מה שלא עובד בכוח – יעבוד ביותר כוח – נכון? האיליאדה על פי סימון וייל

על פי המסה של סימון וייל מ-1940 "האיליאדה או שירת הכוח", ואפרופו מלחמת חרבות ברזל אחרי הטבח ב-7.10.2023.

אחד המאפיינים הבולטים והנטחנים ללא הרף בשיח החברתי-פוליטי בציבור הישראלי, בתקשורת, ובקרב ההנהגה ומוסדותיה, הוא השימוש הכפייתי בהשוואות בנוסח "הכי"; "גדול מ-"; "גרוע מ-"; "חסר תקדים"; "לא בר-השוואה", של אירועים מן ההווה לעומת אירועים מן העבר הקרוב או הרחוק. וזאת ללא ביקורת, ללא ידע, וללא שום שכל.

למשל כמה אמירות נפוצות: צה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם; הטבח של ה-7.10.2023 הוא האסון הכי גדול של העם היהודי מאז השואה; מלחמת חרבות ברזל היא הארוכה והקשה במלחמות מדינת ישראל; הטבח של ה-7.10.2023 הוא המחדל הגדול ביותר מאז מחדל מלחמת יום הכיפורים". ועוד כהנה וכהנה סלוגנים שפוליטיקאים ננסיים ואנשי תקשורת חסרי צניעות, פולטים ללא הרף וללא ביקורת עצמית פעם אחרי פעם בלי להתבייש בבורותם, בלי להתבייש בנזקים האדירים שהם גורמים למותג "מדינת העם היהודי" ובלי להתבייש באטימות רגשית מפלצתית.

ובכן, בהנחה שיש מוסר מלחמה מקובל, האם מישהו עשה השוואה למלחמות אחרות, צבאות אחרים, בתקופות ומרחבים שונים?

ההשוואה הנלוזה לשואה היא מטומטמת ללא גבול, גורמת לזילות השואה בת שישה המיליונים, והופכת את השואה לכדי מטבע עובר לסוחר. כשבישראל ממסחרים את השואה ומוזילים אותה, למה שאדם פלסטיני לא יאמר "הרג של 50000 עד 100000 בני אדם כולל תינוקות, ילדים, נכים, נשים, וזקנים הוא יותר גדול מהאלפיים שלכם… אז אתם גרמתם לשואתנו שלנו"?

מלחמת חרבות ברזל היא אמנם הארוכה ביותר, ברם-אולם, במלחמת תש"ח (מלחמת התקומה האמיתית היחידה שארכה למעלה משנה וחצי) נהרגו 6000 יהודים, 1% מיישוב של 650000 אזרחים. אילו במלחמת יום הכיפורים היה נהרג 1% מהעם היושב בציון היו צריכים להיהרג כ-30000, אבל נהרגו רק (?!) 2600, ובמלחמת חרבות ברזל רק (?!) 2000.

לעומת זאת, המחדל של 2023 הוא פי כמה וכמה גדול מזה של 1973, ואז הוקמה ועדת חקירה ממלכתית חודשיים אחרי תום המלחמה שארכה שלושה שבועות. ובנוסף, על אף העובדה שוועדת אגרנט לא עסקה כלל באחריות הדרג המדיני אלא רק בצבא (לכשעצמו, מחדל משפטי מוסרי נורא שמשפיע על רוח המערכת עד לרגעים אלה), ההנהגה התפטרה מרצון אחרי לקיחת אחריות, תחושת אשמה ובושה.

נעצור כאן את הבוכהלטריה המזעזעת הזאת, יען כי חוט השני המקשר בין הדוגמאות הוא השימוש בכוח על ידי מפעילי הכוח, והמושאים נמעכים ונדרסים על ידי הכוח… ומכאן אך טבעי לעבור לדיון במושג הכוח ביחס למושג הנקמה, ואולי בעצם, "נקמת הכוח", וזאת על פי המסה המדהימה, של יהודייה צרפתייה אחת ויחידה, שנכתבה בתקופת השואה.

זאת היא "האיליאדה או שירת הכוח" של סימון וייל (תרגום מצרפתית קרן שפי, הליקון 108, 2015, עמ' 44-15, הציטוטים מהאיליאדה הם על פי התרגום מיוונית של אהרון שבתאי, הוצ' שוקן, תל-אביב, 2016, שפי קיבלה את התרגום מוקדם יותר). יש לציין כי לאחרונה יצא לאור ספר ובו תרגום חדש של אותה מסה (סימון וייל, חיבוקו הקר של הכוח: חמש מסות על אלימות, מלחמה ושירה, מצרפתית דניאל רוזנברג ושירן בק, הוצ' בלימה, ירושלים-ברלין, 2025, המסה מופיעה שם בעמ' 123-93, הציטוטים מהאיליאדה מובאים בתרגום חדש, ישירות מיוונית).

כמה מילים על סימון וייל (1943-1909). רווקה שחייתה 34 שנים בלבד, בתקופה של שתי מלחמות העולם הגדולות והזמן שביניהן. בגיל 12 כבר שלטה היטב ביוונית עתיקה (במסה המנותחת היא תרגמה בעצמה מיוונית עתיקה לצרפתית). בוגרת הסורבון וה'אקול נורמל סופרייר'. נחשבת פילוסופית גאונה שתחומי העניין, המחקר, והכתיבה שלה היו: מחשבה מדינית (אפלטון); מטפיזיקה ומוסר; מושג הכוח; ועוד. נהגה להביע את דעותיה דרך ניתוח סיפורת ושירה מזוויות ראייה מקוריות להפליא. הוגה דתית מבריקה שנמשכה לבודהיזם ובעיקר לנצרות הקתולית, אך סירבה לעבור הטבלה מאחר שבזה לעובדת יסוד בנצרות – קבלת התנ"ך כמקור סמכות. רוב כתביה פורסמו לאחר מותה ובעשורים אחרונים הם זוכים להתעניינות ומחקר ענפים.

אולם, עיקר חייה הוקדש 24/7 לפעילות חברתית פוליטית סיזיפית: סוציאליסטית שנלחמה למען הפועלים ועבדה פיזית לצידם (בתעשיית הרכב ובחקלאות); רודפת צדק וחירות שהצטרפה לרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד; במלחמת העולם השנייה הצטרפה לארגון המחתרת צרפת החופשית. היא יצאה מצרפת לאנגליה בתחילת 1942, שם אובחנה כחולה בשחפת, וכנראה גם אנורקסיה, ונפטרה בלונדון באוגוסט 1943, אלמונית וזנוחה.

                                                                                                   *

כאן אני משתמש בתרגום של קרן שפי מ-2015 למסה האיליאדה או שירת הכוח. המסה נכתבה במהלך 1939-1938 בעיצומה של המלחמה ופורסמה בשני חלקים בדצמבר 1940 ובינואר 1941, כשנתיים לפני מותה. וייל מנתחת את האיליאדה – שמספרת על קטסטרופה אנושית של זמן אחר – כרלוונטית לחלוטין לאסון של זמנה, מלחמת העולם השנייה על שלל זוועותיה, כולל השואה היהודית חסרת התקדים. אם כן, אין להתפלא שקריאת הטקסט הזה בימים אלה במדינת היהודים היא רלוונטית, ויותר מכך, חובה מוסרית, ולו רק כדי לא לחזור על שגיאות העבר.

ב'הקדמת המתרגמת' מציינת שפי כי מדובר ב- "ניתוח מבריק של טיבו של הכוח, כלומר הכוח הפוליטי, שוייל חוקרת אותו כסוג של כוח טבע, איך הוא נע ופועל ביחסים בין בני אדם ובין חברות אנושיות. האבחנה המרכזית של וייל היא שהכוח אף פעם לא באמת שייך למישהו, לא רכוש, לא תכונת-אופי, לא ייעוד, אלא משהו לא-אישי שנע ללא הרף, הורס את הפוגע והנפגע, שרירותי, עיוור, ותמיד חולף – אבל גם לפוגע וגם לנפגע קשה לזכור זאת, 'קשה להאמין שהם משתייכים למין אחד'; שלמרות אופיו הבלתי-אישי, הכוח תמיד משפיע על האישיות, מצלק את הנפש של מי שנפגע ממנו באופן שקשה לחזות ואפילו לזכור אותו; ושמשום כך, אלימות מתמשכת, כמו המלחמה בטרויה למשל, תמיד 'מוחקת כל מושג של תכלית או מטרה, אפילו את המושג של מטרות המלחמה. היא מוחקת את עצם האפשרות לסיים את המלחמה'". אילו הקורא יחליף במשפט האחרון את "כמו מלחמת טרויה" ב- "כמו מלחמת חרבות הברזל" ויקרא מחדש את הקטע כולו, הרי שלפנינו אבחנה פרשנית מעמיקה של מצבם הנפשי של הישראלים דהיום… וזאת למרות שמלחמת טרויה ארכה כעשור ומלחמת חרבות ברזל "רק" כשנתיים (ועדיין אין לה סיום).

