, בני ישראל, הפכו להם לאויבים.

והנה, מתוך כל הכאוס הזה, עולה ניצוץ חדש ומתחיל להראות סימני חיים המופיעים מתוך האפר והצער הסובב אותנו – קולו של חייל שניצל מפרעות 7 באוקטובר, רואה את המצב ומראה אחד לאחד שאף על פי כן ולמרות הכול, עם נבחר אנו, והוא נותן סיבה טובה לכל נר ונר להאיר מחדש את סביבותיו עד להדלקת נרות החנוכה כולם. דווקא הוא, שעבר את כל התופת וניצל בעור שיניו, דווקא הוא קם על רגליו כעוף החול ו"מצווה" אף עלינו לקום, להתאחד ולהיות גאים להיות שייכים לעם המיוחד שלנו מעתה ועד עולם!

מי יתן!

נר התקווה מאת שמחה סיאני

שְׁמוֹנָה נֵרוֹת בָּעֲרוּ לְאִטָּם בְּלַיְלָה שָׁקֵט וְרוֹגֵעַ
הָאֲוִירָה הָיְתָה שְׁלֵוָהּ כְּשֶׁקּוֹל מִלִּבָּם בּוֹקֵעַ.
אָמַר הַנֵּר הָרִאשׁוֹן:
אֲנִי נֵר הַשָּׁלוֹם, אַךְ הָעוֹלָם מָלֵא זַעַם וּמִלְחָמָה
לָכֵן, אוֹרִי הַמְּזֻכָּךְ לֹא יָאִיר אֶת פְּנֵי הָאֲדָמָה!
כָּךְ אָמַר בְּעֶצֶב נֵר הַשָּׁלוֹם
וְשַׁלְהַבְתּוֹ כָּבְתָה עוֹד בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם.
אָמַר הַנֵּר הַשֵּׁנִי:
אֲנִי נֵר הָאֱמוּנָה, אַךְ נִשְׁכַּחְתִּי מִכָּל לֵב, רֵעַי,
וּבְאֵין אֱמוּנָה בָּאָדָם, אֵיךְ אָאִיר אֶת הָעוֹלָם בְּחַיַּי?
כָּךְ אָמַר בְּעֶצֶב נֵר הָאֱמוּנָה
וְשַׁלְהַבְתּוֹ לֹא הֵאִירָה כִּמְלֹא הַנִּימָה.
אָמַר הַנֵּר הַשְּׁלִישִׁי:
אֲנִי נֵר הָאַהֲבָה, אַךְ אֲנָשִׁים לֹא מְבִינִים חֲשִׁיבוּתִי
שָׁכְחוּ לֶאֱהֹב אֶת יַקִּירֵיהֶם וְשָׁכְחוּ לֶאֱהֹב אַף אוֹתִי
וְכָךְ בְּעֶצֶב גַּם הוּא כָּבָה
וּדְמָעוֹת בְּעֵינָיו, נֵר הָאַהֲבָה.
אָמַר הַנֵּר הָרְבִיעִי:
אֲנִי נֵר הַסּוֹבְלָנוּת, גַּם אוֹתִי דָּרְסוּ בְּרֶגֶל גַּסָּה
הוֹצִיאוּנִי מֵהַמִּלּוֹן, וּבְלֵב הַבְּרִיּוֹת אֵין לִי "פַּרְנָסָה",
כָּךְ אָמַר נֵר הַסּוֹבְלָנוּת וְהִרְכִּין רֹאשׁוֹ
וְעָשָׁן כְּחַלְחַל עָלָה מִפְּתִיל אִשּׁוֹ.
אָמַר הַנֵּר הַחֲמִישִׁי:
אֲנִי נֵר הַנְּתִינָה, אַף אֲנִי כִּמְעַט נֶעֱלַמְתִּי מִן הַמְּדִינָה
כִּי רַק למְעַטִּים נוֹתְנִים בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה וּבְרִנָּה,
כָּךְ אָמַר נֵר הַנְּתִינָה וְנֶאֱנַח
וְאוֹרוֹ הַנּוֹהֵר כָּבָה לְאַט וְחָשַׁךְ.
אָמַר הַנֵּר הַשִּׁשִּׁי:
אֲנִי נֵר הָעֲנָוָה, וּמָקוֹם כְּבָר אֵין לִי בַּחֲבוּרָה,
הָאֵגוֹ שׁוֹלֵט וְדֶרֶךְ-אֶרֶץ נִדְחֲקָה אֶל מִחוּץ לַשּׁוּרָה!
כָּךְ אָמַר נֵר הָעֲנָוָה וְתָלָה עֵינָיו בַּמָּרוֹם
וְנֵרוֹ כָּבָה חֶרֶשׁ, כְּבַחֲלוֹם…
אָמַר הַנֵּר הַשְּׁבִיעִי:
אֲנִי נֵר הַמִּשְׁפָּחָה, וּכְבָר פָּרְטוּ אוֹתִי לְמִשְׁפָּחוֹת רַבּוֹת
אֵין אֲנִי מִשְׁפָּחָה אַחַת כְּמִקֹּדֶם וְכִתְּתוּ אוֹתִי לַחֲתִיכוֹת,
כָּךְ אָמַר בְּעֶצֶב נֵר הַמִּשְׁפָּחָה
וְשַׁלְהַבְתּוֹ כָּבְתָה בְּאַחַת וּפָרְחָה!
אָמַר הַנֵּר הַשְּׁמִינִי:
אֲנִי נֵר הַקִּדְמָה, בְּעֶטְיִי נִטְלָהּ הַשִּׂמְחָה מֵהָאָדָם שֶׁנּוֹתַר בָּדָד,
אֵין מִפְגָּשׁ עִם רֵעִים וְהוּא בְּחֶבְרַת מַכְשִׁירִים מְשֻׁכְלָלִים בִּלְבַד!
אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לִצְחֹק אוֹ לִבְכּוֹת
וְכָךְ כָּבָה, כְּדֵי לֹא לִהְיוֹת!

