"שיר לשלום" בגלי צה"ל – מה לא בסדר?

בעת שתחנת השידור הצבאית גלי צה"ל מאויימת בסגירה ד"ר יצחק מלר דן במילות השיר של רוטבליט שהושמע בה, "שיר לשלום" ובסיבות שהביאו להחרמתו על ידי פוליטיקאים מסוימים.

צפו במירי אלוני ולהקת הנח"ל שרים את "שיר לשלום":

כדי לענות על השאלה הבנלית שבכותרת — יש להקדים שאלת יסוד יותר עמוקה מבחינה חברתית-פוליטית-היסטורית, המבעבעת באוויר כבר עשורים רבים במדינת היהודים, ומתנסחת כדלקמן – האם צריך, ואם כן, למה צריך, תחנת שידור צבאית, תחת פיקוד צבאי, בתוך צבא עם (לא צבא מקצועי שכיר), במדינה בעלת משטר דמוקרטי של מאה אחוז (בהנחה שהוא כזה)? ומה צריכה להיות המתכונת שלה?

התשובה על שאלת היסוד היא מורכבת ומצויה במחלוקת בלתי פתירה במציאות הישראלית, מאז הקמתה של התחנה בשנת 1950 ועד לימים אלה ממש. בעשורים האחרונים נעשו כמה ניסיונות לסגירת גל"צ או להצרת צעדיה בכל מיני תואנות. הוקמו ועדות שדו"חותיהן אופסנו במגרות מעלות עובש. אך הנושא חוזר ועולה בכל פעם מחדש כשבדרך כלל המניע הוא פוליטי במסווה של חיסכון בהוצאות מיותרות. יש לציין כי התקציב השנתי של התחנה אינו נתון קבוע, ורובו מגיע מהכנסות עצמיות, חסויות, שירותים, ופרסומות, ורק חלקו מושלם עלי ידי תקציב הצבא. למשל, בשנת 2016 התקציב השנתי עמד על כ-45 מיליון ש"ח כאשר הצבא מימן כ-11 מיליון ש"ח ממנו. לשם המשגה, תקציבו השנתי של הצבא הוא מאות מיליארדי שקל. בשלב מסוים סוכם שהתחנה תעבור להיות ת"פ משרד הביטחון, ותקציבה ייקבע בחקיקה כדי למנוע לחצים פוליטיים דרך איומי קיצוצים וכדומה – והדבר עדיין לא יצא לפועל. במקביל נעשו ניסיונות על ידי גורמים פוליטיים להשתלט על התחנה, על המגישים, ועל התכנים, שהצליחו במידה חלקית, אך גרמו לירידה משמעותית בפופולריות שלה ובאחוזי ההאזנה. הרקע הכללי לניסיונות האלה הוא התיוג של התחנה כבעלת אופי שמאלני וליברלי יתר על המידה על פי מאן דהוא זה או אחר.

קשת רחבה של דעות וגישות חלוקות ואף סותרות, בוחשת בקדרה. למה בכלל צריך תחנת שידור צבאית, הרי תפקידו של הצבא הוא להתכונן למלחמה? למה תחנת שידור צבאית צריכה לעסוק בחדשות ופרשנויות על החברה והמדינה, הרי לשם כך קיימות המון תחנות שידור וטלוויזיה ועיתונות אזרחיים להם כל חייל יכול להאזין, לשם מה הכפילות? אולי תחנת שידור צבאית צריכה לעסוק אך ורק בחיי החיילים ובמה שחשוב להם, רוצה לומר: מוזיקה ובידור; ד"ש לאמא או מאהובה; מה חדש בצבא; סיפורי גבורה; מורשת קרב; היסטוריה צבאית; מורל ומוטיבציה; חידושים במקצוע הצבאיות; תרבות ישראלית, וכדומה. בקיצור בדומה לתוכן של עיתון "במחנה" או דומיו בחילות השונים. ועוד יותר בקיצור – בלי פוליטיקה מכל סוג שהוא!

