יום בחייו של עובד בעמותה למבקשי מקלט אריתראיים – פרק מהספר "צולול"

לפניכם פרק מרומן הבכורה "צולול" של גולי דולב-השילוני העוסק ביום בחייו הרגילים (בעצם לא כל כך) של צעיר העובד בעמותה למען מבקשי מקלט אריתראיים בישראל. יומן שנכתב בהשראת חוויותיו של דולב השילוני בדרום תל אביב. הספר עוסק במפגש בין מגוון דמויות שוליים בחצר האחורית של תל אביב, בהן מבקשי מקלט, נשים בזנות, מתנדבים, ואילי נדל"ן. 

המערכת

תקציר הספר:

אל בניין מיועד להריסה בשכונת נווה שאנן בתל אביב, שבו פועלת עמותה למען מבקשי מקלט, מתנקזות שלל דמויות מקצוות שונים של החברה הישראלית: פושעים; עולות חדשות; אמנים; נשים בזנות; אקטיביסטים; נדל"ניסטים; ובעיקר – מבקשי מקלט אריתראים. באמצעות תקבולות, וידויים, ומפגש בין עברית ספרותית למבעים ומבטאים אותנטיים מתוארים כל אלה מנקודת מבטו הרגישה של דן, ילד שמנת שהחמיצה, עובד עמותה צעיר ומהורהר.

צוּלוּל (בתיגרינית – משוגע, מעורער) הוא רומן חשוף וססגוני על התבגרות והתגברות, שבו מתכנסים דיווחים מקבריים ורוויי הומור לכדי עלילה גדושה ופועמת. הצטלבויות אלימות מפגישות בין הנפשות הפועלות ומזמנות להן ניצחונות קטנים על רשות ההגירה, על התמכרויות, על פחדים פנימיים, ועל הפקחים. מתוך הקושי, הבלבול, והבעתה מתבונן דן בעצמו ובונה מבט פנורמי על המציאות, הלוכד את דיוקנה הצבעוני של קהילה שהספרות העברית שכחה.

מרקוס – קטע מתוך "צולול" (הוצאת פרדס, 2025) / גולי דולב-השילוני

יש לנו מתקן מים בבניין, מעמד פלסטיק מיושן כזה, שבראשו כד מים גדול. אז כל חודש מגיע אלינו שליח של חברת "מי מנוחות", וכל חודש הוא בא ביום אחר, וכל חודש זה בהתראה קצרה שאומרת שהמשאית עם המים תגיע מחר בשמונה בבוקר, לכן יש לנו תורנויות, לאנשי המשרד ולאמנים. ביולי היה זה תורי – ופישלתי. אני לא טוב ביקיצות.

אני ישנתי עד מאוחר, אני לא הצלחתי להתעורר. כבר עשרים ומשהו שנה שאני מתרגל את זה כל בוקר – אבל אין עקומת למידה, להפך, יש רק הידרדרות ביכולת שלי להקים את עצמי מהמיטה. לילה לפני שתיתי ב"הונקה הונקה" ארבע כוסות ג'ין טוניק בשלושים ושישה שקלים, לא כולל טיפ. וגם עישנתי די הרבה סיגריות, כמו חזיר. ישבתי עם תומר הברמן וצעקנו ונהנינו, לא שמענו כלום כי גם הרעמנו במוזיקה קודרת משנות השמונים, ככה זה בערבים ריקים שם, אני כבר חצי קבוע ותומר תמיד עובד שם, אז אפשר לעשות מה שרוצים. היה נחמד, ואז הגיעה לשם גם שוהם, איזו חברה של שרון שלמדה שנה מתחתיה, ואז התחיל כרגיל המשחק המתיש הזה, של איך לדלות עוד קצת מידע על האקסית בלי שזה יורגש, בלי ששוהם תספר לשרון שאני עדיין עסוק בה. משחק שבו אני תמיד מפסיד. ושוב התחיל המשחק הזה של לחשב כמה מותר לי לגלות על עצמי ומה לא, של לשקול ולמדוד מילים, כי כנראה ששוהם תספר הכול לשרון בימים הקרובים. וכדי לשחק במשחק עישנתי עוד סיגריה ועוד אחת, ומי יודע בכמה צ'ייסרים תומר פינק אותי בין הסיבובים.

