מגילת החוויות של הרופא אכסל מונתה – סקירה על "מגילת סן מיקלה"

משה גרנות סוקר את הספר המפורסם "מגילת סן מיקלה" ספר שהוצג כסיפור חיים אמיתי של מחברו אכסל מונתה (Axel Munthe), רופא שוודי שחי באי האיטלקי קאפרי, ותוהה: מה מתוכו הוא אמיתי?

המערכת

החוויות שעבר אכסל מונתה בחייו, על פי הפירוט בספר שלפנינו ("מגילת סן מיקלה" מאנגלית י"ל ברוך, עם עובד 1998, 412 עמ'), היו מספיקות לחייהם של בני אדם רבים. הוא מתגלה כסופר מחונן, כרופא בעל השקפת עולם מקורית, כהומניסט גדול המקדיש חייו להציל בני אדם באסונות הפוקדים את האנושות (מגיפות, רעידות אדמה), כאיש בעל קסם, שמלכים, נסיכים, רוזנים, וויקונטים, מרקיזים רוצים את קרבתו, כאלטרואיסט שמעניק מממונו לעניי עולם.

הקורא תוהה אל מול מספר חידות, שהספר אינו טורח לפתור. הוא היה נשוי פעמיים, ובפעם השנייה עם אנגלייה, נולדים לו שני בנים – ואין לכך אפילו רמז בספר. נשים רוצות את קרבתו, ויש אפילו רמז שרוזנת רצתה לפתותו, אבל על נשיו וילדיו בחייו – אפילו לא מילה!

חידה נוספת. מונתה, שוודי, שסיים לימודי רפואה באופסלה והתמחה בפאריס, נודד במספר ארצות – בארץ הלאפים, בצרפת, איטליה (קאפרי, רומא), בריטניה, שם שימש כמלווה אמבולנסים במלחמת העולם הראשונה – הספר אינו מרמז אפילו באיזו דרך תיקשר בארצות אלו.

בזיקנתו הוא התעוור, ולכן הכתיב את הספר שלפנינו, אשר ראה אור לראשונה באנגלית (1929) – שוב חידה. חידה נוספת היא בגלישה של הסופר אל הזיה והפנטזיה, עד כי קשה להסיק מה מכאן קשור בקורות חייו כפי שהיו בפועל.

מדוע "סן מיקלה" – זה כן ברור. מונתה קשר את חייו עם אתר קאפלת סן מיקלה ההרוסה, שנבנתה על חורבות החווילה שבנה קיסר טיבריוס בסוף חייו.

מונתה הגיע לאי קאפרי, והעפיל לאנאקאפרי בגיל 18, וכבר אז החליט לקשור את חייו למקום. הוא אוהב את תושבי המקום, דתיים מאוד, רובם אנאלפאבתים (אפילו הדוורית אינה יודעת קרוא וכתוב!), מקללים את טיבריוס האלילי העריץ, ומנסים להעלים את סממני תרבותם של הרומים (פסלים, פרסקות של דמויות עירומות).

הקדוש שלהם הוא סן אנטוניו, יריב מר של הקדוש של קאפרי התחתונה, סן קונסטנצו. יש תושבים באנאקאפרי שמעולם לא יצאו מכפרם.

מונתה מתפאר שהיה הצעיר ביותר מכל לומדי רפואה בצרפת שקיבל תואר דוקטור, וזכה שם בעיטור לגיון הכבוד. הוא גם מתפאר שבדרך כלל הוא צדק בדיאגנוזות שלו לגבי מחלות הפציינטים, כשעמיתיו טעו. הוא מייחס להרבה סימפטומים עכבות פסיכולוגיות המשפיעות על הגוף. בניגוד לגישה הנוצרית, המוצאת גמול בעולם הבא בעקבות סבל הגסיסה, מונתה סבור שיש לסמם את הגוסס כדי שלא יסבול. אותו היחס יש לו לגבי בעלי חיים – מוטב לירות בכלב גוסס, כדי למנוע סבל מיותר.

בהקשר הזה אזכיר את אהבתו הגדולה לבעלי חיים. הוא מאמץ גורילה, ינשופה, כלבים, נמיה, צבים. הוא אינו מוכן לרפא אדם שמנקר עיני ציפורים כדי שישירו עד המוות, וגם רוכש את וילה ברברוסה ומייעד אותה לקינון ציפורים.

יש רמז שעבד זמן מסוים עם פסטר, שניסה למצוא נסיוב נגד כלבת ונגד דיפתריה, מחלה שגרמה למות בייסורים להמוני אנשים. מונתה מציע לאפשר לנידונים למוות להיות שפני ניסיון בנסיובים שמבקשים למצוא מזור למגיפות.

