מכתב על העתיד לבוא: המכתב של סלומאה

בימים אלו זכה הספר "המכתב של סלומיאה" (מאגנס 2025) בפרס זלמן שזר של החברה היסטורית הישראלית.

המחבר, פרופסור רם בן שלום, מתמודד בספר זה עם קורות בני משפחתו שנרצחו על ידי הנאצים בעיר טרנופול שבאוקראינה. במרכז הספר עומד מכתב שכתבה דודתו, סלומאה, ב-7 באפריל 1943, ובו תיארה את מותה הקרב ואת הסבל שהיה מנת חלקם של היהודים שנידונו למוות בידי הנאצים. מסמך זה הוא מהמזעזעים ביותר ששרדו מהשואה.

לקריאת נימוקי הבחירה ראו כאן – נימוקי הבחירה.

והנה סקירה על הספר מאת עופר חן.

המערכת

כותרת הספר, 'המכתב של סלומאה', עשוייה ליצור רושם מוטעה כאילו עניינו של הספר במסע אישי של הכותב בעקבות מכתב נשכח שכתבה דודתו בסמוך לרציחתה בשואה. ברוח המוכרת והידועה של ספרות 'הדור השני' המתארת מסע אישי-רגשי המבקש להתחקות אחר שורשי המשפחה וקורותיה בתקופה שקדמה לשואה ובמהלכה, של מי שמבקשים לא רק למלא את פערי המידע בסיפור המשפחתי אלא גם לשמש 'נר זיכרון' לעולם שהיה ואיננו.

אלא שספרו של רם בן-שלום מתייחד, לא רק מכל יצירה ספרותית מוכרת של 'הדור השני', אלא גם בחקר השואה ובהשלכותיה ההיסטוריות, התרבותיות, והפסיכו-חברתיות בכלל.

הסיפור נפתח, אכן, בממד האישי והפרטי – בחיפוש שגרתי במרשתת אחר פרטים חדשים, שטרם נודעו, על קורות האב וקורות המשפחה. במפתיע מתגלה לבן-שלום כי מכתב שכתבה דודתו, סלומאה אוכס לבית לופט, שנחשב עד כה כ'דביר קודשו של האב', הוא, למעשה, פריט ידוע ומוכר היטב, אשר נזכר לא אחת במסגרת השיח החברתי והתרבותי בגרמניה בשנים שלאחר המלחמה. המידע המפתיע מערער את הסִיפר המשפחתי המוכר כל כך, ולפיו את מכתבהּ ייעדה סלומאה למשפחתה בתל אביב, ואשר אכן הגיע אליה, חתום בקופסת מתכת, בידי אחיה, שמואל בן-שלום (לופט), בתום המלחמה.

במכתב מתארת סלומאה את שאירע לה מרגע שנלקח ממנה בעלה, דוד אוכס, עבור במציאת גופתו, בשברון הלב שנתלווה לגילוי, וכלה בקורותיה בגטו טרנופול וב'לאגר' (מחנה העבודה) שנבנה לצידו. המכתב, שנכתב על רקע הבנתה של סלומאה כי סוף ה'לאגר' ממשמש לבוא וגורל יושביו נחרץ, נחתם בקריאה ל'נקמה' ו'לעשיית צדק'.

אולם, בצד הממד האישי והפרטי, ניכר כי כתיבת המכתב נעשתה מתוך מודעות היסטורית ברורה, ומתוך בקשה מוצהרת של סלומאה עצמה להדהד ולהפיץ את עדותה. חשיבותו ההיסטורית של המכתב נובעת, בראש ובראשונה, מהעובדה שהכותבת מתייחסת, בפירוט רב, לתהליכים המרכזיים בהתערערות מצב היהודים בשואה: היא מתארת את המעבר לגטו; את עבודות הכפייה; את האכזריות שנתלוותה לאקציות; את דמותם ואורחותיהם של אנשי היודנראט, הן של הראשונים שנבחרו מתוקף מעמדם ואישיותם, והן של יורשיהם שנבחרו על ידי הגרמנים מתוקף נכונותם לשתף פעולה; את השחיתות והניצול הכלכלי של הקורבנות בטרם רציחתם.

היא מאירה, אגב כך, את המשמעות המעשית של המונח 'הבנליות של הרוע', זאת בצד גילויים של עזרה והגנה של מיטיבים פולנים וגרמנים.

אט אט מתחוורת לבן-שלום לא רק התהודה הרבה לה זכה המכתב בגרמניה במרוצת השנים, אלא שהעתקים ממנו נעשו כבר בימים הסמוכים לכתיבתו. בעקבות המידע המפתיע יוצא הכותב במסע, בלשי וסוחף, לחשיפת גלגולי המכתב וקורותיו, על המשמעויות האישיות, ההיסטוריות, והחברתיות-תרבותיות שנודעו לו.

ההיסטוריון היהודי-גרמני-אמריקאי, ג'ורג' לחמן-מוסה, טען כי גדולתו של היסטוריון איננה נמדדת במידת הבנתו את העבר בלבד, אלא, בראש ובראשונה, 'ביכולתו להזדהות עימו, לחדור מתחת לעורו, כביכול, ולראות את העולם מבעד לעיניים של שחקניו ומוסדותיו'. דומני כי הגדרה זו הולמת להפליא את תיאור המסע המורכב, הרב-ממדי, והרב-זמני, שערך בן-שלום אחר השימושים השונים שנעשו במכתב בשמונים השנים שחלפו ממועד כתיבתו ועד ימינו ממש.

יש להדגיש כי אין מדובר במסע אחר זהות המעתיקים השונים, אלא בעיקר אחר המניעים הפסיכו-היסטוריים שהדריכו אותם, הן כפרטים והן בהיותם חלק מארגון ומחברה, אחר המטרות שעמדו בפניהם, ואחר הפרשנויות וההתייחסויות השונות להן זכה המכתב, על רקע נסיבות הזמן והמורכבות המשתנה של השיח ההיסטורי-תרבותי סביב השואה ומלחמת העולם השנייה, בעיקר בגרמניה ובישראל.

ענייננו, איפוא, במסע ייחודי, המדלג בין עבר להווה; בין האישי-משפחתי להיסטורי הכללי; בין שיח ה'אשמה' לשיח ה'קורבנות', בגרמניה בשנים שלאחר המלחמה; לשיח המורכב של בני הדור השני והשלישי המתקיים בה כיום. במילים אחרות, אין לראות במכתב של סלומאה מסע 'שורשים' מהסוג המוכר של 'בן הדור' השני, אלא מסע היסטורי ואקטואלי, של היחיד ושל החברה הישראלית והגרמנית, גם יחד.

מורכבות היצירה משתקפת, אם כן, במבנה הרב-שכבתי שלה, המקיף היבטים שונים ומגוונים לא רק בתולדות השואה ומלחמת העולם השנייה עצמה, אלא דווקא במעברים הבין- דוריים והבין-זמניים. החל מתיאור החוויות האישיות וההשלכות הפסיכולוגיות של בני הדור הראשון – הניצולים בישראל והרוצחים בגרמניה – קורותיהם במלחמה עצמה, והתמודדותם עם האירועים ומשמעותם בשנים שלאחריה. עבור לתהייה ולחיפוש אחר 'האמת המשפחתית', של בני הדור השני, בישראל ובגרמניה, והתמודדותם המורכבת עם הגילויים השונים שנחשפו בפניהם. וכלה בשיח החברתי והיסטורי המתקיים בשתי החברות, וביניהן, אז ועתה.

אם לתאר, בקצירת האומר, את המבנה המורכב והמתפתח של היצירה, נאמר כי הממד הראשון בסיפור האישי-משפחתי של האב ראשיתו בתיאור משפחתו בתקופה שלפני השואה, אשר מצטיירת כמי שמקיימת שילוב הרמוני בין מורשת יהודית, מודעת ומיוחסת, להשכלה ולתרבות כללית. ומשם לתיאור קורות המשפחה בשואה, ולסיפור ההישרדות של האב, על השלכותיו המיידיות וארוכות הטווח: ההתמודדות עם אובדן המשפחה; עם משבר האמונה ושאלות תכלית הקיום; עם ההגירה לארץ והקמת משפחה; צל 'הזיכרון והשיכחה', כדבריו של אהרון אפלפלד; בצד הקשר הנמשך עם המצילים ותחושת המחוייבות הבלתי-נגמרת, כלפיהם; והשיח החברתי עם ניצולים אחרים, המתואר כמי שמתקיים בממד אחר ובשפה אחרת, המובנת להם בלבד.

המימד השני ביצירה הוא של הכותב עצמו, המתייחד לא רק בהיותו בן 'הדור השני' – אשר בדומה לבני ניצולים אחרים חש על בשרו את הנוכחות הנאלמת של השואה בחיי המשפחה – אלא גם בהיותו היסטוריון, המשכיל להאיר על ההשלכות של המקרה האישי-הפרטי על ההיסטורי והכלל-חברתי.

המימד השלישי מתייחס לאזכורים הראשונים של המכתב, בימים הסמוכים לכתיבתו. בן-שלום מצביע על הדמויות והמוסדות שמצאו ב'מכתב של סלומאה' אמצעי להשגת מטרתם. תוך שהוא מיטיב לעמוד על המניעים האישיים, התועלתיים, והמערכתיים שלהם. האחד, הוא קצין בצבא האדום שפעל ברוח הקריאה לנקמה של איליה ארנבורג, אשר במסגרת כתבותיו ב'כוכב האדום', ניצח על התעמולה הסובייטית במהלך שנת 1943. הודות למעמדו ולחשיבותו השכיל ארנבורג, שנודע ברגישותו לגורל ולסבל היהודי, להצביע על הסכנה הנאצית, ולהמריץ את הלוחמים בלחימתם בגרמנים, ולכך גם רותמים את המכתב. שימוש אחר במכתב נעשה על ידי דמויות מרכזיות בארגוני השבויים הגרמנים בברית המועצות, כ'ועד הלאומי למען גרמניה החופשית', שפעלו אם משיקולים תועלתיים-אישיים, ואם כחלק מתהליך הדה-נאציפקציה, ואשר השימוש במכתב נועד להמחיש בעיני חבריהם, שעדיין היססו ביחס הראוי לנאציזם, את פשעי המשטר שבשמו נשלחו לקרב. הרביעי, מתייחד למורכבות שיח השואה ומלחמת העולם השנייה בגרמניה, החל מראשית שנות החמישים, אשר נטה לעמעם את פשעי הנאצים, לטהר את הוורמאכט מהשתתפות בפשעי מלחמה, ובעיקר להאיר על הסבל הרב שחוו הגרמנים בשנות המלחמה, בצד מורכבות התמודדותם של בני הדור השני עם מעשי הוריהם בתקופת המלחמה.

אולם, מעל למימדים הללו, הארוגים זה בזה כמעשה אומן, חופף ממד אחר – שראשיתו בחתימת מכתבהּ של סלומאה המצווה על 'נקמה' ו'עשיית צדק'. כתמונת ראי למעברים שעושה בן-שלום בין זמן ומקום, משתנה משמעותה של הנקמה ומשתנה משמעותו של הצדק, הן במישור האישי-הפרטי והן במישור ההיסטורי הכללי.

כנגד מורכבות היצירה עומד סגנון הכתיבה. ברגישות של היסטוריון ובמיומנות של סופר משכיל בן-שלום להעביר את הקורא, בטבעיות, בין המימדים השונים והמורכבים של הסיפור, תוך שהוא משלב באופן הרמוני היסטוריה, ספרות, ופסיכולוגיה, הן אישית והן חברתית-תרבותית, וחושף בפני הקורא את נבכי נפשם, את חולשותיהם האנושיות, ואת גדולתם התרבותית-והאנושית לא רק של הגיבורים עצמם – אלא אף של המשפחות, החֲבָרות, והמוסדות אליהם השתייכו. מעברים אלו לא רק שאינם קוטעים את הרצף הרעיוני, אלא מעצימים את חוויית הקריאה.

דומני כי לשיאו, הספרותי והתרבותי-היסטורי, מגיע הספר דווקא בחתימתו. באמצעות שימוש ייחודי בכלים דוקו-בידיוניים, משכיל בן-שלום לאחד את שלל המימדים המרכיבים את הספר – של זמן ומקום, של יחיד וחברה, של ישראל וגרמניה – למפגש מחודש של ניצולים ורוצחים, על רקע המציאות של ימינו. מפגש מחודש זה מבטא לא רק הבנה של בן-הדור השני, לדמותם המיוסרת של בני הדור הראשון, אלא בעיקר מציע פרשנות סובלימטית ומזככת לצוואתה של סלומאה על 'נקמה' ו'עשיית צדק'.

מן האמור עד כה, הרי שהשילוב הרב-ממדי, בצד כתיבה בהירה וקולחת הסוחפת את הקורא בנשימה עצורה כבר מעמודי הספר הראשונים, הופכים את 'המכתב של סלומאה' לאחד הספרים החשובים, המרתקים, והמיוחדים שנכתבו על תולדות השואה בשנים האחרונות.

קיראו גם

סקירה של אמנון לורד על הספר