אזרתי אומץ כשנשפתי עשן ואיזכרתי כאילו בדרך אגב ששרון ואני אהבנו מאוד לשבת יחד ב"הונקה", כאילו ששוהם לא ידעה את זה בעצמה, וסיפרתי שאני עושה עכשיו דברים נורא חשובים עם הפליטים, ממש מגשים את ערכיי היפים, ועישנתי מלא, אפילו שהחלטתי לצמצם ולנסות להפסיק. ובעצם בערב הזה לא למדתי על שרון כלום, שוהם ריגלה אחריי במיומנות ופלירטטה בטירוף עם תומר ולא גילתה לי שום פרטים חדשים. היא שאלה אותי במה אני עובד והעמידה פנים שהיא לא ידעה את זה כבר, הרי העמותה מתייגת תמונות איתי בפייסבוק לפעמים, וכששוהם שאלה אותי מה אני מתכנן לעשות אחר כך אמרתי לה שאני לא יודע, שטוב לי בעמותה אז למה צריך להרחיק ראות, למה אי־אפשר לנוח רגע במקום, וכשהיא שאלה אותי שוב אם אני עדיין מתכנן לנסוע לאפריקה לבתי יתומים כמו שתכננתי לעשות פעם, כבר התעצבנתי ואמרתי לה שאני מתכנן להירקב בעמותה, להישאר בה עד גיל חמישים, להפוך למנכ"ל שלה, ואז, בהתאם למצב הפוליטי, אם רק ימשיך שלטון הימין, להפוך בעצמי לפליט, ולהשתמש בכל הידע שצברתי על בקשות מקלט כדי לברוח כשיתחילו לרדוף פעילי זכויות אדם ואז להתאזרח בקלות באיזו מדינה אירופאית יפה, רצוי דוברת גרמנית.

תומר צחק אבל שוהם אמרה "מה הבעיות שלך דן", ואז כבר נזפתי בה בעצבים שמה היא מנסה לדלות עליי מידע, מה היא מנסה לגרום לי להרגיש כאילו אני כבר חייב לרוץ ולתכנן את הצעד הבא, כאילו שזה לא מספיק מאתגר להיאחז במקום הנוכחי שלי בחיים, מה היא משליכה עליי את הלבטים שלה בנוגע לעתיד שלה, עם זה שהיא לא יודעת מה לעשות עם עצמה וכל זה, הרי אני, אני כבר סיימתי בגרות בכיתת מצטיינים וטיילתי בעולם והפכתי למנהל בעמותה כבר בגיל עשרים, אז שלא תרדוף אותי עם שאלות על העתיד, שהרי רק בעוד שלוש שנים ארורות שבהן היא תסיים את הצבא המחורבן שלה אחרי חצי שנה בקבע ותתעופף לחפש ת'צמה בטרֶק במאצ'ו פיצ'ו, שלוש שנים לכל הפחות, היא תגיע למקום שבו אני נמצא עכשיו בחיים. וכשתומר אמר לי "תרגע עם החוֹרְפָה הזאת שלך", וסימס לי במקביל בוואטסאפ לא להיות קוֹקְבְּלוֹק למה הוא חם על שוהם, ניסיתי שוב להפוך את ההתפרצות הזו שלי לבדיחה, ולגמתי מהמשקה החדש שהזמנתי וניסיתי להפוך אגרסיה להלצה ואמרתי שאם לא יסתדר לי להישאר בעמותה אסדר לעצמי דרך אחרת להישאר במתחם, בתור מכור או מוכר סמים.

למחרת הגעתי למשרד במונית בהולה רק בשעה עשר וחצי כי לא הצלחתי לקום, אף על פי שהמים חיכו לי. מפגר, חסר אחריות, שתיין מושתן, פלא שאני לא יכול לקום מהמיטה. עוד מהמונית, בעודי מגהק שרידים אלכוהוליים מהלילה שעבר, ראיתי שהתריס כבר פתוח ושאין שום נוזלים בכניסה, והבנתי שאוי–אוי, האמנים מלמעלה כבר הגיעו, וידעתי שיהיו עניינים.

האמנים אכן חיכו לי במשרד, וזעמו על כך שלא הייתי שם כדי לאסוף את הלגינים. אחד מהם, שמעצב תלבושות לתיאטרון, אף נופף במסרון שאמר שהשליחים פרקו את המשלוח מחוץ לדלת בשמונה, ונזף: "תראה מה עשית, לפחות היית מבטל, מודיע שאתה לא בא. הנודים האלה פשוט הפקירו את הנאדות כאן בחוץ, בטח גנבו את זה כל הכולירות העבריינים". וידעתי שהוא צודק ושתכף גם המנכ"ל יכעס עליי, לא רק בגלל הכסף אלא גם כי זה דופק את שאר הבניין, וחשוב לו למנכ"ל, שמגיע למשרד פעם בשבוע גג, שנשמור כאן על יחסים טובים עם השכנים.

בילפתי אפוא את שי, בת השירות שכבר הגיעה, אמרתי לה שהכול בשליטה ושהכול טוב. אלו ממש הימים האחרונים שלה איתנו, כבר אין טעם להלעיטה במתחים פנימיים. הגיע אז הפליט הקמרוני, מרקוס, זה שהיא קיבלה את המשך הטיפול בו. אלו מדברים כל כך טוב שהם תמיד עושים צרות למתנדבים חדשים.

