אילנה גורודיסקי מנתחת רומן היסטורי יוצא דופן של הגר ינאי שהגיבורה שלו היא זמרת קברט גרמניה חובבת גברים יהודיים בתקופת השואה, וגורלה.
המערכת
האוצר הבלום מקום בטוח ללב (כינרת זמורה דביר, 2011) מאת הסופרת הישראלית הגר ינאי עמד אצלי כ-15 שנה על המדף, לצד "מים לפילים" של שרה גרואן ו"אשתו של הנוסע בזמן" של אודרי ניפנגר. לעומת שכניו המהוללים הוא נתפס על ידי כקריאה משנית. קניתי אותו במבצע "4 ב-100" בחנות "יריד ספרים" באוניברסיטת בן גוריון בתחילת 2012, ולמען האמת, הוא נבחר על ידי רק כדי להשלים את כמות הפריטים למימוש המבצע. מאז עבר זמן רב, הסניף הזה של "יריד ספרים" נסגר, לדאבוני, רוב היצירות בספרייתי הביתית נקראו, והותירו בי חשק חזק ל"עוד". לתוך החלל שנפער השתחל הרומן צנוע הממדים הזה, והיווה עבורי הפתעה עצומה.
"מקום בטוח ללב" הוא רומן על זמרת הקברטים מגדלן, לני, מורנאו בברלין של 1938, שנולדה בכפר גרמני נידח, עברה לעיר הגדולה, ובעזרת אמנות הפיתוי והכריזמה הארוטית שלה זכתה בתואר "פראו ברבור שחור". מורנאו היא "הגברת עם הקמליות" של תקופה מכריעה בתולדות גרמניה. לני מעלה במועדון את מופעה האירוטי המכונן בלילה פרוע וסוער שכונה אחר כך "ליל הבדולח". במקביל להכנותיה המרוכזות למופע, והמופע עצמו, היא משחזרת את סיפור תשוקתה למאהב היהודי האבוד שלה, נתן, מהגר עני, אך מוכשר וחולמני, מפולין, וכמו כן את יחסיה עם הסופר היהודי המבריק, אך האגואיסטי, אלפרד קליינברג, שגירש אותה אחרי 4 שנות זוגיות, ועם התעשיין הגרמני המזדקן, אך מקורב לממשל, מרטין פון שלוסברג, שמציע לה יציבות והגנה בעולם שהשתגע.
מתוך דמותה שופעת המיניות והתאווה לחיי המותרות מתפרצת נשיות רמוסה ופצועה שכמעט הגיעה לערוב ימיה, צמאה באופן נואש לאימהות וביטחון – שני הדברים הבסיסיים עבור כל אישה, שנבצרו ממנה. את התפקידים החשובים האחרים בסיפורה מאיישים חברתה הטובה רוברטה (בובי), מנהל המועדון הלהוט אליה הרמן, וקצין הגסטאפו הקר והאכזרי היילמאר קוך.
רק לאחר ששוקעים בקריאת הרומן הזה מתבהרת הסיבה לרושם המעורפל שהוא מייצר בתחילה, ועוצמתו האמיתית נחשפת. על פניו מתבקש – ובצדק – להכניסו לקטגוריה של ספרות על שואה או על טרום-שואה, ברם הוא אינו עונה להגדרה זו בפועל. אכן, הגיבורה הראשית נמשכת לגברים יהודים, מכיוון שהיא רואה בהם יצורים חריגים ומודרים ממוקדי כוח ושליטה כמוה, אך המסר הזה מועבר בין השורות. תקופת טרום-השואה בברלין היא רק הרקע ההיסטורי שבו מתקיימים ופועלים לני ומאהביה. מדובר בדרמה פסיכולוגית של אישה, שרק אישה אחרת מסוגלת להתחבר אליה ולהבין אותה לעמקה. אך אין להסיק מכך שזהו רומן נשי. הכינוי "נשי" מקניט אותו, כביכול. כמו כן, הוא ניצב הרבה מעל לספרות אירוטית רגילה, למרות שיש בו תיאורים מיניים נועזים. סוד הקסם שלו הוא במבנה עלילתו – בדומה לגיבורתו החשפנית הוא מסיר מעליו שכבה אחר שכבה, עד להגעתו לשיא. יתרה מזאת, "מקום בטוח ללב" מספק לנו תמונות וויזואליות מדויקות המעוררות בנו תחושה שצפינו בסרט באורך מלא, סרט שמתכתב עם יצירות מופת קולנועיות כמו "קברט", "מולן רוז'", "לבד בברלין", ועוד.
