הצמיד – סיפור

סיפור על יחסים בין אשה וגברים, וצמיד.

המערכת

(ג'ון)

מתוך ערימת הצמידים שהיו מונחים בכנסיה ליד הפסל של מריה בחרתי לי אחד. אשכרה שמתי על עצמי צמיד של נזירים. שזור מחוטים שחורים, בלתי מורגש, קליל כזה. הוא היה יפה ונראיתי לעצמי קולית איתו. ארבעתנו שמנו. ג'ון שאל: "זה בשביל לקחת?". קתרין ענדה על פרק ידה הדקיקה צמיד ורוד, סאם לקח אחד שחור, "בטח, הנזירים עושים את זה כדי שיקחו". ואז הגיעו השעות הכי יפות שלי מזה זמן רב.

יצאנו מהכנסיה שבלב היער. ג'ון נהג לפסגת ההר. השיער שלי התנפנף ברוח היוונית מבעד לחלון. היינו כמו בסרטים. קתרין וסאם ישבו מאחור. כשהם לא דיברו איתנו הם התלחשו והתגפפו, ואולי גם כשדיברו. מה יש ביניהם, חשבתי שסאם הוא גיי. ראיתי איך בילה על החוף עם מתיאס, הגרמני החתיך. המבטים, הנגיעות, והטבעיות שבה הם נפרשו זה על זה מול השמש מחובקים. קתרין נראית צעירונת תמימה אבל היא ממזרתה. מובילה את הדברים לבדיוק מה שהיא רוצה.

ג'ון ואני התחלפנו בנהיגה. "סאם ואני נלך לישון על החוף", אמרה קתרין, "הבאנו את האוהל". עצרתי ליד הירידה לחוף. קתרין וסאם הוציאו את תרמילים שלהם מהבגאז'.

"הזמנתי חדר במלון. מה איתך?", שאלתי את ג'ון, "מוזמן להצטרף אם רוצה". "נמאס לי לישון באוהל", אמר ג'ון, "אני בא איתך למלון לישון במיטה נורמלית. נדמה לי שיש לי דלקת בשכמה, מהפסטיבל, או מהשק שינה. או משניהם". הוא צחק. "סבבה", אמרתי, "גם לי תפוס הגב רצח". הגענו לדלפק הקבלה. "הזמנתי חדר זוגי עם מרפסת לים," אמרתי לבחור שישב שם, "אבל  יש אולי חדר עם שתי מיטות?". "רגע, בודק", הוא הציץ איפשהוא, "יש בקומת קרקע. את הזמנת בקומה העליונה, מיטה זוגית  ולאדם  אחד", ושלח מבט אל ג'ון.

ג'ון היה עסוק בלהתיר את התרמיל שלו. "קומת קרקע זה מבאס. השאלה מה לגבי המיטה, אין להם שתיים", אמרתי לג'ון. מהר גירשתי את המחשבות על מה זה אומר לישון במיטה זוגית עם ג'ון. ואם בא לי. אני זורמת, חשבתי. "לי לא משנה בואי ניקח עם מיטה זוגית בקומה העליונה", אמר ג'ון, "העיקר שיהיה מזרון סוף סוף".

עלינו לחדר. זרקתי את הסנדלים, הסרתי את הטבעות, רק הצמיד נשאר. בלתי מורגש, כבר כמו חלק מהיד שלי. הכנתי לנו קפה, התיישבתי במרפסת. הים היה פרוש כחול ואינסופי. ג'ון התישב לידי. דיברנו הרבה זמן לתוך החשכה. על החיים, ועל מוזיקה. שיחה כייפית, חשבתי, ועל זה שעד עכשיו זה היה רק מגע הגב שלו בשלי, ונזכרתי בג'אמים של הקונטקט אימפרוביזציה, וכמה כיף היה הפסטיבל.

שקענו לתוך המוזיקה של קולטריין. "סו נייס" הוא אמר. לאט נעצמו העיניים. הייתי בעולם אחר, מלא מוזיקה, צבעים, תנועה, ומילים ודימויים. לאחר זמן מה התנערתי. ג'ון היה שרוע על הכיסא שלו. "אני נרדמת. הולכת לישון". נכנסתי למיטה. ג'ון הקים את עצמו ונכנס למיטה מהצד שלו. רגע לפני שנרדמתי, חשבתי על זה שיכול לקרות בינינו משהו עכשיו, ושאלתי את עצמי אם בא לי. לא הייתי סגורה על זה. היינו בסך הכל שני זרים במיטה זוגית. "לילה טוב", אמרנו. ג'ון שכב על גבו, אין סיכוי שאני נרדמת ככה, חשבתי. הסתובבתי לצדי השמאלי, עם הגב אליו. נרדמתי מייד.

אחרי ארוחת הבוקר קתרין וסאם עלו מהחוף לטראסה של המלון, נראים עייפים. לא ידעתי להחליט אם כמו שני היפים אוהבי טבע, או כמו שני תפרנים שישנו בחוף הים. מעניין אם הם שוכבים, חשבתי. מעניין אם  זה מה שהם חושבים עלינו. קתרין חיפשה שקע כדי להטעין את הנייד שלה.

אחר כך המשכנו לטייל ארבעתנו עד הערב. "תעצרו לנו ברכבת?", שאלה קתרין, "אנחנו ממשיכים". נפרדנו מהם בחיבוק ארוך. ג'ון ואני עלינו על האולימפוס. "וואי איזה פיתולים", אחזתי במושב. "אחלה. אני מת על זה", אמר ג'ון, ובשליטה מלאה הביא אותנו לאלטאכורי, כפר קטנטן ליד אתר סקי. אווה, בעלת המלון, אשה יפה בעלת תווי פנים סלאביות, סיפרה לנו בהתלהבות שהיא עיצבה כל חדר כמו מקום מסויים בעולם. החדר שלנו היה ורדרד מלכותי וקסום וקראו לו "ורסאי". הוא פנה לגן גדול. "אין כאן אמבטיה", אמרתי, "היה כתוב שיש. בניתי על זה, הגב הורג אותי".

"אין בעיה", אמרה אווה, "המלון כמעט ריק. אראה לכם חדר עם אמבטיה". היא הובילה אותנו ל"מון בלאן", ביתן ציידים אמיתי בלב אתר סקי. באמצע הסלון עמדה ספה מרופדת. ממולה נפערה אח גדולה. מימינה ניצבה כורסת קטיפה עתיקה ומשמאלה יציאה למרפסונת חמודה בלב היער. הרצפה, התקרה, והקירות עשויים קורות עץ כהות. במרכז חדר השינה ניצבה מיטה זוגית ענקית מכוסה בפרווה. בצד היתה מיטת יחיד. אף אחד מאיתנו לא העלה בדעתו שלא נישן יחד במיטה הזוגית. כמה טבעי זה נהיה. מעניין אם אווה חושבת שאנחנו זוג, חשבתי. ג'ון כל כך צעיר, אני נראית כמו אמא שלו. אולי לא.

ירדנו לאכול בטברנה שמתחת למלון שלנו. הירח היה גדול וצהוב ולרגע נתלה בענפי עץ הזית העתיק שמעלינו. נדמה שיכולתי להושיט יד ולגעת בו. שיא הקיץ וקר כאן בגובה הזה. אכלנו טוב, אין על האוכל היווני. "נחזור? נהיה קר", אמר ג'ון. טיפסנו בחזרה במעלה ההר. "אני מתה לאמבטיה חמה". "לכי על זה", הוא אמר, "תשאירי לי את המים, אכנס אחריך".

