יואב סיוון תמה – האם לצעוק את דעתך על שר באמצע אירוע זה באמת אפקטיבי?
המערכת
אלק יפרמוב, מורה לאזרחות בגימנסיה הרצליה בתל אביב, זיהה שר מפורסם יושב עימו בקהל בטקס חלוקת תארים באוניברסיטה העברית, ומצא הזדמנות לביטוי פוליטי.
"צעקתי לו", כתב במאמר דיעה ב"הארץ" (9 בנוב'), מה הוא חושב על השר, ומי שסקרן יכול גם ללמוד את הפרטים בסרטונים המצורפים למאמר ולדיווחים אחרים, בהם נראה השר יושב בניחותא, כשהצעקות מזמנות את הסדרנים לעבר מקור המהומה.
ברקע, באירוניה הולמת, מהדהדים דברי השגב של דיקאנית הפקולטה למדעי הרוח, וניתזים לעבר מדבר יהודה הנשקף מהתיאטרון הפתוח שיושביו מרותקים למתרחש.
הדרמה המשיכה. אנשי האוניברסיטה העבירו את המורה הזועק לידי שוטרים, שעצרו, אזקו, הפשיטו, פשפשו במקומות מוצנעים, והרביצו בו תורה – "יש הבדל בין לצעוק לבין לקלל", אמרו לו, כלומר לצעוק מותר. ולבסוף שחררו אותו בלי להגיש כתב אישום, אבל עם צו הרחקה זמני מהאוניברסיטה ומהשר.
כאן מגיע פרק ישראלי, אולי יהודי, במיוחד – מעשה מחפש משמעות, מקרה רוצה היסטוריה, רגע מבקש נצח. כמו באולם של מראות שכופלות עד אינסוף גרגר חול, כולם ששים ללמוד שיעור לדורות ולהפיק לקחים ולהרביצם בתלמידים סרבנים.
אצטרף למקהלה, אבל אנסה להשמיע מנגינה אחרת. מעולם לא נמניתי על מעריציו של בן גביר, השר שעורר את מיצי הקיבה של המורה לאזרחות, אך כשהוא הגיע אל השררה כבר לא הייתי תושב ישראל, וכך אני נהנה מהפריבילגיה לסלקו מדעתי. על התנהלות המשטרה יכתבו אחרים. העניין שלי הוא במורים לאזרחות ובשבעת הפרופסורים של האוניברסיטה העברית שפרסמו ב"הארץ" מאמר תמיכה במורה המוחה.
אני מביט מרחוק ותוהה – מורה, לאזרחות, ומורים, גם למשפטים, שמאמינים שלצעוק את דעתך באמצע אירוע, זה ביטוי לגיטימי ואפקטיבי? אקט אפקטיבי? הרי השר יודע מה חושבים עליו, ומתענג על תשומת הלב, ואפילו מתפרנס מכך, בשרשרת של תביעות דיבה. המסר, אם כן, בוודאי לא היה מיועד לשר, אלא לקהל, ואולי לא באמת לקהל אלא לקהילה, כדוגמה לתלמידים והשראה לקוראי העיתון.
בכך המורה הצליח: הנה אנחנו מדברים על זה. המסקנה: אפקטיבי במידה, אבל בטח שלא כמחאה.
מה על לגיטימי? שבעת הפרופסורים כתבו: "הבעת מחאה מסוג זה היא זכותו של כל אזרח במדינה דמוקרטית". הלוואי שהיו מונים מדינה אחת בה צעקות מהקהל באירוע דומה יהנו מהגנת חופש הביטוי. לא בארצות הברית, בה אני גר, ולא שחסרות אצלנו צעקות, ולא שחסר נגד מה ומי למחות. לא בבריטניה, ממנה ירשה ישראל חוק או שניים. אף לא בצרפת, חובבת ההפגנות. הפרעות לסדר לעתים מתקבלות בהשלמה, בהבנה, ואפילו בחיוך – אבל זכות?
קשה להאמין שהפרופסורים שכותבים שבאקלים הישראלי, "מחאה כזו עולה כדי חובה", אכן מתכוונים לדבריהם: hic Rhodus, hic salta. הם ממשיכים: "אנו גם קוראים להנהלת האוניברסיטה להתייצב לצידו של יפרמוב". ציפורן חורקת על הלוח. אני יכול לקרוא להנהלת האוניברסיטה, עובדי הניקיון בקמפוס יכולים לקרוא להנהלת האוניברסיטה, אולי גם הסטודנטים יכולים – בלי לצרום. שבעה פרופסורים הם אמנם לא הנהלה אבל הם הנהגת האוניברסיטה, חמישה מהשבעה הם חברי הסנאט.
הם מתהדרים בשיוך המוסדי כדי לשוות נופך של רצינות וסמכות ורלוונטיות, אך מטיפים כאנשים פרטיים. את הפסקה הם מסיימים בהתייחסות שיכלו לכתוב על כל אוניברסיטה בעולם מלבד שלהם: "עליה לפעול בתקיפות להגנה על חופש הביטוי בתחומה". הרי אם היו כותבים בגוף ראשון "עלינו לפעול", היינו מקשים מייד בשאלות מעיקות – איך בדיוק, ומה כבר עשיתם?
הם כותבים, "התגובה הנכונה.. צריכה להיות זעקה, והיא לא חייבת להיות מנומסת", כאילו שעודף נימוס הוא בעיה בישראל. זה נאיבי במקרה הטוב. כשמפלס הרעש עולה, צועקים יותר חזק – ושומעים פחות. התוצאה היא אפקט אינפלציוני שמוזיל את ערכן של המילים.
לסיום אני שואל: כיצד אנשים עם כוונות נאצלות נמצאים מחזיקים בתפיסה פוליטית שטחית וילדותית? התשובה שלי: מורה לאזרחות שמתגאה בהתנהגות בריונית; מורים באוניברסיטה שמתבטאים כתלמידים; ומילים גבוהות אך מבולבלות על חופש הביטוי – מלמדים כולם על חוסר אונים אזרחי, שמשקף נאמנה את דלותה של האזרחות הישראלית.
