ד"ר ניסים כץ, חבר יקום תרבות, ממליץ
על הסדרה "קוגל" של yes
לקח לי שנה שלמה להגיע ל"קוגל". כשהסדרה עלתה למסך לפני כשנה, כשכולם דיברו על "הפריקוול של שטיסל" ועל הקסם של יהונתן אינדורסקי, אני נשארתי בצד. אולי זה היה הפחד שספין-אוף רק יהרוס את הזיכרון המתוק של סדרת המקור, ואולי סתם העומס של החיים.
אבל עכשיו, כשצפיתי בה בבינג' אחד ארוך ומרוכז, דווקא המרחק הזה מההייפ הראשוני איפשר לי לראות אותה באור אחר, נקי וצלול יותר. ומה שגיליתי הוא לא סתם "תוספת" לעולם של שטיסל, אלא יצירה שהיא נס טלוויזיוני בפני עצמו – יהלום שחור, מלוטש וכואב, שדווקא הצפייה המאוחרת בו מחדדת את איכויותיו.
הדבר הראשון שמכה בך, במיוחד כמי שמגיע עם הזיכרון החם של שכונת גאולה הירושלמית, הוא הקור. המעבר מירושלים לאנטוורפן הוא לא רק גיאוגרפי, הוא רגשי. אם "שטיסל" הייתה סדרה של מרקים מהבילים וצבעים חמים, "קוגל" היא סדרה של גשם אירופאי, מעילים כבדים, ואבנים יקרות וקרות. הצפייה בה עכשיו, כשאני מנותק מהציפייה המיידית לראות את עקיבא או קיווע, איפשרה לי להתמסר לאווירה הנוארית, הכמעט בלשית הזו. אינדורסקי יצר כאן עולם שהוא בועה בתוך בועה – הגטו היהודי בתוך אנטוורפן, והדירה הקטנה של נוחעם בתוך הגטו הזה.
אבל הכוח האמיתי של הסדרה, ומה שהפך את הצפייה בה למטלטלת כל כך עבורי, טמון בדמויות ובטרגדיה הידועה מראש שלהן.
נוחעם שטיסל, שאותו התרגלנו לראות ב"שטיסל" כדוד הציני, התחמן, ולעיתים הנלעג, מתגלה כאן כדמות שייקספירית ממש. ששון גבאי נותן כאן תצוגת משחק שראויה להילמד בבתי ספר. פתאום, המניפולציות שלו לא נראות כמו רוע, אלא כמו פרפורי גסיסה של אדם שטובע בבדידותו. אשתו נפטרה, והוא נאחז בבתו ליבי כמו בקרש הצלה יחיד בלב ים סוער. ההבנה הזו, שמחלחלת לאט לאורך הפרקים, משנה בדיעבד כל סצינה שראיתי בעבר ב"שטיסל". זה כבר לא נוחעם המצחיק; זהו נוחעם המבועת.
ומולו עומדת ליבי. הדס ירון המופלאה מצליחה לשבור את הלב בלי להרים את הקול אפילו פעם אחת. כצופה שמגיע מהעתיד (של הסדרה המקורית), הידיעה על גורלה הטרגי והמוות המוקדם שלה מרחפת מעל הסדרה כמו עננה כבדה. זהו אפקט רגשי נדיר: אנחנו צופים בה מנסה למצוא אהבה, מנסה לבנות חיים, מנסה לנשום עצמאית תחת אהבתו החונקת של אביה – והלב נכמר כי אנחנו יודעים שהזמן שלה קצוב.
התמה המרכזית של הסדרה, בעיניי, היא לא רק יחסי הורים וילדים, אלא המחיר הבלתי נסבל של הנאמנות. "קוגל" שואלת עד כמה מותר לילד להקריב את חייו למען הורה, ועד כמה אהבה הורית יכולה להפוך לכלא, גם אם הסורגים שלו עשויים מיהלומים נוצצים.
היופי ב"קוגל", ומה שגיליתי באיחור של שנה, הוא שהיא לא מנסה לרצות אף אחד. היא איטית, היא מלאה בשתיקות, והיא נותנת כבוד לאינטליגנציה הרגשית של הצופה.
היא עוסקת באבל לא כאירוע שצריך "להתגבר עליו", אלא כנוכחות פיזית בחדר. הקשר ל"שטיסל" הוא רק התירוץ; בפועל, זוהי מסה פיוטית על בדידות אנושית ועל החיפוש אחר חום בעולם קפוא.
לסיכום, אולי טוב שחיכיתי שנה. זה איפשר לי לגשת ליצירה הזו ללא רעשי רקע, ולהבין שמדובר באחת הדרמות הטובות והנוגעות ללב שנוצרו כאן. היא מרגשת כי היא אמיתית. כי היא לא מפחדת מהכיעור שבצער. וכי היא מזכירה לנו שגם הדמויות שנראות לנו הכי קשוחות ומחוספסות, בסך הכל מחפשות מישהו שיאהב אותן לפני שהלילה יורד.
צפו בפרק הראשון של "קוגל" באדיבות yes:
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על ההצגה "החולה ההודי" בקאמרי
התיאטרון הקאמרי מעלה את ההצגה "החולה ההודי" מאת רשף לוי.
המחזה הוצג לראשונה בבית ליסין בשנת 2005, וזכה בתואר הצגת השנה. לאחר מכן היו הפקות נוספות של המחזה.
ההצגה הנוכחית בתיאטרון הקאמרי, בבימויו של אמיר י. וולף, היא עיבוד חדש שעשה רשף לוי ברוח התקופה. בהצגה ארבע דמויות: אב; אם; בנם; ובנו של האב מנישואיו הקודמים. למחזה תשתית אוטוביוגרפית רחבה. לדמויות נוכחות עוצמתית. הן מרתקות בהווה וחידתיות בעברן. סודות אחדים מתגלים לדמויות ולצופים. המשחק נמרץ, מדגים את המערבולת הרגשית של מי שנשקפת להם סכנת מוות ממחלה סופנית.
האב לוקה בדמנציה קשה במשך מספר שנים, אינו שולט בצרכיו, מתקשה לזהות את בני משפחתו. דיבורו הנוסטלגי על ישראל של פעם משקף את הגעגועים הקולקטיביים של ישראלים רבים למדינתם הדמוקרטית הליברלית.
הבן, בחור צעיר המשרת בצבא, מאובחן כחולה בסרטן. הוא מאתר את אחיו הגדול ממנו בהרבה, בנו של אביו מנישואיו הקודמים, אשר ניתק קשר עם האב לפני שנים בשל סכסוך.
לקשר דם משמעות כפולה – מצד אחד רגשית, כבסיס לאחוות אחים, דאגה ומחויבות להגשת עזרה, ומצד שני ביולוגית, סיכוי להתאמה גנטית, שתאפשר תרומת מוח עצם להצלת חייו של האח החולה.
לרוע המזל – אין התאמה.
האח הצעיר נוהג להתבדח על מצבו הסופני בהומור שחור, שנון. הטלטלה בין טרגי לקומי מרגשת עד דמעות. המוות של בחור צעיר ממחלה, בארץ הזאת, בה מתפרסמים תכופות שמות חיילים נופלים, היא אסון שנוגע ללב כולנו.
נושא החינוך, המרכזי בתודעתו של רשף לוי, כבן למשפחת שישה ילדים ואב לשבעה, תפס את תשומת ליבי. מקור הסכסוך בין האב לבנו הבכור מתגלה לקראת סוף ההצגה: סירוב גס של האב לתת לבן מקלט בביתו, מתוך גינוי להתמכרותו לסמים, דבר שהביא לפגיעה קשה בבן ע"י הבריונים שרדפו אחריו.
על משקל "בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם", מתבקש לומר: "בחינוך אל תהיה צודק, תהיה רחמן".
מעניין לציין: צלילות הדעת עקרונית ונוקשה, אך הדמנציה מרככת. בפגישה המחודשת בין האב לבנו הבכור, מתוך ערפול התודעה, האב אומר לבנו "הלילה אתה יכול לישון כאן על הספה".
הבן הגוסס מנער מעל עצמו את חובת הדיבור המהוגן על נשים, והוא מתבטא בישירות בוטה כלפי נשים צעירות מגרות וכלפי מבוגרות בלות. הביטויים הגסים האלה צריכים להתקבל ע"י הצופים ללא תווית המיזוגיניה, מתוך הבנת מצבו הסופני של הבחור הצעיר, "שלא אהב די".
בתוך הקדרות של מחלות, סמים, ומוות, יש משב של רוח אופטימית. מקצוע עריכת הדין מוצג בפן חיובי, אין טענות נגד הרפואה, אפילו מדובר בנס רפואי, כשהאב התעורר מתרדמת, צלילות דעתו חזרה אליו, והוא מעניק לבנו הבכור חיבוק מפייס לאחר 20 שנות נתק.
