סיפורה של בוגרת בית ספר, עם שני סופים אפשריים.
המערכת
תיק תק תיק תק תיק תק.
השעון הגדול שמעל דלת הכניסה יפסיק בקרוב להפריע לי להתרכז בשיעור, חשבתי לעצמי. ואחרי שלוש שנים שהוא מירר לי את החיים, הפעם הוא דווקא סימל את הסוף שכל כך חיכיתי לו.
הרבה זמן רציתי לסיים תיכון, וחשבתי שככל שאתקרב לסוף, ככה ארגיש טוב יותר. אבל אז ראיתי את הבוגרים מגיעים, ואיך יוחנן המורה לא זיהה בכלל את נועה ממחזור נ"ד, ושמעתי את מיכאל ממחזור נ"ב אומר "כולם התחלפו אני כבר לא מזהה פה אף אחד". ואז נפלה עליי ההבנה – אם אני רוצה לשלוח את המכתב, זה חייב להיות עכשיו, לפני שאסיים רשמית וכולם ישכחו מי אני בכלל.
המכתב הזה, שהשקעתי בו כל כך, ופתאום ברגע האמת לא הצלחתי לשלוח.
ניסיתי הכול –
שמתי לעצמי דד-ליינים, הבאתי את המכתב לבית הספר כל בוקר, ואפילו התקשרתי למוקד כדי שהאישה על הקו תשכנע אותי לעשות את זה. ובמקום לנזוף בי, היא רק אמרה "תעשי מה שטוב לך, אני איתך לא משנה מה תחליטי". וזה לא המשפט שרציתי לשמוע, אבל זה הדבר הכי טוב שהיא הייתה יכולה להגיד לי.
אז החלטתי לא לתת למנהלת את המכתב. היא גם ככה לא כזה יודעת מי אני, וגם ככה המכתב הזה אנונימי. מה בדיוק אני מצפה ממנה לעשות איתו? ומה ההורים שלי יגידו אם ישמעו? אבל בכל פעם שהייתי רואה אותו בכניסה לבית הספר, הלב שלי התכווץ ולא הצלחתי לשכנע את עצמי לשחרר.
וזה לא שלא ניסיתי לשחרר, אפילו עשיתי רשימה – "כל הדברים שאני צריכה לעשות כדי לשכוח" –
- לא ללכת יותר לבית הספר – זה גם ככה יקרה בקרוב.
- להתקלח לפחות פעמיים ביום – אולי בצבא זה יהיה קשה, אבל אפשר להשתדל.
- לא להישאר יותר לבד עם גבר באותו חדר – זה מסובך, אבל אפשרי.
- לא להסתכל על עצמי במראה, לא להוריד יותר מכנסיים – זה כבר לא היה פרקטי.
גם ככה מעיין כל הזמן אמרה לי עליו "איזה כיף לך שאת לומדת בכיתה שלו, הוא המורה הכי נדיר בבצפר", וכשהוא נתן לי מאה בציון "מגן" הרגשתי רע שאולי אני אהרוס לו את החיים.
אולי הוא לא התכוון, אולי זה היה בכלל בראש שלי.
במגמת פילוסופיה למדנו על ג'ורג' ברקלי, והמורה שאל "אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע רעש?".
"אולי העץ בכלל לא נפל", עניתי לו, "אם אין עדים, מי יודע מה באמת קרה שם?".
אבל בכל יום שעבר, ראיתי את העץ נופל.
באחד הערבים, חמישה ימים לפני הסיום הרשמי של שנת הלימודים, נשארתי בכיתה אחרי שיעור תגבור כדי ללמוד למבחן האחרון בבגרות. מתמטיקה אף פעם לא הייתה הצד החזק שלי, וכשהרמתי את הראש לכיוון השעון הרועש, נבהלתי מהשעה המאוחרת כל כך.
יצאתי במהירות מהכיתה. כל המסדרונות היו ריקים. בדרך לשער היציאה מבית הספר, נעצרתי מול המשרד של המנהלת. לא הצלחתי לזהות מתחת לדלת אם האור דולק או לא, אבל מהר מאוד הבנתי – זו ההזדמנות האחרונה שלי.
הנחתי את המכתב מול הדלת.
סוף 1
ומיד הרמתי אותו שוב. עצרתי את נשימתי.
הסתובבתי ורצתי לכיוון היציאה. בדרך הביתה, קרעתי את המכתב לחתיכות קטנטנות וזרקתי אותו לפח.
אחרי כמה חודשים, התגייסתי לצבא ודיברתי על זה עם הקב"ן של היחידה, שעזרה לי וליוותה אותי, והפנתה אותי לעמותה גם אחרי שהשתחררתי.
לאט לאט, עם השנים ועם הרבה טיפולים, זה כבר כאב פחות. לפעמים עברו ימים, שבועות ואפילו חודשים בלי שחשבתי על כל מה שקרה.
ועדיין, מעת לעת, בכל פעם שעברתי מול בית הספר בדרך לבית של ההורים, הכה בי רעש חזק של עץ נופל.
סוף 2
המשכתי להסתכל על המכתב המונח על הרצפה במשך עשר דקות לפחות. ובסוף, ברגע של אומץ, דחפתי את המכתב מתחת לדלת, לתוך המשרד של המנהלת.
עכשיו זה מאוחר מדי, עשיתי את זה. טיפת זיעה קרה החלה להתגלגל בין השכמות שלי. זה הזמן שלי לברוח מפה לפני שמישהו יראה אותי, לחשתי לעצמי.
לפתע, הדלת נפתחה והמנהלת נעמדה מולי.
"היי, מה שלומך? את מי"ב3 נכון?", היא שאלה אותי בחיוך, "מה זה? השארת לי מכתב?", היא הפנתה את המבט לכיוון הרצפה.
באותו רגע הרגשתי את הרגליים שלי מתחילות לרוץ מהר מהר מהר לכיוון היציאה. ברגע אחד הגעתי הביתה ופרצתי בבכי חזק.
הטלפון שלי צלצל, מספר לא מוכר. עניתי, ידעתי מי בצד השני של הקו.
"הכול בסדר, תגיעי אליי בבקשה למשרד מחר בבוקר", שמעתי את קולה של המנהלת.
לא ישנתי כל הלילה. למחרת הגעתי למשרד שלה, ונשמתי לרווחה כשראיתי שהוא לא נמצא שם.
"אני רוצה שתספרי לי מה קרה".
זה לקח אולי חמש שעות, אולי שמונה, או אולי בכלל עשר דקות. באותו רגע כל חיי השתנו.
המנהלת לא דיברה. היא לקחה שתיל ויצאה איתי לחצר.
נטענו ביחד עץ.
ומאז, מעת לעת, בכל פעם שעברתי מול בית הספר בדרך לבית של ההורים, הבטתי בעץ שלי עומד איתן.