שקעתי באמבטיה החמה וחשבתי מה היה קורה אם היה נכנס עכשיו. מה הייתי עושה. רציתי ולא רציתי לשמוע נקישה על הדלת או את חריקת הצירים כשהיא נפתחת.  כיסיתי את עצמי בקצף. כמו בסרטים. המגבת היתה בהיכון. הוא לא נכנס. לא ידעתי אם אני מרגישה הקלה או אכזבה.

שוב רבצנו בסלון ושמענו מוזיקה, היה לנו נוח וזורם ביחד, ממש כיף, הזמן טס. "הכתף הורגת אותי, מהקונטקט אימפרוביזציה", אמר ג'ון. "אותי הגב". "שני נכים", צחקנו. "אולי התרגיל הזה יעזור", ירדתי לשטיח לעמידת שש. קימרתי והקשתתי את גבי. גם הוא ירד לשש והתחיל לנוע. הוא זז ממש יפה, חשבתי. תכלס יש לו גוף פצצה, אבל צעיר מדי בשבילי, נראה ילד, ואני נמשכת למראה גברי ובוגר, ומה אני אתחיל עם זה עכשיו.

"בואי נעשה מסאז' אחד לשני. שנינו כואבים", הוא הציע. ג'ון התיישב ישיבה מזרחית על רצפת העץ ונשען בגבו אל הספה. אני ישבתי מעליו, על הספה, ברגליים משוכלות.  עיסיתי לו את השכמה. "וואו זה טוב", הוא גנח, "בדיוק מה שהייתי צריך. עכשיו תורך". הוא התרומם. נשכבתי על בטני ומשכתי את השמלה למטה עד למתניים. המגע שלו היה מושלם ומדויק, הוא ידע בדיוק איפה ללחוץ ולעסות את גבי הדאוב. אחר כך שכבנו על הספה משני צידיה, רגליים לרגליים".

מה זה הקטע המוזיקלי הזה. מקסים", אמר ג'ון ועיסה את כף רגלי. "כבר שולחת לך בספוטיפיי. כל כך נעים מה שאתה עושה". עשיתי לו אותו דבר. "ממממ מעולה", הוא גירגר. מכפות הרגליים עברנו לשוקיים. "ואיך זה?", שאל ג'ון. "זה מצמרר, תמשיך….", והמשכנו. עד שהגענו למגע משכר של נוגעים לא נוגעים, מרפרפים, חוקרים, צמרמורת ועונג שמיימי, בלי לחשוב, חושני, חדש, שעות. "ארבע לפנות בוקר, וואו. נלך לישון". גררתי את עצמי לחדר. ג'ון בא בעקבותי. הייתי גמורה. שקעתי לתוך הפוך החם. ג'ון התקרב וחיבק את כתפי. זרועו הימנית, השרירית, עם הצמיד, נפרשה מעל לשלי. שני הצמידים היו מונחים זה לצד זה, כבעלי ברית. "לילה טוב", לחש. נרדמנו, כל אחד בצד שלו של המיטה.

בבוקר פקחתי עיניים בעצלות, ושקעתי חזרה לתוך הפוך. הרגשתי את ג'ון נע בקצה השני של המיטה, הוא התהפך. קמתי. כשיצאתי מחדר האמבטיה הוא כבר ניצב, רק מגבת למתניו. היא היתה קשורה בדיוק מתחת לקוביות שלו. אוף איזה גוף, חשבתי. ושוב, לעצמי, מה יהיה איתך. "אני מתקלח שנייה ונרד?", הוא שאל. "כן, קח את הזמן, אני במרפסת. אווה אמרה שאפשר לרדת לאכול מתי שבא לנו". "וואלה, נייס", נתן לי את החיוך האנגלי הזה, שאני לא יודעת למה החלטתי שהוא אנגלי, אבל מילא.

ארוחת הבוקר היתה כפרית ומעולה, מלאה במיני סלטים מהירקות שגדלו בגינה, ולחמים וריבות וגבינות תוצרת בית. היער, הכפר, והעמק שמתחתיו נפרשו מהחלונות. הכל ירוק.