קובי ניב, בספרו איך לכתוב תסריט (הוצ' דביר, 1994), כתב שדמות קולנועית חייבת לעמוד במספר דרישות. עליה להיות חזקה מספיק כדי לשאת על עצמה סרט שלם, להתנהג בצורה לא שרירותית או סטריאוטיפית, לעורר הזדהות או לפחות אהדה, להיות בעלת פוטנציאל-שיא, ולעבור תהליך של התפתחות, כאשר מניעיה האישיים ביותר הם גם הטובים ביותר. קשה לי לדמיין דמות שתענה לכל הדרישות האלה יותר מדמותה של לני מורנאו. היא סוחבת על עצמה את כל הסרט – סליחה, הספר – בעוד שכל האנשים הסובבים אותה, אפילו נתן אהובה וחברתה היחידה בובי, ממלאים תפקידים פונקציונליים בלבד, שנועדו להעבירה דרך כל התחנות במסע להתפתחותה האישית. במהלך הקריאה אנו מתמלאים בחיבה כלפי האישה הזו, ללא שום קשר ליחסנו לחשפניות ולנערות ליווי. עצם משיכתה של לני לגברים יהודים שוברת את כל המוסכמות במדינה שהטילה חורבן על היהודים. ומאחורי כל הפעולות שלה עומד מניע אישי עז – הכמיהה למקום בטוח, בו היא תוכל להיות האם, הרעייה, והגבירה המוערכת. הטרגדיה של לני נעוצה בעובדה, שאת כל אלה היא ממילא לא יכולה להשיג בגלל מקצועה, שדוחף אותה לשולי החברה ומאלץ אותה לנהל חיי צללים.
למעשה, כל הרומן האינטלקטואלי הזה מושתת על דיכוטומיות. דיכוטומיה, או ניגודיות, הינה טכניקה אמנותית וספרותית גאונית בפשטותה, והגר ינאי משתמשת בה ב"מקום בטוח ללב" בצורה וירטואוזית. הניגודיות הראשונית של הספר נובעת מהצורה בה הוא כתוב. במישור האחד, עלילתו מתרחשת בליל ה-9 בנובמבר 1938 במועדון ברלינאי, שעל בימתו עולה לני עם מופע אירוטי מאתגר, בעוד שבחוץ מתחולל הפוגרום. המתח בין המקום הבטוח בפנים, והסכנה בחוץ, מדבר בעד עצמו. במישור האחר, הרומן נפרס לאורך מספר שנות חייה של הגיבורה שקדמו ללילה הזה. לני מתוודה בפנינו שהיא נקרעת בין עצמאותה לתשוקתה לאימהות, בין שיקוליה השכלתניים להתברג בחברה הגבוהה על ידי התמסדות עם בן זוג גרמני מבוסס, לבין רגשותיה הכנים למהגר היהודי חסר האמצעים. באור הקונפליקטים הפנימיים של לני, כל שינויי ה"לוקיישנים" שלה, מעבריה מדירה מפוארת במרכז ברלין לחדר העלוב שאותו היא חולקת עם חברתה, ומאחוזות מפוארות בהרים למועדון העירוני האפלולי שבו היא עובדת, מעצימים את התחושה שהיא טיפוס לימינלי שחי בין העולמות. גם במישור המיני, משכבה המחייב עם מרטין פון שלוסברג, אשר מעורר בה סלידה, ומשגלה החושני עם נתן, מנוגדים אחד לשני ומשפיעים על האופן בו אנו תופסים זנות. המושג "זנות" מעורר בנו אסוציאציות של עליבות פיזית. במקרה של לני, התמסרותה לפון שלוסברג על מיטות רחבות ונוחות היא הזנות, ואילו התאחדותה עם נתן בין סדינים בלויים הינה אהבה טהורה.
גם מאהביה של הגיבורה הינם דמויות שכמו סותרות אחת את השנייה: אלפרד, סופר יהודי אנוכי ומתנשא שנוטש אותה, ניצב מול נתן – יהודי צנוע ורגיש שמעניק לה אהבה; פון שלוסברג, התעשיין הגרמני שדואג לה וחושק בה, עומד כנגד קוך – קצין הגסטאפו שרודף ואונס אותה. שני הגברים הגרמניים מהווים, כמובן, תמונת ראי הפוכה לשני הגברים היהודיים. ניגודיות בולטת ישנה גם בין לני לבין חברתה בובי, למרות ששתיהן עוסקות באותו מקצוע. בובי הרציונלית והפרקטית קוראת תיגר על לני שמתעקשת לנהוג לפי רחשי ליבה. להבדיל מלני, בובי אינה מרחפת בעננים, ומשכנעת אותה להיות בובתו של פון שלוסברג. עצם השם שלה, בובי, רומז על החפצת נשים, ניכוסן, הפיכתן לבובות בידי הגברים. אך הניכוס פועל כאן גם לצד השני – באותה המידה שלני הינה בובתו של פון שלוסברג, קוך, ואחרים, כך גם היא בתורה מנסה לנכס את אלפרד ואת נתן. כולם כאחד, אגב, נכשלים במשימתם, כי את הנפש אי אפשר לנכס, לעומת הגוף.
אך עיקר הכפילות הטראגית טמון בדמותה של הגיבורה-המספרת-הראשית. כדי להבין זאת, עלינו לפנות לדת הנוצרית ולאגדות אירופאיות. כפי שצוין, שמה המלא של לני הוא מגדלן. מגדלן הנו עיבוד לועזי למרים המיגדלית מהברית החדשה. לפי מקורות הנצרות מרים המיגדלית הייתה זונה שחזרה לדרך הישר בברכתו של ישו. לפי מקורות אחרים, היא הייתה רעייתו של ישו. אם נניח את הגרסה השנייה בצד, נראה שמגדלן אכן כמהה וחפצה לחזור לדרך הישר בסיועו של הגבר הנכון, קרי "המושיע". יתרה מזאת, מרים המיגדלית שואפת בליבה להידמות למרים אימו של ישו, שהיא מריה הקדושה. לפי האתוס הנוצרי, מרים אימו של ישו הרתה עמו בהיותה בתולה. ניסיונותיה החוזרים ונישנים של לני להיכנס להריון מעידים על כך, שעמוק בתוך לבה היא מתגעגעת לתמימותה האבודה. כמו כן, ניסיונותיה האובססיביים להרות מתחילים לאחר מפגשה עם זוג חבריו היהודים של אלפרד, ובנם התינוק, יוסף. יוסף של הברית החדשה היה בעלה של מרים. עם זאת, מרים הבתולה הרתה את בנה מאלוהים, ואילו מגדלן מנצלת לשם כך את כל מאהביה, פרט לנתן. בסוף הרומן היא מבינה שחלומה אינו יכול להתגשם מהסיבה שגופה דוחה את זרעם של כל הגברים שאינה אוהבת באמת, ורק את זרעו של נתן אהובה האבוד הוא היה מקבל ומכיל. האם זהו רמז לכך שעבור מרים המיגדלית שבתוכה נתן הוא מעין ישוע הצלוב, ועבור מרים אימו של ישו שבתוכה – האלוהים עצמו? בכל מקרה, מגדלן אינה זוכה בישועה ונשארת עקרה. גופה שהפך לכלי טמא בידי גברים אינו יכול לברוא לעולם יצור תמים.
כפילות עוד יותר עמוקה, מיסטית כמעט, נובעת מכינויה הבימתי של לני "פראו ברבור שחור". הברבור השחור הינו דמות מאגדה גרמנית עתיקה, שאנו מכירים אותה לפי המחול המפורסם "אגם הברבורים" ולפי הסרט עטור השבחים "ברבור שחור" בכיכובה של נטלי פורטמן. גם במחול, וגם בסרט, הברבור השחור מסמל את הצד האפל, הייצרי, החושני, האינסטינקטיבי, וההרסני, באישיותה של נסיכה מכושפת ומושלמת הכלואה בגופו של ברבור לבן. בדרך כלל, אגדות מן הסוג הזה מספרות על נערות צעירות, שמיניותן והתפתחותן הרגשית נגזלו מהן בכוח, ושזקוקות לכוח נגדי חיצוני, כלומר, התערבות אלימה של גבר, על מנת להשתחרר מכבלי הכישוף המעיק עליהן. זוהי גם הטרנספורמציה שעוברת גיבורתה של פורטמן בסרט "ברבור שחור", אף כי בסרט השינוי נובע מתוכה. ואילו ברומן התמונה בדיוק הפוכה – הטרנספורמציה שלה מייחלת לני, היא חזרתה לדמותה הצחורה, המכושפת, המושלמת, בעזרת אהבתה לנתן, כמו על מנת להוכיח לעצמה שהיא כזאת באמת. במובן מסוים היא אכן עוברת טיהור רגשי לאחר היעלמותו של נתן, שגורש מגרמניה חזרה לפולין, ונתקע בשטח ההפקר בין שתי המדינות. מכיוון שהיא מתגעגעת אליו נואשות, היא מתעקשת לעקור אותו מתוכה בשיבתה הכוחנית והמאולצת לדמותו של "הברבור השחור של ברלין".
