בפנורמה המורכבת והטעונה של התרבות במזרח התיכון, מעטות הדמויות התופסות מרחב סמלי, פוליטי, ואמנותי כה נרחב וכה שנוי במחלוקת כמו מוחמד בכרי שנפטר היום, 24/12/25.
בכרי הוא יליד 1953 מהכפר בענה שבגליל, שגופו, פניו, וקולו משמשים כזירה שבה מתגוששים הנרטיבים הסותרים של הישראליות והפלסטיניות.
המסע האמנותי של בכרי החל בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב בשנות ה-70. אלו היו שנים של חיפוש זהות בחברה הישראלית, ובכרי השתלב בלב הממסד התיאטרוני – מ"הבימה" ועד "תיאטרון חיפה". על הבמות הללו שייף את הנוכחות הפיזית שהפכה לסימן ההיכר שלו: כריזמה שקטה וקול בס עמוק שנשאו עמם תמיד סאב-טקסט של זהות מורכבת.
היצירה המזוהה עמו ביותר מתקופה זו היא ללא ספק עיבודו לרומן של אמיל חביבי, האופסימיסט. בכרי הפך את דמותו של סעיד, הפלסטיני המנסה לשרוד בישראל באמצעות אופטימיות אבסורדית, למראה קתרטית עבור שני העמים. המונח "אופסימיסט" (הלחם של אופטימיסט ופסימיסט) הפך מאז לכותרת המשנה של חייו שלו.
צפו בצוכנית של הערוץ הראשון על עיבוד תיאטראלי זה:
בשנות ה-80 הפך בכרי לפנים של "האחר" בקולנוע הישראלי הפוליטי. סרטו של אורי ברבש, מאחורי הסורגים (1984), קיבע אותו ככוכב מקומי בתפקיד עיסאם, מנהיג האסירים הפלסטינים. הסרט, שהציג סולידריות בין אסירים יהודים וערבים, זיכה את בכרי בפרס שחקן השנה של האקדמיה הישראלית וסימן את שיא הקבלה שלו במיינסטרים הישראלי.
במקביל, פרץ בכרי לזירה הבינלאומית בסרטו של קוסטה-גבראס חנה ק., שם גילם פלסטיני המנסה לתבוע את בית משפחתו – תפקיד שהציג לראשונה נראטיב פלסטיני מורכב ואינטלקטואלי מול קהל עולמי.
פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 סימנה נקודת מפנה דרמטית. בכרי עבר מלהיות מפרש של תפקידים למתעד של היסטוריה. סרטו הדוקומנטרי ג'נין, ג'נין (2002), שתיעד עדויות ממבצע "חומת מגן", הפך אותו לפרסונה נון-גרטה בישראל.
המאבק המשפטי סביב הסרט נפרש על פני שני עשורים. בעוד שב-2003 קבע בג"ץ כי אין לפסול את הסרט בשם חופש הביטוי, הרי שבעשור השלישי של המאה ה-21 (2021-2023) התהפכה המגמה. תביעת דיבה של קצין מילואים הובילה לאיסור הקרנה קבוע ולהטלת קנסות כבדים. בכרי מצא את עצמו ב"רשימה שחורה" מקומית, מה שדחף אותו ליצירה בינלאומית ענפה באיטליה ובארה"ב.
אחד ההיבטים המרתקים בקריירה המאוחרת של בכרי הוא צמיחתם של בניו – סאלח, זיאד, ואדם – כשחקנים מרכזיים בזכות עצמם. הסרט ואג'יב (2017), בו כיכב מוחמד לצד בנו סאלח, פירק לגורמים את הפער הבין-דורי בחברה הערבית-ישראלית וזכה להכרה בינלאומית רחבה.
בגיל 70 פלוס, בכרי המשיך ליצור. בינואר 2025 הוקרן לראשונה בסאנדנס האפוס ההיסטורי All That's Left of You, בו הוא משתף פעולה שוב עם בניו. הסרט, שנסקר כדרמה קשוחה על טראומה בין-דורית, מסמל סגירת מעגל עבור אמן שהקדיש את חייו לתיעוד הזיכרון המושתק.
פוסטר הסרט.
מוחמד בכרי מעולם לא הורשה להיות "סתם שחקן". כל בחירה אמנותית שלו נבחנה בזכוכית מגדלת פוליטית. שליטתו המוחלטת בעברית לצד תודעתו הלאומית הפכו אותו לדמות היברידית – "מבפנים-מבחוץ".
הניסיונות למחוק את יצירותיו השנויות במחלוקת אולי הצליחו במישור המשפטי בתוך גבולות ישראל, אך כסמל תרבותי, עדותו של בכרי נותרה חרוטה בקמטי פניו ובסלילי סרטיו. הוא נותר האופסימיסט האולטימטיבי: פסימי לגבי המציאות המדממת, אך אופטימי מספיק כדי להמשיך ולהתייצב מול המצלמה ולומר "אקשן".
מוחמד בכרי.ארכיון הסרטים הישראלי.