                                                                                                *

מבחינתה של וייל, שלל ה'גיבורים' של האיליאדה, האלים והאלות מעל והאנשים למטה – פריס; מנלאוס; הלנה היפה; פריאמוס; אגממנון; אכילס; פטרוקולוס; הקטור; איאס; דיומדס; אודיסאוס; הסוס; ועוד רבים – אינם באמת הגיבורים, הם בובות על חוט רוטט במרחב המלחמה, והחוט הזה הוא הגיבור האמיתי היחיד של האפוס ושמו הוא הכוח לכשעצמו!

לאורך המסה הגדושה והדחוסה, וייל מנתחת ומונה את תכונות הכוח אחת לאחת, תוך כדי ציטוטים להדגמה מתוך הטקסט של האיליאדה. בנוסף, היא מדגישה פעם אחר פעם את שתי המגבלות הגדולות של הכוח שמעריציו ("מה שלא עובד בכוח – יעבוד ביותר כוח") מחמיצים מאז מלחמת טרויה ועד מלחמת העולם השנייה, ויש להניח שימשיכו ואכן ממשיכים להחמיץ גם במלחמות שאחריה: קוריאה; וייטנאם; יום הכיפורים; של"ג; רוסיה-אוקראינה; ומלחמת חרבות ברזל. המגבלה הראשונה מוגדרת היטב בחוק השלישי של ניוטון "אני דוחף קיר, קיר דוחף אותי", ובמילים אחרות אין בעולם כוח שאינו גורם לכוח נגדי, שהרי אין צורך בהפעלת כוח מול אפס כוח! המגבלה השנייה היא שכוח, מטבעו, אף פעם לא שייך למי שמפעיל אותו, הוא יכול במקרה להיות איתך או לצידך, אבל הוא לעולם לא יהיה שלך באופן בלעדי, כי הוא כמו מטבע מסתובבת בעלת שתי פנים בלתי מחיקות. במילים מעולמות אחרים – כל מקרבן הוא גם קורבן וכל קורבן הוא גם מקרבן, אין מקרבן ללא קורבן, ולהיפך. רבים טועים לחשוב שהכוח הוא בידי גלדיאטור א' מול גלדיאטור ב' או להיפך, אולם בפועל הכוח הוא הזירה שבה שני הגלדיאטורים מפעילים ונפעלים על ידי הכוח מהטריבונות שמשוטט ביניהם.

"הכוח הוא מה שהופך את מי שמשועבד לו לחפץ […] הופך אותו לגופה. מישהו היה כאן, ורגע אחר כך אין כאן אף אחד". מי שמשועבד לכוח, גם המפעיל וגם הנפעל, הוא בעל פוטנציאל להפוך לחפץ הנעלם ברוח. כאן וייל מדגימה בצורה הכי פשוטה את הצורה הבסיסית והגסה ביותר של כוח "הכוח ההורג". אבל יש כמובן סוגים שונים של כוח, "הכוח האחר, זה שאינו הורג; כלומר, זה שאיננו הורג עדיין. הוא עומד להרוג, או שהוא אולי יהרוג, או שהוא רק ימשיך לרחף מעל האדם שאותו הוא כל רגע יכול להרוג", (כמו חרב דמוקלס, כמו אדם שחי כאשר חזרה של סרטן קטלני מרחפת מעל ראשו במהלך חייו אחרי שהסרטן הודבר בפעם הראשונה). והוא, הכוח שאינו הורג, הוא בעל "…היכולת להפוך אדם לחפץ בעודו בחיים… ישות מוזרה, חפץ בעל נפש [למשל…] אדם מפורק מנשקו ועירום שנשק מופנה כלפיו הופך לגופה לפני שנוגעים בו". וייל מדגימה את קביעתה בציטוט ארוך של תיאור המפגש המחריד בשדה הקרב בין ליקאון בנו של פריאמוס (ואחיו של הקטור) לבין אכילס: ליקאון מתחנן על חייו בעודו חי ונושם במשך דקות ארוכות, אכילס מסרב ומשסף את צווארו של ליקאון.