על אחת כמה וכמה, מה פתאום שהתחנה תשדר תכנים של שלום? הרי היא צריכה לעודד גבורה ואומץ ומלחמות בנוסח "חיילים לא בוכים", "חיילים מקריבים", ועל פי הפסוק מספר דברים פרק כ' פסוק ט' "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב העם כלבבו", שהרי ידוע שתכנים פציפיסטיים גורמים לדמורליזציה בצבא… מה, זה לא ברור?

ובכן, לא באלה נעסוק כאן. אני מזכיר זאת כי כל הקשור בשאלת היסוד הוא הרקע והתפאורה לשאלה הקונקרטית שבכותרת: "מה לא בסדר בהשמעת 'שיר לשלום' בגלי צה"ל?". עד כדי כך שלכאורה או שלא, אסרו על השמעת השיר בתחנה צבאית אפילו כשמדובר בהקשר ליום הזיכרון לרצח ראש ממשלה נבחר, שבערב הרצחו הוא, ועם שלם, שרו את השיר הזה דווקא.

                                                                                                   *

ובכן מיהו ומהו שיר לשלום? השיר נכתב והושר לראשונה בשנת 1969, על ידי להקת הנח"ל עם הסולנית מירי אלוני במסגרת תוכניתה "שא לשלום". השיר נכתב על ידי יענקל'ה רוטבליט והולחן על ידי יאיר רוזנבלום. זמן כתיבתו ופריצתו של השיר הוא כשנתיים אחרי מלחמת ששת הימים בה הושג ניצחון היסטורי מפואר במלחמת אין ברירה אמיתית. השיר מורכב משבעה בתים קצרים ובהירים, כאלה שלא דורשים פרשנות אלא הבנה פשוטה:

תנו לשמש לעלות//לבוקר להאיר,//הזכה שבתפילות אותנו לא תחזיר. – מי אשר כבה נרו//ובעפר נטמן,//בכי מר לא יעירו//לא יחזירו לכאן. – איש אותנו לא ישיב//מבור תחתית אפל,//כאן לא יועילו//לא שמחת הניצחון//ולא שירי הלל. – לכן, רק שירו שיר לשלום//אל תלחשו תפילה//מוטב תשירו שיר לשלום//בצעקה גדולה [בית זה משמש פיזמון חוזר]. – תנו לשמש לחדור//מבעד לפרחים.//

אל תביטו לאחור,// הניחו להולכים. – שאו עיניים בתקווה,//לא דרך כוונות//שירו שיר לאהבה// ולא למלחמות. – אל תגידו יום יבוא -//הביאו את היום!//כי לא חלום הוא//ובכל הכיכרות//הריעו רק שלום!

על רקע סיבות ונסיבות של אז ובהמשך (הושר בכיכר בערב בו נרצח ראש ממשלה), ועד ימים אלה, הפך השיר למכונן וקאנוני, אך משום מה מעורר מחלוקת על לא עוול בכפו. זהו שיר קלאסי של אזרח-חייל הכמה לשלום על רקע מלחמת אין ברירה. זהו אכן שיר אנטי-מלחמתי במובן החיובי ביותר. הוא מבהיר שיש מחיר למלחמות, מחיר שאותו יש לשאוף להקטין בכל מחיר, וזאת על ידי השתוקקות לשלום. הרי תכליתה של מלחמת ששת הימים (ובכלל מלחמות), ובמיוחד של צבא המכונה צבא הגנה ולא צבא התקפה וכיבוש לשמו, כיבוש אימפריאלי – הוא השלום!

בשלושת הבתים הראשונים, מתחנן החייל המת ומצווה על אלה שנשארו בחיים, למנוע מלחמות ולחתור לשלום, כי זה מה שיעזור לדורות הבאים שלא יוכרחו להיטמן בעפר, משם הרי לעולם לא יחזרו – זאת האמת המציאותית, גן עדן יש רק במיתוסים, באגדות, ובסיפורי הבל ורעות רוח.

בשלושת הבתים האחרונים, החייל המת משאיר צוואה ברורה: "אל תביטו לאחור,// הניחו להולכים. […] שירו שיר לאהבה// ולא למלחמות". והרי צוואות יש לכבד בכל מחיר! אז מה כאן לא בסדר? מה? רוצים שחיילים יתחנכו להיהפך לחיות טרף שוחרות דם, יזע, ודמעות סתם כך? איך זה שדווקא בתחנת שידור צבאית אסור לדבר על מטרת העל של כל מלחמה באשר היא — השגת שלום!? ממתי מטרת הצבא היא להילחם בשביל הכיף, להילחם כדי לכבוש ולכתוש, ולהיהפך לחיות טרף, מה עוד שהאחרונות טורפות בטבע רק כדי לשבוע ולא מעבר לכך.

מה בשיר הזה יגרום לחיילים למורך לב? מי ממציא נימוק כל כך חולני? איך אפשר לטעון ש"אנחנו לא כמוהם", ושצה"ל הוא "הצבא הכי מוסרי בעולם" (במקום אחר ובזמן אחר כדאי לדון בהשוואת עובדות ולא במשאלת לב), ובאותה הנשימה ובאותה העת להתנגד להשמעת שיר בפי חיילים, שיר שאכן יכול להוכיח שהם אכן הצבא הכי מוסרי והכי אנושי…

ואם אווילים למיניהם אכן אסרו את השמעת השיר הענוג הזה… הרי את השיר של יוסי בנאי למות למען רעיון היה צריך לא רק לאסור את השמעתו בתחנת שידור צבאית אלא גם בכל כלי התקשורת ואף להוציא את גופתו של יוסי מקברו ולצלוב אותו בכיכר העיר… להלן מילות השיר ואשאיר לקוראים לשפוט בעצמם:

למות למען רעיון, זה רעיון נפלא//אבל אני עוד חי כי בראשי הוא עוד לא עלה//ונביאי הזעם ממשיכים פה להטיף//דגלים וסיסמאות לא מפסיקים הם להניף// — ויום אחד כשנצעד למלחמה קרובה//זקופי קומה ומלאים בים של גאווה//עוד יתברר שמתנו סתם//בגלל טעות קטנה//מרעיון שכבר יצא מזמן מן האופנה. – [פזמון חוזר: למות למען רעיון, כן זו ממש מצווה//אבל לאט, למות לאט ובשיבה טובה.] – כי מה שאידיאל היום מחר, כך יסתבר//היה טעות, ואז יצוץ פה אידיאל אחר//חזון, מולדת, גאולה, מילים שוות זהב//אך לא שוות את אלה שנופלים בשדה הקרב. – כי החיים ניתנו כדי לחיות טיפה//ולא לרוץ כמו אידיוט אל העולם הבא//למות למען רעיון, זה רעיון משגב//אבל כדאי להיזהר ולא למות לשווא. – מתי נלמד סוף סוף לחיות בלי חרב ודמים//מתי יפסיקו כבר אבות לבכות על הבנים//מתי נבין שלא כדאי לרדת לטמיון//בגלל גל אבנים עתיק, או קבר בן מיליון. – אך נביאי הזעם עם אש בעיניהם//קוראים לנו לקום לצעוד אחריהם//אז אם למטיפים חשוב כל כך להתפגר//שהם ילכו ראשונים – לנו לא בוער.

אין צורך בפרשנות!

השיר הזה נכתב והושר לראשונה על ידי יוסי בנאי (הולחן על ידי יהודה פוליקר) ב-2006, אחרי מלחמת לבנון השנייה, שהיתה מלחמת ברירה – שיר סאטירי וסרקסטי עד אימה, ונבואי עד כאב, שלעומתו "שיר לשלום" הוא ענוג, תמים, וממש "דרדלה"…

אבל אשאיר לקוראים לעשות השוואות ולהסיק מסקנות, ואידך זיל וגמור.