סיומו של הרומן לא במקרה נשאר פתוח, כנראה מתוך חמלה על הקוראים שמכירים את ההיסטוריה. הגיבורה יוצאת מהמועדון אל הרחוב שבו משתולל ההמון במטרה להחזיר את נתן, אך הרי אנו מבינים היטב, שהיא הולכת לשום מקום. בפרספקטיבת הזמן, יחסיה עם נתן היו אבודים מלכתחילה. זוהי דיכוטומיית-על של כל הרומן המופלא הזה. הסוף ה"לא-גמור" של הספר – עוד מהלך גאוני של ינאי – מציע לנו לדמיין מעט את עתידם האפשרי של גיבוריו, אך כל התפתחות חיובית שנמציא לו תיראה כלא מציאותית ולא אמינה. רוב הסיכויים הם שנתן ימות בשטח ההפקר, ואת לני יהרגו או יאסרו בליל הבדולח או אחריו בשל שיתוף פעולה עם יהודים.
אני יכולה לראות מול עיני רוחי את סצינת הסיום של ה"סרט" הזה בבהירות: לני, בשמלתה החושפנית, צועדת ברחוב העולה באש, תוך שהיא מתקרבת למצלמה, ונבלעת במסך שחור. המילים האחרונות ברומן: "אני באה להשיב אותך לארץ החיים" רומזים על כך מפורשות. אחד הכינויים לבתי קברות בעברית הוא "בית החיים". גם בברכה על הנפטרים ביהדות נאמר תהא נשמתו/ה צרורה בצרור החיים. כך, במשפט קצר זה, מתמזג העדר העתיד המשותף ללני ונתן עם הידע היבש שלנו לגבי המאורעות שבאו אחר כך.
דיכוטומיית-על נוספת של יחסיהם קשורה לעובדה שגם ללא מלחמת העולם השנייה והשואה שום עתיד משותף לא היה צפוי להם ממילא. למרות הרגשות ההדדיים העזים, שניהם באים מעולמות שונים ומייצגים עולמות שונים. ישנה תהום פעורה בין תאוות בשרים לבין חיי זוגיות בשגרה. בחיי היומיום לני אכן הייתה זקוקה לגבר גרמני נכון שייתן לה מקום בטוח, כגון פון שלוסברג. באופן פרדוקסלי, המקום הבטוח עבורה שכן בעין סערת רגשותיה לנתן, שנישואיה איתו היו בלתי אפשריים. הפרדוקס הזה מזכיר לי נשכחות משנות העשרים המוקדמות שלי. ניהלתי רומן חושני עם צעיר מסורתי ממוצא מזרחי. בשלב מסוים הרגשתי שככל שנעמיק יותר בקשר, כך גם יגבר הצורך לקבל החלטה הדדית לגבי המשכו. היה לי ברור, שאינני חוזרת בתשובה, כמו שהוא לא התכוון לחזור בשאלה. לכן התחלתי לצאת עם בחור חילוני מהעדה הרוסית, כמוני. תוך שנה היחסים שלי עם הבחור ה"נכון" התגלו כאכזבה אחת שלמה, בעוד שחברי הקודם "התחזק" עוד יותר, ואבד לי לגמרי, אם כי הגעגועים למה שהיה בינינו ליוו את שנינו עוד לא מעט זמן. כך נוכחתי לדעת שאהבה, אפילו אהבת נפש, אינה מספקת לנו ערבויות. דווקא בתחום הזה, שבו אנו נהיים הכי פגיעים, וזקוקים לביטחון מלא, לא קיים ביטחון כלל.
הייתי מופתעת מכך שפנינה ספרותית זו לא זכתה ביותר ביקורות, ואדרבא, בעיבוד לסרט, למרות שזה מתבקש. אולי, אכן, בשל אופיה המיוחד והמורכב, והנושא האינטימי שלה, שקורץ בכללותו לקהל הנשים. כנראה שזאת גם הסיבה לכך שהרומן המתין למועדו על מדף הספרים שלי שנים ארוכות. אך זאת בדיוק הדרך שבה מתגלים אוצרות בלומים – בשקט, בלי פרסום רחב, על ידי מי שמסוגלים להעריך אותם באמת ולראות בהם משמעויות סמויות, שפרשנותן כל כך מובנת, למעשה.