וייל ממשיכה בניתוח מושג הכוח ומגיעה למסקנה-הגדרה מקורית ונועזת של פוסט-טראומה כרונית (בשפת ימינו: פי.טי.אס.די. לכל החיים): "הכוח המופעל על ידי אחרים רודה בנפש [לא בגוף] באותה עריצות כמו רעב קיצוני, שכן עיקרו של הכוח הוא האפשרות להמית בכל רגע מחדש [מספיק האיום בלבד!…] אדם שמוצא את עצמו חלש יותר מאלו שסביבו יכול להיות בליבה של עיר בודד לא פחות, בודד יותר, מאשר אדם שאבד במדבר. […] הכוח רומס ללא רחמים, ובאותו חוסר רחמים הוא משכר את המחזיק בו, או מאמין שהוא מחזיק בו. האמת היא שאף אחד אף פעם לא באמת מחזיק בו. בני אדם לא נחלקים באיליאדה לנכבשים, עבדים ומתחננים [על נפשם ולא על גופם] מצד אחד, ולמפקדים ומנצחים מצד שני: ביצירה הזאת אין ולו אדם אחד שלא נאלץ, ברגע זה או אחר, להתכופף בפני הכוח".

על ידי הבאת דוגמאות מעלילות האיליאדה, וייל מגיעה להגדרה מדהימה שכוללת הלם קרב: "המתחננים, לפחות, חוזרים והופכים לבני אדם כמו כולם אם בקשתם נענית [גופם אינו מת]. אבל יש אחרים שאסונם כבד יותר, בני אדם אשר, מבלי למות, הופכים לחפצים למשך כל חייהם. מבוקר עד ערב אין להם שום משחק, שום מרווח, שום מרחב פנוי למשהו מהם עצמם. אלו אינם בני אדם שחייהם קשים יותר משל אחרים, שפשוט נמצאים נמוך יותר בסולם החברתי ממישהו אחר; זה מין אנושי אחר, פשרה בין אדם לגווייה. שיצור אנושי יהיה חפץ – מנקודת מבט לוגית יש כאן סתירה; אבל כשהבלתי אפשרי הופך למציאות, הסתירה הופכת בנפש לקרע [או שבר וזאת בניגוד למשבר שהוא בר-תיקון]. החפץ הזה שואף מדי רגע להיות אדם מחדש, ולעולם לא מצליח בזה. זה מוות שנמתח על פני חיים שלמים; חיים שהמוות הקפיא הרבה לפני שהשמיד אותם". וייל מבהירה שיש המתחננים על גופם ונפשם בשדה הקרב או בשדות חיים אחרים (למשל, עבדים), שגופם נשאר חי אחרי הפעלת כוח אך נפשם מתה. הם חיים-מתים או מתים-חיים מהלכים ואלה הם הפוסט-טראומטיים – הטראומה היא המלחמה או כל טראומה אחרת המאיימת על החיים כמו שבי, עבדות, אונס, או הטלת מום – שחיים פיזית אך ללא נשמה או עם נשמה מדממת לאורך זמן החיים. הכוח איים עליהם, הפך אותם לחפצים, משום מה לא הרג את גופם, אך השמיד את נפשם או פצע אותה פצע שאינו בר-החלמה. זהו מצב צבירה אנושי שויליאם פוקנר כינה "אלה שאצלם העבר לעולם לא מת, הוא אפילו לא עבר", אלא הוא פשוט הווה מתמשך! (מתוך הרומן "רקוויאם לנזירה", פורסם במקור ב-1950 ותורגם לעברית בהוצ' ספרית הפועלים ב-1986, עמ' 52). זו צורה קיצונית שבה הכוח עובד 24/7 במשך חיים שלמים, גם כאשר המפעיל שלו מזמן נעלם, והמלחמה נגמרה. אין הוכחה טובה יותר מזאת לכך שהכוח הוא ישות עצמאית הרבה מעל למפעיליו או נפעליו, בדיוק כפי שטוענת וייל לאורך כל המסה. נדמה לי שאין צורך להרחיב ולהפנות את תשומת לב הקורא להקבלה והשלכה של מחשבות אלה על הלומי הקרב של מדינת היהודים מאז 1973 ועד לרגעים אלה ממש!

