אריאל ציפרפל תמה האם יכול להיות שחוברות הקומיקס המוכרות כל כך הן הרבה יותר חשובות ממה שהעלינו על דעתנו?
היתכן כי סיפורי המיתוסים המפורסמים של העבר היו בעצם המקבילים לחוברות הקומיקס של ימינו?
המערכת
פתיחה: ספרי הקודש של מחר
המין האנושי משמר את זיכרונו באמצעות סיפורים. פעם נכתבו הסיפורים על לוחות אבן, אחר כך על מגילות קלף, ובהמשך על נייר. היום הם מודפסים בדפוס צבעוני או זורמים כרצף דיגיטלי במסכים. בכל דור קיים הטקסט שמספר מחדש את הבריאה, את הגבורה, ואת התקווה. אם נביט היטב, נגלה שמה שהתנ"ך היה לישראל, ה"איליאדה" ליוון, וה"מהבהארטה" להודו – הקומיקס הוא לעידן שלנו.
הוא לא רק אמנות, אלא מיתולוגיה חיה. לא רק בידור, אלא טקס של אמונה. לא רק ציור וסיפור, אלא שפה חדשה לגמרי של הבנת האדם את עצמו.
גיבורי העל כאלים מודרניים
סופרמן, באטמן, ספיידרמן, וונדר־וומן, האקס־מן – כל אחד מהם הוא וריאציה של דמות אלוהית קדומה.
סופרמן הוא גלגול מודרני של המושיע המשיחי. נשלח מן השמיים, חי בין בני־אדם, ומגן עליהם בשם הטוב והצדק.
באטמן הוא הגיבור האפל, קרוב לאלוהי המוות המצריים – חציו אדם, חציו סמל נקמה.
וונדר-וומן היא גלגול ישיר של אתנה, אלת החכמה והמלחמה, שנולדה מבקשת שלום בעולם אלים.
האקס־מן מהדהדים את סיפורו של עם נבחר, נרדף, שונה – חזון אוניברסלי למאבק על זהות והכרה.
כמו המיתולוגיות הקדומות, גם כאן הסיפורים לא רק מספקים דרמה, אלא מבנים מציאות מוסרית. הם עונים על שאלות נצחיות: מהו צדק; מהו רוע; מה ערך ההקרבה; ומה מקומו של היחיד בעולם מורכב.
אם ימצאו הקומיקס בעוד אלף שנה
נניח לרגע שהתרבות הנוכחית נעלמה – אסון אקלימי, שואה גרעינית, או סתם שחיקה ארוכה של הציוויליזציה. דורות אחר כך, כשהכדור יתאושש, יקומו חוקרים ויחפרו את שרידי הערים. מתחת לאבק ולבטון הם ימצאו קופסה מתכתית ובה חוברות קומיקס שמורות היטב.
אותם ארכיאולוגים יפתחו את החוברות ויראו דמות מעופפת בשמיים, קרן אור היוצאת מידיה של אישה עטוית מתכת, אדם הלובש מסכה ונלחם בשדים. לא תהיה להם כל דרך לדעת אם אלו אגדות או היסטוריה.
ייתכן שיחשבו שהציורים מתעדים מאורעות אמיתיים, שגיבורי העל באמת חיו בינינו.
כמו שאנו רואים היום במיתולוגיה היוונית או ההינדית רמזים למציאות עתיקה, הם יראו בקומיקס עדות לחברה דתית שהאמינה בכוחות-על ובמאבק נצחי בין טוב לרע.
מה שיתחיל כהבנה שגויה יהפוך מהר מאוד למיתוס חדש. יקומו כוהנים חדשים שיפרשו את "ספר באטמן" וינסחו טקסים סביב "הברית של האקס־מן". אולי יוקם מקדש לסופרמן – דמות מושיע, שממנה יתחיל לוח שנה חדש. כך תיווצר דת המבוססת על קומיקס, ממש כפי שהדתות שלנו נוצרו על בסיס סיפורים עתיקים שהתקדשו לאורך דורות.
התנ״ך והמהבהארטה כקומיקס של הקדמונים
אם נהפוך את נקודת המבט – מה אם זה כבר קרה?
מה אם התנ"ך, המהבהארטה, האיליאדה, הפופול וו של המאיה – כולם בעצם "קומיקסים" של תקופתם? סיפורים דרמטיים, מלאי דמיון ומוסר, שהיו אמורים לבדר, ללמד, לרגש, אך עם השנים הפכו לקדושים.
בספר בראשית יש עלילה על יצירת העולם, נחשים מדברים, ומבול עולמי. אלו סצינות פנטזיה לא פחות מאלה שבקומיקס של מארוול.
בספר שמות משה משתמש בכוחות־על: מטהו נהפך לנחש; המים לדם; והוא חוצה את הים באקט שליטה יסודי בטבע.
בספר שופטים, שמשון מפיל עמודים ומחריב מקדש – זהו רגע שיא קולנועי ממש.
באותו אופן, גם המהבהארטה ההודית מספרת על לוחמים בעלי נשקים שמיימיים, רוחות־אבות, ואלים המתערבים בקרב בני-האדם.