מונתה היה הרופא המועדף על מלך שוודיה גוסטב החמישי, על ויקטוריה, נסיכת באדן שהייתה למלכת שוודיה, על כלתה מריה פבלובנה, על מקס נסיך באדן. קיסרית אוסטריה התעניינה ברכישת סן מיקלה ממונתה. רוזנים, ויקונטים, מרקיזים, מעדיפים להיות פציינטים שלו בפאריס, וגם ברומא – כשהתמעט הכסף לבניין הארמון שהוא תיכנן בסן מיקלה, הוא נסע לרומא לרפא את אצילי אירופה שבאו לנפוש באיטליה החמה.

חוויה מיוחדת חווה מונתה כאשר הוויקונט מוריס, איש רגזן ואנטיפת, מזמין אותו לדו-קרב, כי לטענתו מונתה היתל בו. הוויקונט מחורר בירייה את כובעו של מונתה, ואילו
מונתה עצמו מצליח לחורר לוויקונט את הריאה.

מונתה מתגלה כהומניסט גדול – הוא מרפא נסיכים ואצילים, וזוכה לרווחה כלכלית מנקרת עיניים, אבל מקדיש את חייו לעניי עולם, ומסתכן לתרום את
מיומנותו באסונות הנוחתים על העולם. הוא מטפל בחולים עניים בנאפולי, בימי מגפת הכולרה (1834). המגפה מתוארת בכל זוועותיה: קרונות מלאי גופות; קוברים בחופזה את המתים והגוססים; גל של עכברושים יוצא מבורות השופכין, נושכים בני אדם, מכרסמים גופות. מונתה דורש מהנזירות לנטוש את המנזר הנגוע, אבל הנזירות ממאנות כי נשבעו לגור שם לבושות בתכריכים עד המוות.

גם אסון רעידת האדמה במסינה אינו מרתיע אותו. הוא היה עד לים שפלש ליבשה והקיא גוויות. מצאו בקרביים של כריש רגל של אישה, כלבים וחתולים מכרסמים
גוויות. כיווןן שהקרבינרי נספו ברעידת האדמה, הכלא נפרץ, גנבים ורוצחים יוצאים לחופשי, הורגים את שומר הבנק, ושודדים את הכספת. בעיר רג'ו נספרו ברעידת האדמה 20000 מתים – רובם בזמן תפילה בכנסיות.

מונתה הוא הומני מאוד – אחת הדוגמאות היא ביחסו המרחם ליצאנית שהצליחה לממן לימודים לבתה, שיהיה לה גורל שונה משלה. בת זו חולה וגוססת בבית חולים. מונתה עוקף את האיסור לתת לאם לראות את בתה הגוססת: הוא מלביש אותה בבגדי אחות כדי שתוכל לקרוב אל מיטת בתה. וכן, מונתה משלם למדאם את מה שהאם האומללה הייתה אמורה להשתכר כיצאנית במשך יממה של היעדרות "מהתפקיד".

דוגמה אחרת – נער בן 18, חולה שחפת, נסע עם אימו מסן רמו לשוודיה, בדרך הנער מת, ואימו מקבלת התקף לב. מונתה לוקח על עצמו לחנוט את המת, כדי שאפשר יהיה להסיעו ברכבות, ולקח על עצמו את כל ההוצאות שהאם הייתה אמורה לשאת בהן.

דוגמה נוספת – אישה יולדת בן מחוץ לנישואין, ומעבירה אותו לאימוץ. הילד גדל בתנאים מזוויעים אצל סנדלר שיכור, ונדבק בשחפת. מונתה מחליט לאמץ את
הילד החולה. כשהילד מת מהמחלה, מופיעה אישה אנגלייה המבקשת לקבור אותו באנגליה. מסתבר שהיא אימו.

בין החוויות המרתקות שמונתה חווה הוא הטיפוס על המון בלאן, ממנו חזר ברגליים קפואות, וסכנה לקטיעת רגליים – יש רופאים קצבים! בכלל מונתה מטיל ספק בנחיצותם של רופאים, באנאקאפרי מאריכים ימים כי לא נזקקים לרופאים (עמ' 329).

חוויה אחרת – הוא חבר של הסופר גי דה מופאסאן, והוא עד לכך שמופאסאן נוטש את אהובתו איוון פגועת הריאה, ומתחבר לחברתה. איוון רוצה לשפוך עליה חומצה, אבל מחטיאה, ועל ניסיון חבלה זה נידונה למאסר של חודשיים. כשהיא מאושפזת בבית חולים, מופאסאן אינו מגיע לבקרה, והיא מתאבדת. לימים, כידוע, מופאסאן עצמו אושפז בבית משוגעים.

מונתה האמין בכוחה של ההיפנוזה – הוא היפנט מאתיים חיילים גוססים, וכך גרם להם למות ברוגע. הוא האמין שגם ניתן להפנט הומוסקסואלים, אך הבין די
מהר שאין להיפנוזה סיכוי להופכם ל"נורמלים"…

מחבר הספר הוא גם איש של ניגודים. כנגד ההומניזם שהוא מפגין, אנו פוגשים גם רגעי אכזריות – בילדותו הוא מוכה באכזריות על ידי אביו. הוא גונב כסף כדי לברוח ממנו. על חטאו זה אביו כולא אותו על לחם ומים. בבריחה שנייה כמעט נטרף על ידי זאבים.