את הקטע הבא ניתן בקלות, על ידי נטיעתו בתוך הימים האלה, להכיל על ההנהגה הנוכחית של מדינת היהודים: "אולי כל בני האדם נידונו מלידתם לסבול אלימות, אבל ממלכת הנסיבות אוטמת את נפשנו לאמת הזאת. החזק לעולם אינו חזק לחלוטין, והחלש לעולם אינו חלש לחלוטין, אבל אף אחד משניהם לא יודע זאת. הם לא מאמינים שהם שייכים למין אחד; החלש לא מסוגל לראות את עצמו כרעו של החזק, וגם החזק לא רואה בו רע. זה שמחזיק בכוח נע בתוך תווך נטול התנגדות; בחומר האנושי שמקיף אותו אין דבר שיכול לנטוע, בין הדחף לפעולה, את המרווח הזעיר בו שוכנת המחשבה. וכשאין מחשבה, אין מקום גם לצדק או מתינות.  זו הסיבה שאנשים חמושים מתנהגים בגסות ובטירוף. הם קוברים את חרבם בחזהו של אויב לא חמוש שמתחנן על ברכיו; הם חוגגים את ניצחונם על איש גוסס ומתארים לו איך הם מתכוונים להתעלל בגופתו; אכילס חותך את הגרון של תריסר נערים טרויאנים על מדורת הקבורה של פטרוקולוס באותה טבעיות שבה אנו חותכים גבעולי פרחים כדי להניח על קבר. כשהם מנצלים את הכוח שברשותם, הם לעולם לא חושדים בכך שתוצאות מעשיהם יגרמו גם להם להימעך בתורם. אם אתה יכול לגרום לאיש זקן להשתתק, לרעוד, לציית, באמצעות מילה אחת שלך, האם יעלה על דעתך שקללותיו של האיש הזה תהיה להן חשיבות בעיני האלים? האם תימנע מלקחת לך את האישה שאוהב אכילס, כשאתה יודע שגם היא וגם הוא אינם יכולים אלא לציית? אכילס, כשהוא נהנה לצפות בטרויאנים האומללים במנוסתם, האם הוא מסוגל לחשוב שהמנוסה הזאת, אשר תימשך ותיפסק על פי רצונו, עתידה לגרום למותו של רעהו, ואף למותו שלו עצמו? כך קורה שאלו שהכוח נמצא במקרה בידיהם סומכים עליו יותר מדי ונהרסים!". וייל ממשיכה ללא הרף להדגיש את האסוניות הטמונה בבסיס שיכרון הכוח, את אי-ההבנה של מגבלות הכוח, את העובדה שהכוח אינו שלך, ושתמיד, אבל תמיד, בעקבות ניצול לרעה של הכוח בוא יבוא העונש – כי השיכרון הזה גורם לא רק לשחמת כבד (הרס הכבד כתוצאה מאלכוהוליזם) אלא לשחמת המוח והלב, רוצה לומר שהזיכרון מתקצר, שמושגי יסוד כמו גבולות, מידה, חמלה, ואיזון נשכחים אט אט והתוצאה היא אובדן "תהליך החניכה אל המידה הטובה". כך מגיעים למצב שוייל מתארת: "מהלך המלחמה באיליאדה הוא פשוט נדנדה. המנצח הרגעי מרגיש את עצמו בלתי מנוצח, אפילו אם רק שעות ספורות קודם לכן הוא התנסה בתבוסה; הוא שוכח להשתמש בניצחון כבדבר שעתיד לחלוף".

קורא יקר! אנא, הקדש כמה דקות לתרגיל הבא: קרא את הקטע האחרון מתחילתו ועד סופו פעם שנייה, והחלף בו מילים כדלקמן: במקום יוונים וטרויאנים אמור ישראלים ופלסטינים; החלף את שמות הגיבורים מהאיליאדה בשמות מתוצרת ישראל, הרש"פ וחמאס; החלף את החרב, החנית והסכין במטוסים, מסק"רים, כתב"מים, דחפורים, טנקים, וכדומה; השווה את הזיכרון הקצר בנדנדה שבאיליאדה לסירוב לעסוק ב-"יום שאחרי" (היום שבו יתהפכו היוצרות, שהרי הכוח הוא עצמאי ולא שייך לאף צד) של ההנהגה הישראלית. והרי לפניך שיעור ולקח מרתקים של יהודייה שכתבה מסה קצרה על מושג הכוח על רקע מלחמת העולם השנייה, אבל כדי להרחיק עדות ניתחה את המלחמה שהתרחשה לפני יותר משלושת אלפי שנים (המאה ה-13 לפנה"ס) לא רחוק מכאן, באותו מזרח תיכון, ומתוארת באפוס ההומרי שחובר במאה ה-8 לפנה"ס – שיעור ולקח להתנהלות מדינת היהודים כאן ועכשיו! וכדי להכביד יותר על אובדן שום השכל – מאז אגממנון ואכילס ועד ב.מ. רוה"מ ורמטכ"ל זה או אחר אין תיאור של מלחמה שהסתיימה אחרת ממה שמתארת סימון וייל!

מסקנה-תוצאה נוספת: כל מי שקרא את האיליאדה, הלוך וקרוא פעם אחר פעם, יודע שמותו של הקטור יעניק רק שמחה קצרה וחולפת לאכילס, ובאותה המידה מותו של אכילס מעניק רק שמחה רגעית לטרויאנים, וחורבנה של טרויה רק שמחה קצרה ליוונים וחוזר חלילה, לפי נוסחת הנדנדה של וייל, ולכן:

"כך האלימות מחסלת את אלו שבהם היא נוגעת. בסופו של דבר רואים שהיא חיצונית למי שמשתמש בה ממש כמו למי שסובל ממנה. ומכאן נולד הרעיון של גורל שבפניו התליינים והקורבנות חפים במידה שווה, הכובשים והנכבשים הם אחים לאותה אומללות. הנכבש מביא אסון על הכובש, כשם שהכובש מביא אסון על הנכבש. […] שימוש מתון בכוח, שרק בעזרתו אפשר לחמוק ממעגל ההרס, תובע מידה טובה על-אנושית, שהיא נדירה בדיוק כמו היכולת לשמור על כבוד עצמי בשעת חולשה. מלבד זאת, גם המתינות היא לא תמיד נטולת סכנות; שכן היוקרה, שמהווה יותר משלושה רבעים מן הכוח, עשויה מעל לכל מהאדישות המופלאה של הכוח כלפי החלשים, אדישות מידבקת עד שהיא עוברת גם אל אלו שהיא מושאה. אבל בדרך כלל השימוש המוגזם בכוח לא נובע מתוך חישוב פוליטי. ההגזמה היא פיתוי שכמעט אי אפשר לעמוד בו [הכוח מפתה, בהמשך ממכר, ולבסוף הוא סוג של נרקומניות] אבל עבור אלו שנפשם נכנעה לעול המלחמה, הקשר בין המוות והעתיד אינו זהה לקשר שקיים ביניהם עבור בני אדם אחרים. עבור האחרים [בני האנוש הרגילים, 'הבלתי מעורבים'] המוות הוא גבול המוצב בפני התקדמות לעתיד; עבור הלוחמים הוא העתיד עצמו, העתיד שמקצועם ייעד להם. עתיד שהוא מוות, דבר כזה הוא נגד הטבע [ולכן, רק ההתמכרות לכוח מאפשרת את הפרדוקס הזה, חיים בתוך ים של מוות…] כך המלחמה מוחקת כל מושג של תכלית או מטרה, ואף את המושג של מטרות המלחמה. היא מוחקת אפילו את המחשבה לסיים את המלחמה. […] הנפש, שקיומו של אויב אילצה להרוס בתוכה את מה שנטע בה הטבע, לא מאמינה שהיא יכולה להתרפא אלא באמצעות הרס האויב הזה. […] וכך, כדי לכבד את החיים באחרים בשעה שאתה עצמך נאלץ לגדום בתוכך כל שאיפה לחיות, דרוש מאמץ שובר לב של נדיבות! [באיליאדה כולה רק פטרוקלוס 'שידע להיות תמיד רך' ומעולם לא עשה שום דבר ברוטלי או אכזרי, ניחן באותה נדיבות שמשמעה אי-התמכרות לכוח, תופעה נדירה אצל הלוחמים ובימים אלה משמעותה היא המושג 'טוהר הנשק']".

ומסתבר שלסימון וייל קמו כמה תלמידים מחוננים בתקופת חייה של מדינת היהודים שקמה ב-1948, כולם יהודים כמוה, כולם התבטאו בצורות שונות והצביעו באופן נבואי על הסכנות הרבות שבהתמכרות לכוח, על פי המאפיינים שמופיעים במסה שלה על מלחמת העולם השנייה דרך ניתוח האיליאדה העתיקה.

ישעיהו ליבוביץ, יליד לטביה, יהודי ציוני ישראלי, פירסם בדצמבר 1953 את המאמר המכונן "לאחר קיביה" בעיתון בטרם, מאמר בנוסח "אני מאשים" של זולא. המאמר נכתב כתגובה ביקורתית נוקבת על פעולת התגמול של צה"ל בכפר הירדני קיביה באוקטובר 1953 כתגובה לרצח של משפחה ישראלית על ידי מסתננים. בפעולה נהרגו כשישים פלסטינאים כולל נשים וטף, ורוב בתי הכפר פוצצו, לעיתים על יושביהם. ליבוביץ ראה בפעולה "שגיאה מוסרית", ושאל "מאין בא לנו הנוער הזה שלא חש מעצור לבצע את הזוועה?". אותו ליבוביץ הזהיר מעל כל במה בסוף 1967 אחרי מלחמת ששת הימים "הכיבוש משחית", ובדיעבד הוא אכן השחית וממשיך להשחית עד לימים האלה. בהמשך דרכו הוא השתמש בביטויים קשים כמו "יש יודונאצים בקרבנו", או יהיו כאלו, ואף השווה חיילים מסתערבים לאנשי חמאס – ללא קשר לפרובוקטיביות הבוטה, היהודי הזה חזר כל חייו ולא פסק מלהזהיר מפני שיכרון הכוח.

אלבר ממי, יהודי צרפתי ממוצא טוניסאי, פירסם בשנת 1957 מסה מכוננת תחת הכותרת "דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש", עם הקדמה מאת ז'אן-פול סארטר (תרגם מצרפתית אבנר להב ויצא לאור בהוצ' כרמל, ירושלים, ב-2005). טקסט שוייל, אילו הייתה חיה, הייתה סומכת עליו את שתי ידיה כדוגמה ומופת לניתוחה שלה, של מושג הכוח על פי האיליאדה, ובמיוחד העובדה שכובש ונכבש הם קורבנות של שיכרון הכוח.

יאיר גולן, צבר יהודי ישראלי, גנרל עטור צלקות ומדליות, כיום פוליטיקאי מנהיג מפלגת השמאל "הדמוקרטים", בהיותו סגן הרמטכ"ל נאם בטקס יום השואה בתל-יצחק במאי 2016: "… השואה חייבת להוביל אותנו לחשיבה על אודות חיינו הציבוריים, ועוד יותר מכך, היא חייבת להוביל את כל מי שיכול, ולא רק את מי שרוצה, לשאת באחריות ציבורית, כי אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו בשנת 2016…". המבין יבין, ובמיוחד לאור אירועי חמשת השנים האחרונות במדינת היהודים.

לפני הסיכום שלה, וייל מפנה זרקור למאפיין ייחודי של האיליאדה: "באיליאדה אין האדרה של עובדות המלחמה שבתוך סערת הקרב, אלה מתוארות כהווייתן במלוא הזוועתיות, בעוד שכל מה שסובב את עובדות המלחמה זוכה להתייחסות שוויונית ואמפתית לכל". זאת בניגוד למציאות הפוליטית דאז, וכמובן ובעיקר בימינו אלה – אצלנו. שיכורי הכוח, המכורים לכוח, וחסידיו השוטים, מאדירים את המלחמה ללא גבול על ידי דרשות נאצלות, מדליות למכביר, טקסים, המנונים, וקבורה של גיבורים. זאת בהנחה שהם שולטים בכוח, הם הכוח, וזה לא ישתנה לעולם, ולכן "לחיות על החרב לנצח" היא הצעה טובה ונכונה. וייל כמובן מוכיחה על פי ניתוח האיליאדה שמדובר בבלוף. המציאות דאז וזו של ימינו היא אכן כזאת – פעם החמאס למעלה ואנו למטה, ופעם אנו למעלה והחמאס למטה, ובמשחק הנדנדה הזה כולם מפסידים לסירוגין. המנצחים הם הולוגרמות בלבד.

                                                                                                   *

הסיכום הפסימי של וייל: כדי להבין את הסיכום שלה יש לזכור את זיקתה, נטייתה, וחיבתה לנצרות בכלל והקתולית בפרט, וביקורתה על התנ"ך (ראו בשני מקורות נוספים בסוף), ולהתעלם מכך, אלא אם רוצים להתפלמס איתה ולהעביר ביקורת על הצד הזה באישיותה וכתיבתה. מאחר וזה לא מעניינינו כאן, הריני מזקק את תוכן הסיכום מזווית הראייה של ניתוח מושג הכוח לכשעצמו ללא המעטפת הפרו-נוצרית/אנטי מקראית:

"כך או כך היצירה הזאת [האיליאדה] היא נס. המרירות שלה היא המרירות המוצדקת היחידה, מרירות על השעבוד של נפש האדם לכוח, כלומר, בחשבון אחרון, לחומר. השעבוד הזה הוא מנת חלקם של כל בני התמותה, למרות שכל נפש נושאת בו אחרת, על פי המידה הטובה שלה. הוא לא נחסך מאף אחד באיליאדה, כפי שאינו נחסך מאף אחד על פני האדמה. אלו שנכנעים לו לא הופכים משום כך מושא לבוז. וכל מי שמצליח, בתוך נפשו פנימה או ביחסיו עם אנשים, לחמוק מממלכתו של הכוח – נאהב על כך, אבל נאהב בעצב, בגלל איום ההרס שמרחף מעליו תמיד." בהמשך היא מבצעת סקירה היסטורית-ספרותית מימי יוון העתיקה ועד למאה העשרים, וטוענת כי פרט לאלמנטים מסוימים בנצרות אף אחד לא ממש הבין את שירת הכוח, דהיינו העובדה שהכוח אינו שייך למנצחים או למנוצחים, לכובשים או לנכבשים, לעוקדים או לנעקדים, אלא כולם הם עבדים שלו, של הכוח, ומשחקים בנדנדה או בבובות על חוט על פי גחמותיו.

משפט הסיום של וייל, הכותבת בשיא מלחמת העולם השנייה, פסימי: "אולי האירופאים [ולא רק הם] יגלו מחדש את הרוח האפית כשילמדו לא להאמין שמשהו יכול להיות מוגן מפני המקרה; לא להעריץ לעולם את הכוח; לא לשנוא את אויביהם; לא לבוז למי שהכה בהם האסון. ספק אם זה יקרה בקרוב".

מקורות:

כולם מופיעים בגוף המאמר. כאן אוסיף שניים שמתייחסים לפילוסופיה של וייל וההטיה שלה לנצרות וביקורתה על היהדות והתנ"ך.

אדם קירש, "הקללה של ישראל", הזמן הזה, אפריל 2025.

מיכאל מנקין, "החיה הרעה הגדולה", הזמן הזה, יוני 2025.

ראו גם

אריאל סימקין על "שירת הכוח" ב"הארץ"

קרן שפי על "שירת הכוח":