לְפֶתַע נִכְנַס חַיָּל, נִצּוֹל הַ-7 בְּאוֹקְטוֹבֶּר לַחֶדֶר
רָאָה אֶת מַרְאֵה הַנֵּרוֹת וְאָמַר: "זֶה לֹא בְּסֵדֶר!
שְׁמוֹנָה נֵרוֹת יָפִים וּמְאִירִים כָּבוּ בָּזֶה אַחַר זֶה?

אֲנִי הַשַּׁמָּשׁ, שֶׁאָאִיר אוֹתָם בְּעֶרֶב הַחֲנֻכָּה הַזֶּה!

אֲנִי נֵר הַתִּקְוָה, שֶׁלֹּא בִּכְדִי הַהִמְנוֹן שֶׁלָּנוּ בִּשְׁמָהּ קָרוּי
אָסוּר לְאַבֵּד אוֹתָהּ, וְאַדְלִיק אֶת שְׁמוֹנַת הַנֵּרוֹת בְּגָלוּי!
בְּתוֹךְ חֲנֻכִּיָּה אַצִּיב אוֹתָם דּוֹלְקִים עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן
לְמַעַן יִרְאוּ אוֹרָם הַכֹּל וְיֹאכְלוּ סֻפְגָּנִיּוֹת בְּרוֹן,

כִּי עַם נֶצַח אָנוּ, בָּנוּ בָּחַר הָאֵל וְלָעוֹלָם נָבִיא אֶת הַשָּׁלוֹם,
אֶת הָאֱמוּנָה, הַסּוֹבְלָנוּת בְּצַד הָעֲנָוָה וְאֵין זֶה חֲלוֹם.
וּבַאֲשֶׁר לַמִּשְׁפָּחָה, יָצַרְנוּ מִשְׁפָּחוֹת שׁוֹנוֹת הַשּׁוֹפְעוֹת אוֹר
וְהַקִּדְמָה סִיְּעָה לַאֲנָשִׁים בָּעוֹלָם וְהֵבִיאָה לַחוֹלִים מָזוֹר…

אָסוּר לָכֶם לִחְיוֹת בַּחֹשֶׁךְ, אָסוּר לָכֶם לְהִתְיָאֵשׁ!"
פָּנָה נֵר הַתִּקְוָה לַנֵּרוֹת שֶׁכָּבוּ וְהֵחֵלּוּ לְהִתְאוֹשֵׁשׁ
"עַם יִשְׂרָאֵל הוּא אוֹר לַגּוֹיִים, אַךְ קֹדֶם כָּל הוּא אוֹר לָנוּ
וְעִם אַהֲבַת כָּל הַבְּרִיּוֹת – נוּכַל לְהִוָּשַׁע אַף אָנוּ!"

כָּךְ אָמַר הַחַיָּל וּבְאוֹר נֵרוֹ הִדְלִיק בְּשִׂמְחָה
אֶת שְׁמוֹנַת הַנֵּרוֹת שֶׁל חֲנֻכָּה וּבְפִיו הַבְּרָכָה:
"שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה!
וְכַמָּה טוֹב שֶׁיֵּשׁ לָנוּ עַם נִפְלָא שֶׁכַּזֶּה!"