שרידים מהחוויות האלו אנו פוגשים במהלך חייו – הוא מתכוון להעניש במכות גורילה שלא נשמעה לו, וכן הוא מוכן להכות את הספן שלו (כן, בעושרו כי רב רכש גם ספינה), על כך שברשלנותו גרם להרס המפרשים (עמ' 370).

ניתן למצוא בספר גלישות אל פנטזיות והזיות. בארץ הלאפים הוא חווה חוויות מוזרות: הלאפים תולים כלבים זקנים; מאמינים שבעלי החיים יכלו פעם לדבר; כי הלובשים מכנסי נשים אינם ניזוקים מדובים. הם מאמינים שיש גמד פלאי המתנגד לפיצוצים במכרות, כי הפיצוצים מעוררים את הטרולים מרבצם. לפי אמונתם היו ענקים בעלי עין אחת, שזוג ענקים חולקים בעין הזאת, ושענקים אלה נהגו לאכול את ילדיהם. השעון נחשב לאויב – הוא מזכיר את התקרבות המוות, מוטב לזרוק אותו לנהר – סגולה לא להזדקן.

מונתה נפגש עם רוח האלמוות המציעה לו לוותר על פרסום ולדבוק בחמלה.

הוא נפגש בחלום עם הקוסם מפיסטו ועם המכשפה היפה שמוצצת דם. וכן הוא סבור שאת הערים תכנן השטן, זה המשקיף מעל הגג של קתדרלת
נוטרדאם.

נראה לי שהפמיניסטיות של היום (ולא רק הן) היו מצטמררות למקרא דבריו של מונתה על נשים: הן יודעות שאינן שוות לגברים; יש להן אינסטינקט יותר טוב מזה של הגברים; אבל כיוון שמוח הגבר שוקל יותר ממוח האישה, יש לגברים יתרון (אגב זה לא נכון מדעית – לא משקל המוח קובע את איכותו). הוא מציין כי נשים מנגנות מאות שנים, ולא קמה להן יוצרת מוסיקה כמו גדולי המלחינים, כנ"ל לגבי ציור, ואחרי ספפו לא קמה לנשים משוררת בעלת שיעור קומה (עמ' 146-144). טבען של הנשים הוא לציית (עמ' 175). מונתה מתאר נשים היסטריות ונוירוטיות. אחת כזאת רודפת אחריו, ובאכזבתה מבקשת להתאבד (עמ' 322, 326).

גם בנושא "הנקודה היהודית" יש אצל מונתה ניגודים. מצד אחד הוא מזכיר את אשמת היהודים במותו של ישו, שמאז "היהודי הארור" נודד בעולם ומבקש חנינה (עמ' 355), ומצד שני, הוא חושף את האיוולת שבדת הנוצרית – כומר באנאקאפרי שונא פרוטסטנטים (מונתה הוא פרוטסטנט), הקדוש של אנאקפרי הוא יריב של הקדוש של קאפרי. מונתה אינו מכיר בסמכות הכומר, ולא מתכוון להתוודות בפניו בבוא יומו (גופתו נשרפה, והאפר פוזר בים). הוא היה מאושר אם במקום כנסיות היו בונים בתי חולים (עמ' 216).

וכן, בזקנתו סירב לקבל אורחים המשחרים לפתחו, אבל כששמע שלוחמים יהודים, המטפלים ברכישת נשק להגנה, מידפקים לפתחו, הוא הורה למשרת לאפשר להם להיכנס, וסיפר להם איך דאג לחלוצי העלייה השלישית ב-1919 להשיג עבודה טרם עלייה, והזכיר את הסופר מקסים גורקי, שגלה מרוסיה, שהה בעיקר בקאפרי (1913-
1906, 1929-1921), והיה גם הוא סנגור גדול של העם היהודי. כזכור, גורקי גינה בעוצמה את הפרעות בקישינב, תמך ב"הבימה", והיה חברם של שלום
עליכם וח"נ ביאליק. בזכותו אושר לביאליק, רבניצקי, דרויאנוב, ב"צ דינור, וסופרים נוספים לצאת מברית המועצות.

הספר הזה הוא פנורמי, חושף היבטים שונים משלהי המאה ה-19, ותחילת המאה העשרים. השם "מגילת סן מיקלה" אינו ממצה את הכתוב בו, על אינספור החוויות שחווה אכסל מונתה ליד העושר והכבוד שזכה בהם במקומות שונים על המפה.

הייתי מכנה ספר זה בשם "מגילת החוויות". הספר מעניין ביותר, ולעיתים מרתק, לא פלא שעם יציאתו לאור הוא תורגם ל-45 שפות והופץ בכל העולם.

קיראו גם:

ברוך תירוש מספר על פגישה באי קאפרי עם אקסל מונתה

צפו בסרט תיעודי על אקסל מונתה: