מילים של אימא: ראיון עם עמית דרבקין

המשוררת עמית דרבקין-חן, שפירסמה שני ספרים של שירים תנ"כייים, מתראיינת על ספר שיריה החדש "מילים שאמא לחשה". בספר חושפת עמית את עולמה הפנימי
באוסף שירים רגישים ונוגעים, שנעים בין אמונה לאהבה, בין אובדן לתקווה, ובין אם לילדיה.

עמית דרבקין חן, אם לשלושה ותושבת נהריה, היא מורה לחינוך מיוחד זה למעלה משלושים שנה, ובעלת תואר שני במקרא.

מאז ילדותה הכתיבה מלווה אותה, תחילה במחברת חומה שהחביאה מתחת למיטה, והיום בין דפי הספרים שהפכו לקולה הספרותי.

עם צאת ספרה השלישי, "מילים שאמא לחשה" (הוצאה פיוטית, 2025) חושפת עמית את עולמה הפנימי באוסף שירים רגישים ונוגעים, שנעים בין אמונה לאהבה, בין אובדן לתקווה, בין אם לילדיה ובין אדם לעצמו. זהו מסע שירי נפשי שבו הלב לוחש, לעיתים בלחש עדין ולעיתים בזעקה חרישית, את מה שאי אפשר לומר בקול.

שאלה: איך נולד הספר "מילים שאמא לחשה"?

עמית: מאז שאני זוכרת את עצמי , המילים גרו בתוכי. בילדותי כתבתי בסתר, במחברת חומה שהחבאתי מתחת למיטה. השנים חלפו, החיים זרמו, אבל המילים לא הפסיקו ללחוש לי. הספר הזה נולד מתוך אותן לחישות, שקטות, עדינות, לעיתים כואבות אבל שמבקשות להיאמר.

שאלה: כתיבתך נשמעת מאוד אישית, כמעט כמו יומן נפשי. יש רגע שבו החלטת לחשוף את המילים?

עמית: בהתחלה פחדתי. הרי כל שיר הוא חלק מהנשמה שלי. אבל אז הבנתי שכשאני משתפת, אז אני בעצם נותנת לאחרים פתח להזדהות. שיר אחד יכול להפוך למראה של לב אחר, והיופי בשירה הוא שהקורא שומע את הלחישה שלו בתוך המילים שלי.

שאלה: את מורה לתנ"ך כבר יותר מ-30 שנה. איך משתלבים התנ"ך והשירה שלך?

עמית: המקרא הוא לא רק טקסט עתיק, הוא תיבת תהודה של רגש אנושי. דמויות כמו חנה, מרים ודוד הם בעצם משוררים קדומים. בשיעורים שלי אני תמיד אומרת לתלמידים, "התנ"ך מדבר בלשון לב, לא רק בלשון ציווי". וכך גם בשיריי ובספר עצמו אני משלבת את פסוקי התנ"ך, הם מעניקים לשפה שלי שכבה נוספת של עומק, אמונה וניגון פנימי. השירה שלי נובעת מהמפגש הזה בין המילה הקדומה לבין הרגש האנושי של ימינו.

שאלה: הספר מוקדש לחמך, ד"ר יעקב דרבקין ז"ל. תוכלי לשתף על כך?

עמית: כן. יעקב היה אדם חכם וטוב לב, שאהב את משפחתו. מותו השאיר חלל, אבל גם מתנה, את הצורך לכתוב, להתפלל, ולהודות על מה שהיה. הספר הזה מוקדש לו באהבה גדולה, והוא מלווה את כל השירים ברוחו השקטה והמיטיבה.

להלן שלושה שירים מתוך "מילים שאמא לחשה".

חֲטוּפָה

בַּמֶּה הִיא נֶאֱחֶזֶת
בְּמַעֲבָרִים חֲשׁוּכִים?
הַאִם הִיא שׁוֹמַעַת
אֶת פְּסִיעוֹתָיו שֶׁל הַשָּׂטָן מְהַדְהֲדוֹת,
מַשְׁמִיעָה קוֹל חָלוּשׁ
בְּתוֹךְ חָלָל עִם אוֹר קָלוּשׁ?

הַאִם הִיא מַשְׁקִיפָה
בִּדְמָמָה אֶל חַדְרָהּ
הַטּוֹבֵל בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ –
וְנֶעֱלֶמֶת אֶל הַדִּמְיוֹן

כְּמִפְלָט אַחֲרוֹן?

הַאִם הִיא יוֹדַעַת
שֶׁאִמָּהּ נִטְרֶפֶת מֵרֹב דְּאָגָה
רוֹקֶדֶת וַלְס מְסַחְרֵר
בֵּין יֵאוּשׁ לְתִקְוָה?

וּבַלֵּילוֹת – בּוֹכָה
אוֹחֶזֶת בִּדְיוֹקָנָהּ
שֶׁל בִּתָּהּ הַיָּפָה,
לְבוּשָׁה בְּלָבָן,
רוֹצֶה לְהַחְזִיר אֶת הַשָּׁעוֹן
אָחוֹרָה בַּזְּמַן.

בְּכָל הָעוֹלָם
תְּמוּנָתָהּ נֶחְשְׂפָה –
הִתְגַּלְּמוּת מְכֻשֶּׁפֶת
שֶׁל תְּשׁוּקָה וּנְעוּרִים.
הַאִם הִיא יוֹדַעַת
שֶׁאִמָּהּ מַרְעִידָה עוֹלָמוֹת
לְהַחְזִירָהּ בַּחַיִּים?

שיר זה נוגע בעומק הפצע האימהי, בשאלת ההיעדר ובכמיהה לגאולה. האם פונה לבתה החטופה שנמצאת בין המציאות לחלום, בין אור לחושך. המילים מהדהדות תחושת חוסר אונים אך גם תקווה שלא כבתה.

זהו שיר שמצייר את הכאב באור נשי ופיוטי, ומותיר את הקורא דומם.

תְּכֵלֶת

הָאָבִיב הִגִּיעַ,
וּבַשָּׂדֶה מוּל הַבַּיִת,
כְּמוֹ שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת,
פּוֹרְחִים פְּרָחִים
בְּצֶבַע צָהֹב וּבִשְׁלַל צְבָעִים.

קָטַפְתִּי פֶּרַח אֶחָד לְהָבִיא לָךְ,
כְּמוֹ תָּמִיד לְשַׁבָּת –
פֶּרַח כְּמוֹ עֵינַיִךְ, בְּצֶבַע תְּכֵלֶת.
אֲנִי עֲדַיִן לֹא יָכוֹל
לָתֵת לָךְ לָלֶכֶת.

בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה
הַזְּמַן עָמַד מִלֶּכֶת.
הַחֲפָצִים שֶׁלָּךְ נִשְׁאֲרוּ בַּמָּקוֹם,
כְּמוֹ שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת.
בָּאָרוֹן שֶׁלָּנוּ נוֹתַר
מְעִיל יָתוֹם לְלֹא יָד מְנַחֶמֶת,
עָטוּר בִּשְׁמֵךְ כְּלוֹחֶמֶת.

אֲנִי מְחַכֶּה כָּל לֵיל אָבִיב,
שֶׁאוּלַי שׁוּב תִּהְיִי לְיָדִי,
אֶתֵּן לָךְ אֶת הַפֶּרַח
שֶׁקָּטַפְתִּי בְּצֶבַע תְּכֵלֶת.
אַקְשִׁיב לְקוֹלֵךְ כְּמוֹ פַּעַם,
כְּשֶׁהָיִית מְתֻסְכֶּלֶת.
רַק אַל תְּבַקְּשִׁי מִמֶּנִּי
לָתֵת לָךְ לָלֶכֶת.

"תכלת" הוא שיר של געגוע שמרגיש כמעט מוחשי, געגוע שנושם דרך פרח, בגד, צבע. האביב שב ומחזיר את הזיכרון, אך אינו מרפא את היעדר הנפש האהובה.

המילים פשוטות אך טעונות בעומק רגשי, והניגוד בין יופי הטבע לכאב האובדן מעצים את
עוצמתו. זהו שיר של אהבה שאינה מתכלה, של בן זוג שמסרב להיפרד, של נשמה שמדברת מתוך
הדממה.

עַד לֵב הַשָּׁמַיִם

הַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים,
וְהַנַּחַל הַהוּא שֶׁיָּשַׁבְנוּ לְצִדּוֹ
הִתְמַלֵּא שׁוּב מַיִם.
גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף וְרוּחַ סְעָרוֹת
הָפְכוּ זָרוּת לְבַיִת.

הַיּוֹרֶה
אֵינוֹ כְּמִיהָה וְגַעְגּוּעַ,
לֹא מָקוֹם מִסְתּוֹר לִרְגָשׁוֹת.
וְגַם קוֹל הַמַּלְקוֹשׁ קַשּׁוּב
לַשֶּׁקֶט וְלַנּוֹחוּת
כְּמוֹ שְׁתִיַּת תֵּה קִנָּמוֹן,
כְּשִׁירָה חוֹזֶרֶת שֶׁל אוֹתוֹ פִּזְמוֹן.

כִּי אַתָּה וַאֲנִי,
כְּבָר מִזְּמַן
כְּזוּג יָדַיִם,
הָפַכְנוּ לִשְׁנַיִם.

עוֹד מְעַט יַתְחִיל לָרֶדֶת גֶּשֶׁם שׁוֹצֵף,
הַטִּפּוֹת יַחֲלִיקוּ עַל הַחַלּוֹן.
אִתְּךָ לָמַדְתִּי לֶאֱהֹב אֶת הַחֹרֶף,
לְהַנִּיחַ רֹאשִׁי עַל כָּרִית רַכָּה,

וְלִשְׁכֹּחַ דְּאָגָה וַחֲרָטָה.

אֲנִי מַבִּיטָה בְּךָ
מַגִּישׁ לִי קָפֶה שֶׁל בֹּקֶר,
וְלִבִּי,
כְּפֶלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מַיִם
רוֹקֵד בַּגֶּשֶׁם
עַד לֵב הַשָּׁמַיִם.

שיר אהבה שקט ובשל, שבו כל טיפה וכל מחווה נושאת משמעות של חיים שלמים.

החורף, שבשירה אחרת עשוי לסמל עצב, הופך כאן למקום של חמימות וביטחון.

עמית מצליחה לתאר אינטימיות זוגית מתוך פשטות, כמו קפה של בוקר, כמו נשימה.

זהו שיר של פיוס ושל קבלה, שבו האהבה חודרת "עד לב השמים".

שאלה: לסיום, עמית, מה היית רוצה שהקוראים ייקחו מהספר שלך?

עמית: שיבינו שגם מתוך שבר וצער אפשר לצמוח, שאפשר לכתוב מחדש את הלב. שהמילים, כשהן נכתבות בכנות, מסוגלות לרפא.

שאלה: ואם היית יכולה ללחוש משפט אחד לקוראים שלך?

עמית: אל תפחדו לשמוע את הלחישות שבתוככם. שם, בין הדממה למילה — גרה הנשמה שלכם.

קיראו גם:

עמית דרבקין ב"יקום תרבות"

דף הפייסבוק של עמית דרבקין

על כתב-העת "אחריך נרוצה" שבו פרסמה עמית מיצירותיה התנ"כיות