העבודה עם פליטים מזמנת לכולם תגלית מפתיעה: גם אתה גזען קטן. אתה אולי חושב שאתה שמאלני ונאור, שיודע שדעות קדומות הן עניין מוטמע ומבני ושהניסיון להתנקות מהן לוקח חיים שלמים, אבל אף על פי שקראת את כל זה בספרים, גם לך זה נראה מגעיל בהתחלה שאריתראים אוכלים הכול עם הידיים ושומרים חריף מתחת ללשון, וגם לך זה נראה קצת תמוה שסודנים מכינים בשמים מתפוחי אדמה, וגם לך זה נראה ממש מוזר שאריתראים מייחסים ללחיצת ידיים כזו חשיבות, ונוקשים בה גם עם הכתף. אבל היופי בעבודה עם הפליטים הוא שהיא מכריחה אותך להכיר בשד שבך, להילחם בו בסיוף עדין, ולחדד חושים. לא רק להרהר תיאורטית באסוציאציות שנלוות לשפה שלנו, מ"לעבוד בשחור" ועד ל"להוציא שחורים". להתעלות על הגזענות המוטמעת בך לא בכלים תיאורטיים – אלא מתוך מפגש יום־יומי עם האנשים.

גם אני, למשל, פחדתי בהתחלה כשנשארתי עד מאוחר במשרד ויצאתי לרחוב וראיתי שחורים. אבל אחרי כמה שבועות הבנתי שזה הפוך, לגמרי הפוך. השחורים בנווה שאנן הם האנשים הכי טובים – רק להם יש סיבה להיות כאן, הם באים לפה בלילה פשוט כי כאן הם גרים, והם גרים כאן פשוט כי הם עניים מרודים. אלו הלבנים שצריך להיזהר מהם – אם הם מגיעים לתחנה המרכזית הישנה באמצע הלילה אז זה תמיד בעניין מפוקפק: בורדלים; פשע מאורגן; או סמים. הדבר נכון גם לאנגלית. כל עובד חדש, גם אני כמובן, מתחיל בלדבר אנגלית מצ'וקמקת עם הפליטים, אנגלית של ילדים, כדי שגם מי שנפלט מבית ספר בכיתה ט' בדארפור יוכל להבין כל מילה. אחר כך מגלים שלא כל האפריקאים אותו דבר, ושיש גם כאלו – מניגריה, מליבֶּריה – שהאנגלית שלהם כל כך טובה, שאנחנו אפילו נעזרים בהם כשאנחנו רוצים לתרגם דברים. ואז כשמבינים את זה, כשקולטים פתאום בבושה שעד עכשיו דיברת עם אפריקאים כאילו שהם מפגרים, משנים את הדעה הקדומה, מרעננים את הידע על הקולוניות הבריטיות באפריקה, ומתקדמים, מתכווננים.

ראיתי שבת השירות כבר בודקת עכשיו מאיפה מגיע כל אחד ומתאימה את עצמה בהתאם, מחליטה מראש אם לדבר איתו אנגלית, עברית, או ערבית. שי ספציפית יודעת גם ערבית, בגלל זה לקחנו אותה, ובאמת איזה באסה שהיא נוטשת אותנו לטובת שירות לאומי בגן החיות התנ"כי, ספק כדי לברוח מנווה שאנן, ספק כדי לברוח מהבית של ההורים. אבל שי עוד לא ידעה שהקמרונים האלה הם ג'וקרים, כי בקמרון מדברים צרפתית – שזה בגדול אומר שהאנגלית של החבר'ה שם היא על הפרצופל'ה – חוץ מבאזור של המורדים, שגם הוא היה פעם מנדט של הבריטים. הנה עובדה מפתיעה שאולי תעזור פעם ב־20 שאלות: צפון־קמרון היא המקום היחידי בעולם שבו דוברי אנגלית נרדפים. ובדיוק משם הגיע מרקוס, מהאזור הזה של המורדים. הוא זה שבא אל שי לפגישה בטרם יום ניקיונות, כדי שינסחו יחד מכתב לאיגוד האופטומטריסטים, בתקווה שהאיגוד יכיר סוף־סוף בתעודות שלו מקמרון או לפחות יאפשר לו לגשת למבחן הרישוי המקומי, וייתן לו כבר לעבוד שוב במקצוע שבו עסק שנים.

שי בטח ראתה שיש לה פגישה עם קמרוני והניחה שהוא יודע צרפתית, לכן היא התעתדה לשוחח באנגלית מעוכה כזו, של משובשים. ברם למרקוס הזה יש מבטא בריטי מושלם, של לורדים. הוא נלחם עם המחתרת האנגלית תקופה ארוכה, וגם גר איתה ביערות כמה חורפים, אחרי שהצבא חיסל את אביו. ביום אחר הייתי מסתכל על הלמידה של שי, רואה אותה מופתעת משפתו של מרקוס, מובכת מהעימות עם הדעה המוקדמת שקפצה לה, ורואה איך היא מבינה שהיא צריכה להעלות רזולוציה, לבדוק מעתה מאיפה בדיוק מגיע כל קמרוני, לדייק את ההנחות המוקדמות. אני אוהב לצפות בכאלו דברים מהצד, אני אוהב לראות איך אנשים משתפרים. אבל כל כך התפדחתי מתקרית המים, שפתחתי ג'ימייל, שמתי אוזניות ותכף התנתקתי משי וממרקוס, והמתנתי נזוף לטלפון מהמנכ"ל.

אבל אז נכנסו אלינו למשרד מהשער האחורי, מהחצר הפנימית של המתחם, בועז הנחתום ודילר נמוך, גמד, שהשעין את החשמלוקים שלו על הקיר. הייתי ככה מלהוציא תרסיס פלפל, אבל הם התיישבו על הספה שמול השולחן שלי, בקבלת הקהל, ונראו רגועים. בועז הוא אומנם דמות מפוקפקת, אבל בסך הכול אנחנו מדברים לפעמים. אלא שעם הדילר הזה, שזיהיתי מהסיטואציות הכי קשות ברחוב, לא שוחחתי בחיים.

בועז האופה אמר לי: "תראה דן, התימני אמר לי שהגיע'ו פה הבוקר הבקבוקים, זה שלכם, כן?". ואמרתי: "כן, כלבי הרחוב גנבו לי אותם, איזו שכונה מסריחה, גנבים מושתנים, תכף הבוס שלי יהרוג אותי". והדילר התימני אמר: "מה אתה דואג אתה, מי יגנוב כזה דבר תגיד לי? עשר ג'ארות של מים כבדים, שרק לכם בכל השכונה יש כזה מכשיר של מינרלים, למה כאילו שיש פה עוד דירות של שמאלנים". ואמרתי לו במרירות: "נו יופי, אז איפה המים תגיד לי?". והדילר אמר לי: "על מה 'תה מדבר, מי יעיז בכלל לבוא לגנוב פה ברחוב, שיש לך פה שומרים עשרים וארבע שבע שרק עומדים בכל פינה ודואגים שאף אחד לא יעיז לגנוב כאן ושלא יעשו לנו בעיות".

אמרתי לו: "נו מה, אז איפה המים תגיד לי, מי לקח אותם, העכברושים?". והוא אמר לי בחיוך לא מבואר, עקמומי: "אח יקר, אח יקר, תפעיל ת'מוח שלך, בשביל מה יש לך המשקפיים". אמרתי לו: "איך אפשר להפעיל את המוח על גרון יבש, אין לי מים במשרד", ובועז צחקק והדילר אמר, "אח יקר, תמיד תזכור, ברע ובטוב, יש לך פה שכנים". ואמרתי לו, "בחייאתכּ", והוא ענה לי, "שתי דקות". ואמרתי לו, "מה". והוא ענה: "בבוקר עברתי פה עם האופניים, בסיבוב אצל הבנות, ושראיתי את כל המים ביקשתי מהאנשים'שלי להכניס'תָם לאחד הבתים. רק רציתי לוודא שזה שלך, דן, לפני שאנחנו מחזירים". אין לי מושג מאין הוא ידע איך קוראים לי.

פעם חשבתי שיש מי שמבלגנים ויש מי שמסדרים. שיש בעולם מי שגונבים ומי שמחזירים. ככה אמרו אצלי בבית, ככה למדתי מההורים. מי ידע שהכללים קצת יותר מורכבים. אחרי כמה דקות הדילר התימני שב אליי למשרד עם שני בריונים סודנים, מהזקיפים שנוטרים בפינות הרחוב, ובשתי נגלות שהורדו מאחד מבתי הבושת ברחוב הניצב הם השיבו אלינו למשרד את כל הג'ריקנים האבודים. רציתי להציע להם בפלות אבל ידעתי שיכעסו במשרד אם אתנחמד לכאלו אנשים, אז רק יצאתי איתם החוצה, סיגריה בסיגריה, ואמרתי להם שהם אחלה גברים. לא שאני באמת חושב ככה, כן? הם עדיין סרסורים אפלים, אבל גם כאן יש סולידריות, גם כאן יש שכנות, וגם כאן יש כללים.

קראו גם

עוד פרק מ"צולול"

האזינו לגולי דולב -השילוני מדבר על ספרו: