יואב איתמר ואלי אשד כותבים לזכרו של המשורר אליעז סגל, שנפטר אתמול, 17/12/25, לאחר מאבק במחלה קשה, מאבק שבו אחד מכלי הנשק שלו היתה השירה.
המערכת
ד"ר אליעז סגל, שעזב השבוע את העולם בגיל צעיר מידי, 62, היה הרבה דברים בנוסף להיותו משורר. הוא היה בוגר החוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה ובעל תואר דוקטור בפסיכולוגיה קוגניטיבית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. לימד סטטיסטיקה ופסיכולוגיה בארץ ובארה"ב, ופירסם בכתבי-עת מקצועייים בנושאי יצירתיות בפיתרון בעיות, ופילוסופיה של הפסיכולוגיה.
בגיל 39 עבר טלטלה קשה בחייו לאחר שאובחן כחולה פרקינסון. מאז החל לכתוב שירה שראתה אור בכתבי-עת ספרותיים מודפסים ומקוונים ושלושה ספרי שירה.
סגל העריך שמחלת הפרקינסון הייתה קשורה בקשר הדוק להתפרצות היצירתית שחווה ולספר הראשון, "שירים ראשוניים", שנולד ממנה. חולי פרקינסון רבים מתחילים לצייר, לכתוב, ועוד, דברים שלא עלו על דעתם לפני המחלה, וכך גם סגל, שכתיבת שירה הייתה זרה לו עד אז.
בשיריו הופיעה ההתענינות שלו בפילוסופיה, לוגיקה, ומדע, שבאה לידי ביטוי ברבים משיריו אם כנושא או באופן מטאפורי.
סיפור מאבקו במחלת הפרקינסון ששינתה את חייו מן היסוד מופיע בשירו רב העוצמה "אני הוא הפרקינסון".
על שיר זה סיפר: "את 'אני הוא הפרקינסון' דווקא לא ילדתי בצער. הכאב והמחלה התארגנו איכשהו בבת אחת במוחי באופן לוגי ויצאו בקלות לאוויר העולם".
ספריו היו:
שירים ראשוניים – הוצאת גוונים, 2009
- דנ"א – בעריכת אמיר מנשהוף הוצאת פרדס, 2014
- מצמוץ – בעריכת אמיר מנשהוף ,ספרי עיתון 77, 2020
יש יוצרים שהמעבר שלהם בין תחומי דעת הוא קישוט ביוגרפי. אצל אליעז סגל זהו לב העניין. מסלול חייו ויצירתו מציבים אותו בצומת חריג בנוף התרבותי הישראלי: חוקר פסיכולוגיה קוגניטיבית של תובנה ויצירתיות, שהחשיבה המדעית שלו לא נזנחה עם המעבר לשירה, אלא שינתה מופע. התובנה, מושג מפתח במחקריו, נעשתה לפואטיקה.
במובן זה, שירתו של סגל אינה "ספרות על מחלה", אלא ניסיון מתמשך לארגן מחדש את הקיום בעזרת אותם כלים אינטלקטואליים ששימשו אותו כחוקר. רק שכאן, המעבדה היא הגוף, והנתונים הם רעד, עייפות, וזמן שאיבד את שקיפותו.
סגל נולד בשנת 1963 ותחילת דרכו האינטלקטואלית נטועה בפילוסופיה. לימודיו בחיפה והמעבר לפסיכולוגיה קוגניטיבית בירושלים אינם רק פרטים ביוגרפיים, אלא עדות לאופק מחשבתי – חיפוש אחר המנגנונים שמאפשרים לאדם להבין את עולמו. מחקריו עסקו ביצירתיות, בפתרון בעיות, ובאותם רגעים חמקמקים שבהם המחשבה "קופצת" אל פתרון.
כמי שלימד גם סטטיסטיקה, סגל חי בתוך עולם של דפוסים, חוקים, והסתברויות. זהו עולם שמניח יציבות. האבחון במחלת פרקינסון, בגיל 39 [i], פער בו סדק עמוק. לפתע, הגוף חדל לציית. הוודאות המדעית התגלתה כקליפה דקה.
במאמרו הידוע על אינקובציה בפתרון בעיות [ii], הציע סגל קריאה מפוכחת ברגע ה"אהה!": לא עבודה לא־מודעת, אלא שכחה. ההפסקה מן הבעיה מאפשרת להנחות שגויות להתפוגג, והפתרון – שהיה שם תמיד – נעשה גלוי.
קשה שלא לקרוא את התיאוריה הזו בדיעבד כפרולוג קיומי. גם המחלה כופה הפסקה. גם כאן יש ויתור על הנחה מארגנת – למשל, שהגוף הוא כלי שקוף לרצון. השירה צומחת בדיוק מן המקום הזה: לא כהתפרצות רגשית, אלא כראייה מחודשת.
ספרו הראשון, שירים ראשוניים (גוונים, 2009) מציע שירה חשופה ומינימליסטית. המילה "ראשוניים" מרמזת לא רק על התחלה, אלא על גרעינים, חוויות שאינן ניתנות לפירוק נוסף. אלו שירים שמבקשים לגעת בקיום לפני הפרשנות, לפני הסיפור הגדול.
בספר דנ"א (פרדס, 2014) מתחדדת הפואטיקה המדעית. הקוד הביולוגי – גורל, תורשה, מחלה – הופך למטאפורה מרכזית. השירה אינה מתכחשת לדטרמיניזם, אך גם אינה נכנעת לו. היא מבקשת לנסח חירות אחרת: חירות הפרשנות, חירות המשמעות.
ספרו האחרון, מצמוץ (עתון 77, 2020) הוא ספר שנתמך בקמפיין הדסטארט, ובו הוא מבטא רגשות, פילוסופיה, ומצבו הבריאותי (מחלת פרקינסון), דרך מטאפורות מדעיות ופילוסופיות.
השתתפותו הפעילה של סגל בכתב העת "חוטם" מדגישה היבט נוסף – השירה כמעשה חברתי. לא הסתגרות, אלא דיאלוג. בתוך תרבות עברית צעירה ובועטת, הוא מציב קול שקול, מדויק, שאינו חושש משפה מושגית – אך גם אינו מוותר על רגש.
אפשר לקרוא את שיריו של סגל כמעבדה קטנה של תובנה. השיר נפתח לא פעם במבוי סתום: כאב; קיבעון; חרדה. התנועה הלשונית מפרקת הנחה שקטה – ובשורה האחרונה מתרחש שינוי זווית. לא פתרון במובן הפשוט, אלא ראייה אחרת.
זהו חיבור נדיר בין רציונליות לרגישות. סגל אינו מוותר על הדיוק של החוקר, אך מפעיל אותו בתוך חומרי נפש וגוף. המחלה אינה רק נושא, אלא תנאי כתיבה.
בתרבות שנוטה להפריד בין מדע לרוח, בין גוף לשפה, אליעז סגל מציע מודל אחר. יצירתו מצביעה על אפשרות של המשכיות: אותה תודעה חוקרת, באמצעים אחרים. השירה אינה ריפוי, ואינה גאולה. היא פעולה של התבוננות מחודשת – וזו, אולי, התובנה העמוקה ביותר.
במובן זה, שירתו של סגל אינה רק סיפור אישי, אלא הצעה תרבותית: להעז לשכוח את מה שחשבנו שאנחנו יודעים, כדי לראות את העולם – ואת עצמנו – מחדש.
מקורות
[i] https://tinyurl.com/segal17122025
[ii] https://tinyurl.com/segal17122025a
קיראו גם:
אני הוא הפרקינסון – שיר שכתב אליעז סגל על מחלתו
כשנולדתי הכל בער: שיר מאת אליעז סגל
כמה שירים על מחלת הפרקינסון מאת אליעז סגל
ויטגנשטיין ואני – שיר מאת אליעז סגל
דנ"א -שיר של אליעז סגל בכתב העת "נתיבים"
שיריו של אליעז סגל בכתב העת "החוטם"
שירי אליעז סגל באתר של נילי דגן
על אליעז סגל
כבר לא אצא למסע בין כוכבים -אליעז סגל מספר את סיפור מאבקו במחלה