אם קוראים את הטקסטים הללו בעיניים מודרניות, קשה להבדיל בינם לבין קומיקס בעל ערכים מיתולוגיים.
אולי אותם כותבים קדומים לא ביקשו להניח יסוד לדת, אלא לכתוב סיפור על אנושות, מוסר, וגבורה. אולי הם היו ה"סטן לי" וה"קורט בוסיק" של תקופתם – מספרי סיפורים שמצאו דרך לדבר על טבע האדם דרך סמל ועלילה.
ואנחנו, דורות אחריהם, הפכנו את האמנות הזו לדת. קידשנו את הטקסט, בנינו סביבו פולחן, והפכנו דמויות ספרותיות למושא תפילה.
איך נולדת דת?
כדי שסיפור יהפוך לדת נדרשים שלושה מרכיבים:
1. קהילה מאמינה – קבוצה שמקבלת את הסיפור כאמת או כסמל מחייב.
2. מסורת פרשנית – שכבות על גבי שכבות של פירוש, ויכוח, והרחבה.
3. מוסדות שימור – כוהנים, סופרים, חוקרים, או מערכות הפצה שמוודאות את העברת הידע.
היום, שלושת התנאים הללו קיימים סביב הקומיקס.
יש קהילות ענק ברחבי העולם, כנסים דמויי עלייה לרגל (Comic-Con), חוקרים וכותבים שמפרשים כל עלילה, ומערכות הפצה שמפיצות את הסיפורים הללו לכל קצוות תבל.
כשקורא צעיר בוכה במותו של טוני סטארק או מתרגש מהקרב האחרון של סופרמן – הוא חווה רגש דתי לכל דבר. זו התרגשות מהמיתוס, מהמשמעות, מהאלוהי שבאדם.
דתות אחרות כמודלים דומים
ההיסטוריה מלאה בדוגמאות לסיפורים שהפכו לקדושים:
ביוון סיפורי האלים נולדו כשירים דרמטיים – "האיליאדה" ו"האודיסיאה" – אך הפכו למיתולוגיה דתית.
ביפן, אגדות השינטו על האלה אמטראסו יצרו את התפיסה שהקיסר הוא צאצא אלוהי.
בדרום אמריקה, סיפורי המאיה והאינקה, שתיארו קרבות בין אלי השמש והירח, שימשו כבסיס לטקסים דתיים של הקרבת אדם.
בסקנדינביה, האפוסים על אודין, תור, ולוקי, נכתבו כחלק משירה, אך הולידו מערכת אמונה שלמה.
בכל אחד מהמקרים, קו הגבול בין "אגדה" ל"אמונה" היטשטש. כאשר די אנשים האמינו, הסיפור נעשה מציאות. בדיוק כך עלול לקרות לקומיקס של זמננו אם ישרוד מספיק זמן.
המפגש בין עתיד לעבר
ייתכן שבעתיד הרחוק, בעוד עשרת אלפים שנה, יימצא "ספר הנוקמים" בתוך קפסולת זמן. הצאצאים של האנושות יפענחו את השפה, וינסו להבין את האיקונוגרפיה של "העין של אגאמוטו", או "הפטיש של תור".
בשלב מסוים, יכתבו על כך פירוש, אחר כך פירוש לפירוש, ולבסוף – אמונה.
כך, מחוברות זולות שהודפסו באמריקה של המאה העשרים, תצמח דת עולמית שתאמין באלים שמקורם ביצירה גרפית.
ואז, אולי, יקומו חוקרים ויטענו: "האם סופרמן באמת עלה לשמיים? האם באטמן היה היסטורי או אלגוריה מוסרית? ואולי כל אלה רק סיפורים קדומים שהאנושות ההיא לא ידעה לפרש?".
אותם חוקרים יחזרו לשאלה שכבר נשאלה בימינו – האם התנ"ך והמהבהארטה עצמם לא היו הקומיקס של תקופה עתיקה יותר?
בין קודש לקומיקס
האדם, כך נראה, זקוק למיתוס כדי לשרוד. הוא לא מסתפק בעובדות, הוא מבקש משמעות.
כל דור יוצר את האלים שלו מחדש – לפעמים מאבן, לפעמים מדיו, ולפעמים מדיו דיגיטלי.
ההבדל בין נביא לבין תסריטאי הוא לעיתים רק בזמן.
אם הנביא ייכתב מחדש, ואם הקומיקס יזכה לפרשנות, שניהם עלולים להפוך לספר קודש.
סיכום: העין של סופרמן והלוח של משה
המיתולוגיה היא הדרך של האנושות להבין את עצמה דרך סיפור, ודורות העתיד לא יידעו להבדיל בין מציאות לדמיון שלנו יותר משהיום אנחנו יודעים להבדיל בין ההיסטוריה למיתוס של אבותינו.
ייתכן שהקורא של העתיד יתפלל לאל השמש קל-אל, יבקש הגנה מהאלה וונדר-וומן, או יראה בשושלת האקס-מן את דם הנבחרים.