אחרי ארוחת הבוקר אווה הציעה לנו לטייל בשני מסלולים יפים של יערות ומפלים. "המסלול מתחיל ממש כאן, בכפר". היא סימנה לנו במפה. שוטטנו בין הפרחים, ולתוך היער, ולמפלים. מדי פעם התמקמנו באיזו פינה. "ממש יפה כאן", אמר ג'ון. "מקסים", אמרתי אני. הנפש הישראלית שלי שצמאה לירוק ולמים היתה מאושרת. "אין על יוון", אמר ג'ון ונשכב תחת העץ. הוא הזמין אותי להשתרע לצידו. "אני התאהבתי", צחקתי, "ביוון". ואז שאלתי, "אגב, בן כמה אתה?". "ארבעים ושתיים". "וואלה! נראה צעיר בעשור לפחות", אמרתי. לא הייתי נותנת לו שלושים. אם הוא ארבעים ושתיים אז ההפרש כבר לא נורא כל כך, חשבתי.

כשסיימנו את הטיולים ג'ון רצה לעלות לחדר. "בא לי לשתות איתך משהו חריף, רוצה? ניקח לחדר?", הוא שאל. "רעיון טוב. אני אנסה את המטקסה. היוונים קוראים לו משקה האלים". בחדר שמתי את אי בי סי ג'אז והשתרענו לנו על הספה עם המטסקה, רגליים לרגליים. "היה יום רגוע וכייפי", אמר ג'ון ועיסה את כף רגלי. הרגשנו חופשיים. ג'ון הסיר את החולצה ופרטתי לו בעדינות על החזה, משרטטת באצבעותי את השרירים שלו. הוא עצם עיניים. "תמשיכי…", הוא לחש. הסרתי את השמלה שלי. עכשיו היינו שווים. שנינו ערומים. רק תחתונים וצמידים מפרידים בינינו. לא היתה נקודה בגופות החשופים שלנו שדילגנו עליה, שוב עמוק לתוך הלילה. הוא נשף עלי ונישק אותי נשיקות קטנות. מרפרפות. נוגעות ולא נוגעות. בצוואר. מתחת לאוזן. איך הוא ידע שזה משגע אותי שם? ירד לחזה. הוא הפסיק. למה אתה מפסיק? צעקתי לעצמי. והוא עלה והזדקף. שרירי החזה שלו היו מול פני. ונשפתי בעדינות ליד הטבור. השפתיים שלי התחככו בתחתונים שלו. הזין שלו היה זקור וקשה. התחתונים שלו נראו כמו אוהל שמוט גדול מחזיק בהם. שוב חשבתי על זה שאני זורמת עם הכל אבל לא יוזמת. לא היו לי שום רצונות וזה היה מוזר. הייתי נוכחת ברגע.

"נעים לי ומגרה, אבל אני לא יודע אם אני רוצה יותר מזה", הוא לחש, ונשף לי קלות על מפרק כף היד, ליד הצמיד, "למרות שחודשיים לא היה לי סקס". ואני רק חודש. חישבתי. לפני חודש בדיוק קרל חזר לגרמניה. נתראה שוב אולי בעוד חודש, חשבתי בערגה. תמיד כזה כיף איתו. ג'נטלמן מושך בטירוף, וכל פעם יש בינינו אש. "אני מרגישה כמוך", אמרתי לג'ון. התאים לי משום מה. כל כך לא אופייני לי. בטח לא בסיטואציה שכזו.

אחרי זמן החלטתי שבא לי לישון. "אני עייפה". "רוצה לישון כפיות?", הוא שאל. "בכיף". נרדמנו עירומים, רק עם תחתונים ועם הצמידים השחורים. אחרי ארוחת הבוקר נסענו לקטריני להחזיר את הרכב. שתקנו. תיכף נפרדים. לכל אחד היו תוכניות אחרות לאן להמשיך. החיבוק האחרון על רציף הרכבות היה ארוך וחם. התנתקנו. עברתי עם המזוודה דרך המנהרה לצד השני של המסילה.

(קרל)

הפעם הזאת התפספסה לנו. יום לפני שחזרתי מיוון הוא נסע מישראל למינכן, לעבוד, ואז בקרואטיה. וורקוהוליק. כשהוא מדבר על העבודה שלו יש לו ברק בעיניים.

התכתבנו הרבה. סיפרתי לו על יוון. הוא כתב לי על הטרק שעשה עם הבן שלו בטירול. שלח לי תמונות מחויכות. התגעגעתי. "בעשרה באוקטובר אני אגיע לישראל", הוא כתב, "עוד חודש. בינתיים אני מחבק אותך מרחוק", והוסיף אימוג'ים של נשיקות ולבבות. שמחתי.

בערב דיברנו בוידאו. "את נראית טוב כרגיל", הוא חייך אלי מהצד השני של העולם. "מה יש לך שם על היד?", הוא שאל. "סתם צמיד שלקחתי מהכנסייה. הנזירים עושים אותו". "סקסי", הוא צחק. שנה וחצי זה לוהט כל כך, חשבתי. שבוע וחצי בכל חודש התנפלנו זה על זו. מטורף. כשהוא לא נמצא אני נזכרת בלחישות החמות שלו על האוזן שלי, "וואו אממיזינג, סו קרייזי טו פיל לייק ד'אט, אין דיס אייג'…", וגם, "יו אר סו ביוטיפל..".

קרל חזר ונסע, וחזר ונסע, וחזר ונסע. ושוב געגועים. כשהוא הגיע היינו בתוך בועה, מטיילים בארץ, ומבלים, ועושים אהבה. לפעמים הייתי מדמיינת איך יכול היה להיות ביחד כל הזמן. אבל אולי זה היה הורס הכל. השבעה באוקטובר טרף את הקלפים. כשהתחילה המלחמה הבנתי שזה נגמר. העשרה באוקטובר היה תאריך אוטופי.

בארבעה עשר באוקטובר הייתי שוב על המטוס ליוון. ברחתי מתל אביב המופגזת כדי למצוא קצת שקט. באתונה הבנתי שאין לי שום אינטימיות באופק. היה חסר לי חיבוק מנחם, קרוב, ואוהב, ומלא תשוקה בתוך הכאוס. שלושה שבועות הייתי מבולבלת ועצובה באתונה. הסתכלתי על הצמיד השחור, ונזכרתי כמה מלאה ושלמה ומאושרת הייתי בפעם שעברה שהייתי ביוון. ועכשיו עצובה ואבלה. על המדינה שלי, וגם קצת על קרל. כשחזרתי לתל אביב שוב התחילו ההתכתבויות שלי עם גברים זרים בטינדר. אולי מכאן תבוא הישועה. כל כך נמאס. רגע מי זה? נראה חמוד, מושך. צעיר. העברתי ימינה.

(אמיר)

עוד בחור, צעיר ממני ב-17 שנה, העביר אותי ימינה בטינדר. גיל כזה צעיר לא עובר אצלי בדרך כלל, אבל היה לו מבט חכם ומעניין. "מהממת", הוא כתב ראשון, "רואים שאת רקדנית". "תודה", עניתי. "בא לך לקפוץ לדרינק? אצלי במשרד. זה כאן לידך. אני אדריכל". "אולי. אני עכשיו בקפה בדיזנגוף. כותבת קצת, אולי אחר כך". בתשע כתבתי לו, "מה איתך?". "כבר הלכתי הביתה", הוא ענה מייד "אבל אני גר ליד אז לא בעיה". "תבוא לכיכר?", שאלתי. "כן, חצי שעה. אביא יין". "טוב", עשיתי לו סמיילי.

אפגוש אותו כאן בכיכר. אמרתי לעצמי. ואז מה שיזרום ויבוא לי. אני כבר מרגישה ממש נזירה. חסר לי את זה. חיבוק גברי עוטף. וגם ארוטיקה. אמיר היה חתיך וגבוה, חוץ מכרס קטנטנה שאיימה להתפרץ. היתה לנו שיחה ממש חמודה בכיכר. נהיה מאוחר. "נעלה?", הוא שאל, "קר לי. התחילה רוח נוראית".

עלינו לדירה שלי. שמתי מוזיקה. אמיר פתח את בקבוק היין. "בא לך מטקסה?", אמרתי, "זה ליקר ממש טוב, מיוון". שתינו. נשכבנו על הספה בסלון רגליים לרגליים. התחלנו לדבר על המלחמה, ואז על ביבי, ואז על ההפגנות, ואז על החיים.

הוא בסדר האמיר הזה, אמרתי לעצמי. "שנלך לחדר?", הוא שאל. "עוד מעט". "טוב", הוא אמר. המשכנו לדבר. הוא עיסה את כף רגלי. אחר כך הוא לקח את  כף ידי ועיסה אותה. "קר לך", הוא לחש, ואז לחץ בעדינות את מפרק כף היד, "יפה הצמיד הזה, מתאים לך. איזה יד עדינה". הוא המשיך וליטף את כף ידי, עולה עם אצבעותיו לאמה, וחזרה למטה אל הצמיד. "תודה. זה מיוון", אמרתי, "חילקו בכנסייה". לפתע הוא הטיל את ראשו לאחור על הכרית. "אני ממש גמור. אולי זה המטקסה הזה", הוא אמר", אני חושב שאני אזוז". והוא הלך.

בבוקר קמתי בהרגשה מוזרה. הצמיד דיגדג קלות את מפרק כף ידי. הבטתי בו. פאק, חשבתי, זה הכל בגללו. זה ממש צמיד של נזירות. בגללו אין לי סקס. הכל כמעט קורה, אבל בסוף לא. איך לא חשבתי על זה. אולי כדאי להעיף אותו ממני. ואז חשבתי: מה נהיה ממני?  מה קורה לי? התחלתי להאמין באמונות תפלות? הסתכלתי על הצמיד השחור. דוקא  יפה.

(גיל )

בערב גיל התקשר. שתיקה. "לא דיברנו שלושה חודשים. מה איתך?", הוא אמר. "בסדר, רגיל". "הייתי חודשיים במזרח, היה מדהים". "וואלה. אני הייתי ביוון פעמיים". שתיקה. "והמלחמה". "כן". "מה עם הגרמני?". "נגמר". "בטוח?". "כן". "רוצה לפגוש אותך, מתגעגע, נפגש?". "כן". "אני אביא בירות ומרטיני. להשאר לישון?". "בכיף", אמרתי.

נכנסתי להתקלח. מה יהיה איתי ועם גיל. נאנחתי. שוב אותו לופ. שנים הוא מושך אותי, אחרי כמה זמן הוא נהיה מתיש ומוזר. ואז אני מנתקת אותו, ואז הוא שוב צץ.

חצי שנה לא התראינו. עכשיו הרגיש לי שמתאים להיפגש. הבטתי בצמיד. די עם השטויות, אמרתי לעצמי. עוד מעט תחשבי שהטילו עליך קללה או שהנזירים ביוון עושים וודו-אנטי סקס מרחוק. עוד רגע וגיל מגיע. אם איתו זה לא קורה אני גמורה.

אין ברירה, ננסה בלעדיך, אמרתי לצמיד. הסרתי אותו והנחתי אותו על שפת האמבטיה. אחר כך השפתיים העבות המתוקות של גיל היו עלי בכל מקום. כשהוא חדר לתוכי השמעתי אנחת רווחה.

למחרת בבוקר זרקתי את הצמיד.