מאות ספרי שירה רואים אור מדי שנה, אבל ספר שירה חדש המבקש לסכם למעלה משלושה עשורים של יצירה (1992–2025) הוא אירוע ספרותי חשוב. כזה הוא הספר "פינות" מאת רחל בן צבי (עתון 77, 2025, עריכה רפי וייכרט), המוקדש "לאמי, על החיים / ולא פחות מזה על החופש לבחור / ולילדיי, / שנתתי להם חיים / ואת האומץ לבחור מי יהיו".
זהו איננו אוסף מקרי של שירים נבחרים, אלא מבנה מהונדס בקפידה, המשתמש במטאפורה של כותרתו כדי לבנות מודל מורכב של התודעה העכשווית. כך נבנית ארכיטקטורה של העצמי. כל אחד מששת שערי הספר, שכל אחד מהם מכונה "פינה", הוא יסוד מבני החושף נדבך נוסף בבניין. ביקורת זו תנווט דרך שש הפינות הללו, תבחן את החומרים שמהם הן בנויות, ותשרטט את המבנה שהן יוצרות יחד.
מעניין לציין שבניגוד למשל לספר שיריו האחרון של ניקולא יוזגוף אורבך, "עטלף אור", אין לנו באמת דרך לדעת מתי נכתב כל שיר ושיר בספר זה, אלא בדרכים עקיפות, כאשר מוטיב הזמן משחק לעיתים תפקיד. נראה כי הכרונולוגיה הוקרבה כאן למען חוויה אמנותית נעלה יותר, רגשית ואוטוביוגרפית.
פינה I: אסון משובח — אהבה
הפינה הראשונה מגדירה את יסוד הקיום הגופני. המחשבה המרכזית העולה משער זה היא שהאהבה והתשוקה אינן אידיאל רומנטי, אלא כוח פיזי, אלים ולעיתים קיצוני. בשיר "אורך תנועה" (עמ' 9) התשוקה היא מחלה: הדוברת "נִכְנַעַת לְאֶקְזֶמַת הָאַהֲבָה". האהבה היא דלקת, תגובה עורית בלתי נשלטת, התמוססות גבולות. היא מוצאת עצמה נכנעת למגע שהוא "מַדָּע חָדָשׁ".
בשיר "מטענים" (עמ' 10) התשוקה מקבלת משקל פיזי ממשי. הדוברת "פּוֹרֶקֶת מִטְעָנִים עַל גַּבְּךָ". בין השכל המתרוקן ("אָנוֹרֶקְסְיָה מַחֲשַׁבְתִּית") לבין הדחף החי והמזין, ידו של הגוף בבירור על העליונה: "כַּמָּה חֲבָל שֶׁהַמֹּחַ נָדָם, / דַּוְקָא הַתְּשׁוּקָה מְלַבָּה, / מַשְׁמִינָה הָאַהֲבָה הַזֹּאת".
קשה לבחור את השיר הכי מסקרן בחלק הזה; רובם ככולם מציגים נקודות מבט מקוריות על זוגיות ומשפחתיות. שיאו של השער בעיניי הוא השיר "התבוללות" (עמ' 19), שבו המיזוג הארוטי הוא טוטאלי ומסוכן. דימוי האיחוי האלים של ברלין המאוחדת מרמז על קריעת גבולות עד מחנק. "התבוללות" היא ביטול של העצמי בתוך האחר: "מַעֲשֶׂה כָּל־כָּךְ פָּשׁוּט – אִישׁ וְאִשָּׁה וּמַחֲנָק / בְּחֶדֶר אֶחָד עִם מַצָּבִים נַפְשִׁיִּים דּוֹמִים. / נִדְמֶה שֶׁכֻּלָּם / מְיַחֲלִים לָאוֹר שֶׁנּגְִלֶה, / רַק שֶׁלֹּא יָאִיר עָלֵינוּ, / יַחֲשׂף אֶת גֹּדֶל הָאִינְטִימִיּוּת שֶׁנּוֹצְרָה". שימו לב לניקוד במילה נדמה – זוהי פינת היסוד, תשוקה גופנית, חייתית, מסוכנת – ועם זאת חיונית. הגוף כזירה של סכנה והמסה.
פינה II: שום קשר לכתובת
הפינה השנייה יוצאת משאלת האהבה ובוחנת את הקשר למרחב, לבית ולזיכרון. אך כאן אין נחמה: הבית הוא שבר, הרגש משתלב במרחב. ב־"ויצמן 47" (עמ' 30–31) הכתובת הביוגרפית אינה מולידה בהכרח שייכות. הדוברת כמעט טועה בדלת אחרת: "שֶׁלִי מֻכֶּרֶת פָּחוֹת". השיר מסתכם בשורות החזקות: "וַאֲנִי אֶמְחַק בְּחִיּוּךְ מְרֻשָּׁל וְיוֹדֵעַ תְּחוּשׁוֹת / וּפִזּוּר דַּעַת וְשָׁבוּעוֹת שֶׁל נְדוּדֵי שֵׁנָה, / כִּי מִיּוֹם לְיוֹם אֲנַחְנוּ מוֹחֲקִים אֶת עַצְמֵנוּ וְנִמְחָקִים, / אֲנַחְנוּ סוֹלְחִים לְעַצְמֵנוּ וְנִמְחָקִים".
בשורה של שירים הניכור מתרחב למרחב הציבורי, כמו למשל בשיר "דקלים טיפוסיים" (עמ' 38): "בְּמִגְרַשׁ טֶנִיס בְּתֵל אָבִיב / הוֹפִיעוּ חַקְּיָנִים – שְׁנֵי דְּקָלִים מְעֻרְעָרִים, / בֵּינוֹנִיִּים עַד כְּדֵי גִּחוּךְ. / נִכָּר שֶׁסּוֹבְלִים / מֵהַשְׁפָּעָה יָם־תִּיכוֹנִית מוּלֶדֶת / לֹא יוֹדַעַת לְאֵיזֶה דֶּקֶל שַׁיֶּכֶת יוֹתֵר".
אף שתוארה כמשוררת תל אביבית "מאוהבת בעיר" (עמ' 39), בן צבי הופכת את התדמית על פיה: "אֲנִי זָרָה מְפֹאֶרֶת בְּמֵיטַב רְחוֹבוֹתַי". העיר החדשה־ישנה היא מופע של זרות, ללא החלפת חיוך. הבית, העיר, הכתובת – כולם מתפוררים כמקור זהות. אולי משום כך בוחרת המחברת לחתום מדור זה בהתבוננות בחסרת בית ובהשוואה ביניהן: "לֹא מִתְרַגֶּשֶׁת מִמֶּנִּי צוֹעֲנִיַּת הָרְחוֹב, גַּם לֹא מַכִּירָה. / אָנֹכִי מְרֻתֶּקֶת לִבְעָיוֹתֶיהָ, זוֹעֲקוֹת עַד פִּנַּת בְּאֵרִי. / הִיא שֶׁלִּי מֵהָרֶגַע שֶׁהִכַּרְנוּ, אֲנִי מַרְגִּישָׁה. / מַשִּׁילָה נוֹצוֹת נוֹחוּת לְיָדָהּ. / כָּכָה מְתֹאָמוֹת צְבָעִים. כְּתָמִים. בַּיִת" ("פעלולי רחוב", עמ' 42).
פינה III: בפעם האחרונה שהסתכלתי
הפינה השלישית מעבירה את מוקד הזהות למשפחה ולשרשרת הבין־דורית. בשער זה השירים מתמקדים, מצד אחד, בהורי המחברת, ומצד שני, בילדיה. כפי שציינתי, כבר בהקדשה לספר מובהר כי בעיני המחברת המורשת איננה דם אלא ערך: "על החיים / ולא פחות מזה על החופש לבחור". הילדים קיבלו "את האומץ לבחור מי יהיו".
בשיר "במעלית" (עמ' 46) האבל על האב מתלקח מריטואלים כמו עוגת פרג שחיכתה לדוברת בסוף המשמרת בבית החולים, או מחפץ יומיומי: "תִּיק רוֹפֵא מְצֻיָּד בְּהַכֹּל חוּץ מִדְּמוּתְךָ. / רָצִיתִי לִמְעֹד בִּמְכֻוָּן וְלַחְטֹף כְּמוֹ שֶׁהָיִיתִי / חוֹטֶפֶת לְךָ. / לִבְדֹּק מַה יֵּשׁ בְּתִיק־הָאוֹצָרוֹת הַזֶּה שֶׁמַּצִּיל / חַיִּים וְאֶת שֶׁלְּךָ כְּבָר לֹא".
בשיר "ממה את מפחדת" (עמ' 50), המוקדש לאימה של הדוברת, הצירוף בין פחד להיעדר ובין הידיעה שהקול עדיין מהדהד – יוצר את עדות האהבה: "מִמָּה אַתְּ מְפַחֶדֶת? / שֶׁלֹּא אֶזְכֹּר אֶת נְחִילֵי הָעָצְמָה שֶׁל נְעוּרַי. / שֶׁלֹּא אֵדַע לְהַבְחִין בֵּין חָכְמַת הָאִמָּהוּת שֶׁלָּךְ לְזוֹ שֶׁלִּי. / שֶׁאֶבְכֶּה מִגַּעְגּוּעִים כְּשֶׁאַפְסִיק לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלֵךְ… מִדְּאָגוֹת מוֹנוֹטוֹנִיּוֹת שֶׁמַּכְעִיסוֹת עַכְשָׁו שְׁכֵנִים. / מִצְּלִיל נַעֲלַיִם מֻכָּרוֹת, עָבְרוּ לַחֲרִיקוֹת בְּבָתִּים זָרִים. / שֶׁאֶתְיַשֵּׁב לִסְעוּדַת הָעֶרֶב בְּפִנַּת הָאֹכֶל, בְּגַפִּי".
בפרק זה יש, כאמור, גם שירים המוקדשים לילדיה של המחברת. "סונטת בכורות" (עמ' 51) המוקדשת לבתה נועה סוגרת מעגל. הזהות אינה נטועה ברחוב ובבית, אלא ברצף של בחירה ומורשת רגשית: "בְּכִי בְּכוֹרוֹת, דְּמָעוֹת עֲקֻבּוֹת־מִמֶּלַח, / אֲסוֹנוֹת עֲדִינִים… אֵיךְ נוֹצְרִים אוֹתָךְ, יְחִידָה, גַּם כְּשֶׁהַמֶּרְחָבִים קוֹרְאִים".
פינה IV: רשמים
לאחר שלוש פינות כבדות, בפינה הרביעית מתרחשת תפנית סגנונית. השירים כאן קצרים, מקוטעים, נטולי כותרת — מעין רישומי תודעה: הבזקים קצרי־חיים של מחשבה, רושם או מבע. יש בהם הומור דק, ריחוק קל, ובעיקר תנועה מהירה בין רגעי התבוננות.
גם הרשמים החולפים האלה הם לבנה בבניין התודעה: הם תופסים את מה שחולף לפני שהוא נמחק (עמ' 59); שקט של חמש בבוקר שבו "יוֹם חָדָשׁ כְּדֵי לַחֲטֹא" (עמ' 66); או שיר שהוא כמעט הייקו: "אָבָק גָּדֵל עַל שִׁמְשׁוֹת עָבָר / עָתִיד נִשְׁעָן עָקֹם עַל חַלּוֹן / כָּכָה מַתְחִיל יוֹם" (עמ' 71).
גם הרישום החולף הוא יסוד בבניין התודעה, לא פחות מהשירים הארוכים, ושני האלמנטים הללו מתלכדים בשיר "למוציא אותי לשמש" (עמ' 69): "לַמּוֹצִיא אוֹתִי לַשֶּׁמֶשׁ יֵשׁ / נְשָׁמָה שֶׁל מוֹצִיא לָאוֹר… אֲנִי מַדָּע לֹא מְדֻיָּק שֶׁבּוֹחֵן אֶפְשָׁרֻיּוֹת… בַּסּוֹף, הַמּוֹצִיא אוֹתִי לַשֶּׁמֶשׁ יָבִין סוֹד גָּדוֹל. / בָּאָה עִם תֵּשַׁע נְשָׁמוֹת וְגִמּוּר אֶחָד לָאוֹר".
המחזור נחתם גם הוא במעין אנטי-שיר-אהבה המזכיר מוטיבים חוזרים בספר: "אַהֲבָה אִינְטִימִית / קוֹרַעַת אוֹתִי לִגְזָרִים… מְעַנְיֵן מָתַי תִּתְפּוֹצֵץ?" (עמ' 72).
פינה V: לא קשור לאתמול
גם חלק זה חותך בבשר החי, אולי משום שהוא אקטואלי. במחזור זה עולה תזה פילוסופית מפורשת: החיים בהווה דורשים ויתור על דברים שהיו ברורים לנו בעבר. לא לחינם נבחר שם המחזור – העצמי נבנה באמצעות בחירה, לא באמצעות ירושה.
שני שירים מרכזיים תומכים בתזה זו. הראשון, הווילאנל "חיבה" (עמ' 84), שבה מצהירה הדוברת במפורש: "חֶסֶד נְעוּרִים נוֹגֵעַ, מִתְנַגֵּחַ בִּי שָׁעוֹת… אֶת הַלֹּבֶן רַק הַשֶּׁקֶט יַחֲלִיף כַּאֲהָבוֹת מִתְמַזְּגוֹת… אִם יַפְנוּ רֹאשָׁן הַצִּדָּה אֲיַשֵּׁר פִּנּוֹת, / יֵשׁ לִי חִבָּה מֻגְזֶמֶת לְלָבָן תּוֹקֵעַ יְתֵדוֹת".
השני הוא שיר הנושא של המחזור, "לא קשור לאתמול" (עמ' 86), השיר החידתי שבו נאמר "הַיּוֹם זֶה הַיּוֹם, / לֹא קָשׁוּר לְאֶתְמוֹל. / אֶת זֶה כְּבָר הֵבַנְתִּי", ומסתיים בשורה "רַק רֵיחַ הַבְּדִידוּת גּוֹמֵר אוֹתִי".
פינה VI: שמיים סגורים
הפינה האחרונה היא ההתנגשות הבלתי־נמנעת בין העצמי לבין הקולקטיב הפצוע, עם רשמי המלחמה שאפפה אותנו למעלה משנתיים. בשיר "דף שגוי" (עמ' 92) הדוברת כותבת: "הַגִּבּוֹרִים שֶׁלִּי חָזְרוּ בְּלִי רֹאשׁ, / עוֹמְדִים יַצִּיב עַל קַרְקַע כְּרוּתָה… שׁוּב הֶעֱבַרְנוּ דַּף שָׁגוּי בַּהִיסְטוֹרְיָה".
וכאן, במרכז השבר, מוצב השיר שהעניק לספר את שמו "פינות" (עמ' 96). הדוברת עוברת מיד ליד, מפה לאוזן, כאובייקט, ומבקשת להיות אקטיבית ולא פסיבית: "הַלְוַאי שֶׁיָּכֹלְתִּי לְגַהֵץ אֶת הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁלָּכֶם… מֵתָה לְשַׁיֵּף אֶת הַפִּנּוֹת שֶׁלָּכֶם בְּגַלְגַּלֵּי שִׁנַּיִם". היא עצמה הופכת לפינה – חדה, שורטת.
ב־"שמיים סגורים" (עמ' 101) מתברר שהחופש הוא אשליה: גם אם גונבים כנפיים, השמיים עצמם הם כלוב. זו הפינה הבלתי־נבחרת, הקולקטיבית: "מַשַּׁק כְּנָפַיִם מֻשְׁתָּת עַל רֶפְלֶקְס סִבָּה־תּוֹצָאָה… כִּמְעַט גָּרַמְתִּי לַזַּרְזִיר שֶׁלְּיָדִי לְהַאֲמִין / שֶׁהַשֹּׁנִי בֵּינֵינוּ אֵינוֹ מַהוּתִי".
לסיכום, "פינות" הוא תהליך מובנה של בניית תודעה. בן צבי מובילה את הקורא מן הגופני אל המרחבי, המשפחתי, הפנומנולוגי, האקזיסטנציאליסטי – ולבסוף אל הקולקטיבי. זהו מיפוי מדויק, טעון וקפדני של תודעת יחיד ושל תודעה ישראלית פצועה. המבנה הושלם: שישה קירות, שש פינות. בניין שהוא מקסים ומפחיד כאחד.
